דרך פקודיך קסב

**(נפשא בעלמא אע"פ דיעבו' על אורייתא אבל במה דפסקא טעמא אסור ושארי לא תנאף אי לאו דפסקא טעמא אסור אפי' לאולד' או למחדי באתת' חדוה דמצוה ובמאי דפסקא טעמא אסור ושארי לא תגנוב אי לאו דפסקא טעמא הוה אסור למיגנב דעתא דרבי' באורייתא או דעתא דחכם לאסתכלא ביה או דיינא דדאין דינא לפום טענה דאיצטריך ליה למיגנב דעתה דרמאה ולמיגנב דעתה דתרווייהו לאפקא דינא לנהורי' ובמאי דפסקא טעמא אסור ושארי לא תענה הכא לא פסקא טעמא בגין דאסור הוא כלל וכלל וכו' לא תחמוד לא פסקא טעמא כלל ואי תימא אפי' חימודא דאורייתא אסור כיון דלא פסקא טעמא ת"ת בכולהו עבדת אורייתא כלל ובהאי עבדת פרט בית רעך שדהו וכו' בכל מילי דעלמא אבל אורייתא איהו חמידת חדי' וכו' עכ"ל זוה"ק וקשיא לן למה באמת בלא תחמוד לא פסקא טעמא ומן הצורך לעשות פרט ה"ל לפסוק הטעם גם בלא תחמוד ויהי' ג"כ אסור ושארי ולא יצטרך לפרט או להיפך הי' לו לפרט גם באינך ולא נצטרך לפסוק הטעם ויראה לי כי זה מחכמת התורה שפסקה הטעם בלא תרצח תיבה בפ"ע להורות דרציחת הרשעים מצוה הוא ואעפי"כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו לא תרצח כתיב הוא להורות הכוונה במקום שאני מצוך תרצ"ח היינו לרצח המזיקין בזה אתה מקיים הלאו לא תרצח שע"י שתסלק מזיקין מן העולם אתה מסלק רציח' מן העולם משא"כ בהיפך שאם אינך מקיים תרצ"ח אתה עובר על לא תרצח כי יגיע מהם היזק ורציחה לעולם ואתה המסבב על שריחמת עליהם וכ"ה הענין בלא תנאף דפסקא טעמא להורות תנא"ף תיבה בפ"ע דמצוה וחוב הוא במקום המצוה להורות ג"כ מה שתנאף במקום מצוה בזה לא תעבור על הלאו לא תנאף שלא תבא לידי איסור משא"כ כשתעבור על תנאף במקום המצו' תעבור על לא תנאף שתבא ח"ו לידי חטא באיסור הן בהרהור הן במעשה ח"ו בהוצאת ז"ל או בעבירה ממש וכן בלא תגנוב פסקא טעמא להורות תגנוב דעת הבע"ד והוא מצוה ובזה יקויים לא תגנוב כי ע"י שגונב הדיין דעת הבע"ד יוציא הדין לאמיתו ויחייב את הגנב וכל העם ישמעו וייראו מלגנוב משא"כ כשאינך מקיים תגנוב אז הוה כעובר על לא תגנוב כי ע"י שלא יוציא הדין לאמיתו יחזיק ידי עוברי עבירה לגנוב הבן הדברים משא"כ בלא תחמוד אי הוה פסק טעמא ע"כ תצטרך ג"כ לפרש באופן הנ"ל היינו תחמוד תיבה בפ"ע והכוונה אם תחמוד חימודא דאורייתא תקיים לא תחמוד וזה אינו כי כל הגדול מחבירו (בתור') יצרו גדול ממנו כנודע מכמה מעשיות בדברי רז"ל ע"כ לא פסקה התורה הטעם בלא תחמוד ועשתה פרטים הכן הדברים:)** (י) ואגב אורחא נלמוד מדברי הזוה"ק הללו במה שכתב אילו לא פסק הטעם בלא תרצח ולא תנאף ולא תגנב אז הוה המשמעות לאסור כל העניינים הדומים לזה מזה תוכל ללמוד לדרכינו באיכות ומהות המצות אשר כל הדומה לדומה לאיזה מצוה נכלל בה הן בציווי הן באזהרה ואל תהיה נבהל להשיב רק קבל האמת ממי שאמרו דוק והתבונן

חלק

המחשבה

(א) ודאי צריך לכיון במניעה זו שמונע א"ע בעבור מצות בוראו לא בעבור יראת המלכות ובני אדם כאשר כבר נתבאר כמה פעמים

(ב) אפשר צריך לכוין הטעם המבואר בתורה במצות בני נח כי בצלם אלקים עשה את האדם והוא טעם פשוט למה התיר הש"י לשפוך דם בהמה וחיה ועופות שיצטרך האדם לצרכו ואסור לשפוך דם האדם כי בצלם אלקים וכו' ואין מן הצורך להאריך בטעמים כי זה מן המצות השכליות אשר השכל מחייבו שהוא קיום העולם ובצלם אלקים עשה את האדם להיות לו לעבדים משרתיו עושי רצונו והרוצח הורג