דרך החיים מד

והוא מוקצה אצלו וכיון שהוא מוקצה לבעה"ב העשיר הוי מוקצה לכל העולם אפי' לעניים שחוץ לבית העשיר אבל בגד שאין בו ג' על ג' של עני אף העשור שבבית העני מותר לטלטלו שנגרר אחר בעה"ב אבל עשירים שחוץ לבית העני אסורים לטלטלו והא דמוקצה לבעלים הוי מוקצה לכל העולם דוקא בכה"ג שאתקצי מחמת גריעותא להבעל הבית אבל מוקצה מחמת איסור לבעלים כגון שנדר מככר או תרומה ביד ישראל כיון שהוא מותר לאדם אחר אף לבעלים לא הוי מוקצה (סי' ש"ח סעיף נ"ב בט"ז ובמ"א שם): כה ספסל שנשמט רגל ממנה אסור לטלטלו ואפי' לסומכו ע"ג ספסל אסור גזירה שמא יתקע הרגל לתוכו ומשוי ליה מנא אבל אם כבר נאבד הרגל ואינו כאן או שנשבר הרגל דלא שייך גזירה צו מותר לסומכו על ספסל אחר (שם ט"ז ס"ק י"ד)

דיני מוקצה בדבר שאינו כלי כלל

כו העצים שלנו (מ"א ש"ח ס"ק מ') ואבנים אסור לטלטלן אפי' לצורך גופן ומקומן אם לא שייחדן למלאכה זו מע"ש. ובי"ט עצים הראויין להסקה לא הוו מוקצה ומותרין לכל התשמישים אבל עצים לחין שאינן ראויין להסקה הוו מוקצה אף לשאר תשמישין (סי' תק"א) ועצים ואבנים המוקצין שייחדן למלאכה שדרך לייחד אותן כגון לכסות פי החבית או לסגור בו הדלת או להכות בברזא (מ"א ש"ח ס"ק מ"ד) בעינן דוקא שייחד אותו מע"ש לכך לעולם (שם ש"ע סעיף כ"ב) ושרביט ממכבדת להכות בו תינוק מהני יחוד לשבת אחד אבל אסור לומר לנכרי ליטול שרביט ממכבדת (שם סעיף כ"ג ובט"ז שם) ומכל שכן קופת עפר או חול שהכניס לעשות בו צרכיו דלאו בר מיעבד מעשה הוא מותר לטלטלו ולכן מותר ליקח פירות הטמונים בחול שאין החול מוקצה (שם סעיף ל"ח) וכן אסור לפרוף על המטבע אלא א"כ כבר פרף עליה מע"ש או שניקבה לתלות בצואר בתו דאיכא מעשה אבל נקיבה בעלמא לא מהני: כז אם נכרי עשה כלי בשבת אם עשה מדבר שהוא של ישראל אסור להאוסרים נולד בשבת (שם מ"א ס"ק ט"ו) ואם עשה מדבר שהוא של נכרי וכן פת שאפה נכרי בשבת משלו מותר לצורך מצוה או בשעת הדחק (שכ"ה סעיף ד' וסי' תקפ"ו מ"א ס"ק כ"ה) ואם הנכרי התחיל במלאכה קודם שבת וגמרו בשבת שרי (מ"א סי' שכ"ה ס"ק י') ואם ידוע שעשאו לישראל כגון בעיר שרובה ישראל או ששכרו ישראל אפי' קצץ עמו אסור ליהנות ממנו אם לא שצריך לו בשבת יש להקל. ואם יש ספק שגמרו קודם שבת מותר. (סי' רנ"ב ובמ"א שם) אבל להביא מבית האומן בשבת אסור (מ"א שם): כח קמיע שאינו מומחה אף שאין יוצאין בו לכרמלית מ"מ מטלטלין אותו דהוי כלי רק שאינו תכשיט כל זמן שלא נתמחי (מ"א ש"ח ס"ק נ"ז)

דין בסיס לדבר אסור

כט דבר היתר שהניח עליו דבר איסור בכיון שיהיה מונח עליו בין השמשות של שבת נעשה בסיס לאיסור אבל בשוכח איסור על דבר המותר לא נעשה בסיס לכן אם הניח אבן ע"פ החבית שיהיה מונח עליו בכניסת שבת בכוונה אפי' הי' דעתו לסלקו ביום השבת מיקרי בסיס ואפי' יש יין בתוך החבית לא מיקרי בסיס לאיסור ולהיתר כיון שמונח למעלה רק האבן מיקרי בסיס לאיסור לבד ואסור לטלטל החבית אף אחר שניטל האבן. ואם הניח באקראי כמו שרגילין להניח חפצים אלו על אלו מפני שאין לו ריוח לפנות לכל חפץ מקום בשולי התיבה המ"א מתיר דלא חשיב בסיס לכך והט"ז אוסר. ויש לסמוך על המ"א במקום שהיה דעתו לסלק המוקצה בשבת. והרבה פוסקים סוברים דלא נעשה בסיס רק כשהיה דעתו שיהיה מונח המוקצה על הדבר ההיתר כל השבת אבל כשהיה דעתו לסלקו בשבת אף שהי' מונח עליה ביה"ש לא נעשה בסים ובמקום פסידא יש לסמוך אדעה זו (מ"א סי' ש"ט ס"ק ז') לכן המנורה שהדליקו בה בלילה והיה בדעתו לסלקה מותר לטלטל מנורה זו בשבת ע"י נכרי לצורך גופה ומקומה כשאר כלי שמלאכתו לאיסור כשהוא במקום פסידא אבל הנר עצמו שכבה הוא מוקצה מצד עצמו דאתקצי לאיסורו ולמצותו וגם הוא מיקרי שבר כלי וצרורות כמ"ש המ"א סי' ש"ח ס"ק י"ח. ואפי' תנאי שהתנה קודם שבת לטלטלו כשיכבה לא מהני אבל דבר שנעשה בסיס בשבת ונסתלק המוקצה ממנו בשבת מותר לטלטלו לכ"ע דאין מוקצה לחצי שבת (סי' רע"ט סעיף ד' וה'):

ל אם הניח מוקצה על דבר המותר שהוא של חבירו לא נעשה בסים דאין אדם אוסר את של חבירו ומותר אחר שניטל המוקצה ממנו וכן מותר לנער המוקצה ממנו כמו שיתבאר אבל במקום שידעינן דבודאי ניחא ליה לחבריה במה שהניח עליו המוקצה כגון שהניח כלי של חבירו תחת הנר שלא ישרף צ"ע אם נעשה בסיס לכן אם היה דעתו ליטלו ממנו בשבת דבלא"ה יש מתירין כדלעיל מותר לטלטלו אחר שניטל המוקצה ממנו (ש"ט סעיף ד' ט"ז ומ"א שם):

לא במקום שלא נעשה בסיס כגון בשוכח מעות על הכר מותר לנער את הכר שיפול המעות אכן אם עושה כן בשביל המעות שלא יגנב אסור רק לצורך הכר מותר לנער. ואם הוא במקום שאין יכול לנער אותה במקומו כגון שכח אבן ע"פ החבית ועומד בין החביות שא"א לנערה שם מגביה אותה עם האבן למקום אחר לנער שם וכן הדין כשצריך למקום החבית והכר ולא הספיק לו הטיה והניעור יכול לטלטלם עם האבן והמעות לפנות מקומם (שם סעיף ד' וה'):

לב אם נעשה בסיס לאיסור ולהיתר כגון שמונח על היתר דבר איסור ודבר היתר מותר. ודוקא שהדבר ההיתר חשוב לו עכשיו יותר מן האיסור אבל אם אין ההיתר תשוב יותר מן האיסור לא מיקרי בסיס להיתר ולאיסור רק לאיסור לחוד. וכן בנר שהוא דולק במנורה לא מהני מה שמונח עליו לחם שיהיה בסיס להיתר ולאיסור דכיון שהוא צריך עכשיו להנר שיהיה במנורה חשוב לו יותר מן ההיתר ומקרי בסיס לאיסור לחוד כיון שאין צריך להלחם שיהיה מונח במנורה רק כשההיתר חשוב בעיניו יותר מן האיסור מקרי בסיס לאיסור ולהיתר ואז אם אפשר לנער שלא יהיה הפסד בניעור ינער ההיתר והאיסור אבל אם יש הפסד בניעור כגון סל מלא פירות רטובים ואבן בתוכה שאם ינער הפירות יפסדו יטול אותו כמו שהוא כיון שנעשה בסיס לאיסור ולהיתר ואין מטריחין אותו ליטול הפירות מתוך הסל בידו אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים נוטל הסלים בידו. ואם צריך למקום הכלכלה נוטל הכלכלה כמו שהיא למקום אחר (סי' ש"ט):

לג במקום שהאבן הוא מהודק בסל לצורך סתימת נקב וכן דלעת שקושרין אבן בתוכה כדי למלאות בה מים בטל אגב הכלי ומותר לטלטלו (שם):

לד קינה של תרנגולים ויש שם ביצת אפרוח. אף שלא ידע ביה"ש שיהיה שם הביצה מ"מ כיון שדרך הוא בכך הוי כמניח ולא הוי כשוכח. וכן בכל מקום כיוצא בזה בדבר שדרכו להיות המוקצה עליו בודאי הוי כמניח (מ"א שם ס"ק ו'):

לה השלחן והמפה שהמנורה והנרות עומדין עליו אם היה מונח על השלחן ביה"ש ג"כ ככרות ושאר דברים שצריך להן ג"כ שיהיו מונחין על השלחן בשבת פשיטא שהן חשובין יותר מהנר ונעשו בסיס לאיסור ולהיתר והדין כמש"ל אות ל"ב. ואם לא היה מונח בי"הש רק הנרות הוי השלחן והמפה בסיס לאיסור לחוד ומכל מקום במקום פסידא כגון שנפל נר על השלחן או על המפה יש לסמוך על הפוסקים דס"ל דלא מיקרי מניח כיון שדעתו לסלק אותן בשבת מעל השלחן ומותר לנער השלחן רק שלא יכוין לכבותה ואם יכבה הוי דבר שאינו מתכוין