דרך החיים מב

לחיוב מדרבנן אינו משום הדבר דחייב מדרבנן דהא התוס' ביבמות [פ"ט ע"ב] בד"ה לא תאכל כתבו בהדיא דמן הנקוב על שאינו נקוב דפוטרת הנקוב וגם הוי תרומה דרבנן ואסורה לזרים רק שהאיסור הוא משום הדבר דחייב מדאורייתא דהוי כמרבה במעשרות דפירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים כמבואר בקידושין דף נ"א. וא"כ יש לחלק דבמעשר כיון דצריך שיעור והמרבה במעשר חשוב אותו הרבוי כטבל מדאורייתא וכשיתנם לכהן ויאכל ה"ז כאוכל טבלי' מש"ה אסור להפריש מן החיוב אפי' על החיוב ועל הפטור דאתי לידי קלקול כשיתנם לכהן וכן בתרומה אע"פ שאין בה שיעור אפי' בזמה"ז דעומד לשריפה מ"מ יש חשש תקלה כיון דהחלק שאמר שיהיה תרומה על חיוב דרבנן מדאורייתא דין טבל יש לו כיון שהופרש על הפטור דאורייתא ובטבל טמא אסור להסיק וכשנותנה לכהן [דאף בזמה"ז מחויב ליתן תרומה לכהן כמבואר סי' של"א] בתורת תרומה טמאה מותר להסיקו וממילא כשמתנה לכהן בתורת תרומה אתי לידי תקלה כמ"ש התוס' ביבמות (דף פ"ט) בד"ה לר' נתן ומש"ה אסור משא"כ בחלה כשמפריש מן החיוב דאורייתא ועל החיוב דרבנן ודאי מתוקן כמ"ש התוס' ביבמות שם כנ"ל ומשום תקלה שיבוא ליד כהן ויסיק בטבל ג"כ ליכא למיחש דהא חלה בזמה"ז לא תקנו רק לשריפה ולא ליתנה לכהן משום שלא ישתכח תורת חלה. ונראה דמותר להסיק בעיסת טבל. עוד נלענ"ד לחלק דדוקא כשמפריש מן החיוב על הפטור כגון שיש ט' קבין טבל שאינו חייב אלא מדרבנן ויש לו קב טבל שחייב מדאורייתא ומפריש הקב של חיוב מדאורייתא על הט' קבין שאינן חייבין אלא מדרבנן נמצא דאותו הקב הוא טבל גמור מדאורייתא דהא בתרומה בעינן שישאיר שיריים שנתקנו באותה התרומה ואם עשה כל הדגן תרומה ולא השאיר שיריים לא חשיב תרומה כלל ודין טבל ממש יש לו וא"כ ה"נ כשהפריש קב החייב מדאורייתא על הט' קבין שחייבין מדרבנן הרי מדאורייתא לא היה לתרומה זו שיריים ודין טבל גמור יש לה ולכך חיישינן לתקלה שיעבור הכהן על דאורייתא משא"כ כשנתערב הקב אחד של חיוב בט' קבין של פטור ויש לו ג"כ עשרה קבין במ"א שחייבין מדאור' אז מפריש מאותן י' קבין שחייבין מדאורייתא קב לפטור אותן הקבין החייבין מדאורייתא ועשירית הקב על אותן שאין חייבין רק מדרבנן מחמת התערובות דהוי כמפריש מן וחיוב על החיוב ופטור דאין בזה נגד החיוב דאורייתא רק משום דהוי כמרבה במעשרות דמעשרותיו מקולקלין משום דעשירית הקב שהוא טבל מדאורייתא מעורב באותו הקב שהוא תרומה גמורה דמדאורייתא ברובא בטיל ואף אם יבוא לידי תקלה לא יבוא רק לעבור איסור דרבנן לא חיישינן שוב לתקלה כזו ועוד נראה כיון דהוא רק מדרבנן הם אמרו והם אמרו וכיון שנתנו ע"ז שם תרומה לפטור את התערובת שהוא מדרבנן ה"נ נתנו עליו שם תרומה להתיר א"ע מחמת שזה עצמו גם כן רק איסור דרבנן ולפ"ז ל"ק כלל ממנחות דשם מיירי דלא ציוה כלל רק לקמת שיעור שצריך לפטור את החיוב דהוי כמפריש מן החיוב על הפטור משא"כ הטור מיירי באופן שמפריש מן החיוב על החיוב ועל הפטור ויש בזה שמפריש על החיוב רוב נגד מה שמפריש על הפטור דמהני כמש"ל וא"ש ג"כ מה שהוצרך בי"ד סי' שכ"ד סעיף י"ב גבי האופה פשטיד"א שיכול להפריש ממ"א מטעם דטכ"ע דאו' ובהא דשאור דמחמיץ אינו רק מדרבנן מ"מ מהני נפרוש ממ"א ולפי הנ"ל א"ש דבאופה פשטיד"א אשמועינן דאף דאין לו רק כזית ממ"א ורוצה להפריש כולו על הטעם הבלוע ולכן הוצרך לטעם זה דטכ"ע מדאורייתא

כללי דיני מוקצה

דין מוקצה באוכלין

א אין שום אוכל הראוי לאכילה מוקצה לשבת אפי' פירות העומרין לסחורה אפי' חטין שזרען בקרקע ולא השרישו וביצה שתחת התרנגולת מותר לטלטלן [סי' ש"י סעיף ב'] ואפי' שצא לצורך כלל. וכן כתבי קודש שניתן לקרות בהן מותר לטלטלן שלא לצורך כלל [סי' ש"ח סעיף ד'] ובי"ט כמאן דאוסר מוקצה בפירות שנתנן לאוצר לסחורה צריך שירשום ולומר מכאן ועד כאן אני נוטל ומכ"ש בפירות דחזי ולא חזי (מ"א סי' תצ"ה ס"ק י'):

ב אוכל שעשה בו מעשה בידים בע"ש שלא יהי' ראוי לאכילה כלל בשבת כגון גרוגרות וצמוקים שמניחין אותם לייבשם והן מסריחות קודם שיתייבשו כיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהן ואפי' נעשו ראויין לאכילה בשבת כיון דאיכא תרתי בבין השמשות היינו דחינהו בידים ולא חזו הוי מוקצה לכל השבת אבל אם כבר נתייבשו ביה"ש והיו ראויין ביה"ש רק שהבעלים לא ידעו מזה ואח"כ נודע להם שהיו ראויין ביה"ש מותר וכן תמרים הלקוטין קודם בישולן וכונסין אותן בסלים והן מתבשלין מאליהן מותר לאכול מהן בשבת קודם בישולן כיון דלא דחינהו בידים ואנן תרתי בעינן. וגרוגרות וצמוקים של עכו"ם מותרים דאין הכנה שייך בשל עכו"ם (ש"י סעיף ב'):

ג גרוגרות וצמוקים דחזו ולא חזו דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי אי אזמני' נפיק ליה מתורת מוקצה ואי לא לא אבל באינן ראויין כלל לא מהני הזמנה (שם סעיף ה'):

ד אוכל שהיה עליו איסור ביה"ש לאכילה ובשבת נסתלק האיסור אם עשה האיסור בידים קודם שבת כגון נר שהדליקו בשבת וכבתה אסור להסתפק מהשמן בשבת כיון דביה"ש בשעה שהי' דולק היה אסור להסתפק משוה כיבוי והוא דחאו לאיסורו בידים בע"ש אסור משום מוקצה וכן אפי' איסור שהוא ממילא רק שהיה בידו לסלק האיסור ולא סילק הוי כדחוי בידים כגון פירות שהיו מחוברין ביה"ש שהיה בידו ללקטן בעצמו בע"ש ולא לקטן וכן דבר המחוסר צידה אסור מה"ט בשבת ובי"ט משום מגו דאתקצי ביה"ש אתקצי לכולי יומא ועוד יש טעם לאסור במחובר וצידה גזירה שמא יעלה ויתלוש ושמא יצוד. אבל דבר שהיה אסור ביה"ש ולא היה יכול לסלק האיסור בעצמו כגון שוחט לחולה בשבת שאפשר שלא נזדמן לו שוחט או סכין בדוק לא הוי כדחינהו בידים ומותר בשבת [ב"י בטור סי' שי"ח] ובמחובר וצידה אפילו בשל נכרי דלא שייך הכנה בשל נכרי אפ"ה אסורין משום גזירה דיעלה ויתלוש וכיון דהן אסורין באכילה משום איסור היום הוי מוקצה לטילטול ועוד דאסרי להו רבנן משום נולד ומשום גזירה דיעלה ויתלוש [מ"א סי' שכ"ה ס"ק י"ב] אבל שאר דברים שהיה בו משום איסור שבת והוא של נכרי והנכרי עשה האיסור בשבת כגון פת שאפה נכרי בשבת מותר באכילה בשעת הדחק או לצורך מצוה (שכ"ה סעיף ד') ויתבאר עוד לקמן:

ה משקין שזבו מזתים וענבים אסורין משום גזירה שמא יסחוט [ואין מקומו כאן] וחלב שנחלב מבהמה בשבת אסור ג"כ בטלטול (סי' ש"ה סעיף כ' ועיין במ"א סי' תק"ה ס"ק ג' דהטעם משום משקין שזבו) וחלב שנחלב מבהמה בי"ט יתבאר לקמן:

ו מאכל בהמה כל שהוא ראוי למאכל בהמה חיה ועוף המצויין מותר לטלטלן ואם אינן ראויין אלא למאכל חיה ועוף שאינן מצויין אם יש לו מאותו מין מותר ואם לאו אסור. קש ותבן שלנו סתמא עומד למאכל בהמה או לשכיבה ומטלטלין (ש"ח סעיף כ"ח וכ"ט ובמג"א שם):

ז דבר שהוא ראוי לכלבים ואינו עומד לכלבים רק לאדם כגון שומן צונן ובשר חי שאינו ראוי לאכול באומצא ודג חי שאינו מלוח אסור לטלטל (מ"א סי' ש"ח ס"ק נ"ו דלא כט"ז שם) בשבת אבל בי"ט דראוי לבשלו שרי:

ח דבר שהיה ביה"ש עומד לאדם ובשבת נתקלקל מאכילת אדם ונעשה ראוי לכלבים כגון בהמה שמתה בשבת אפי' בריאה מותר לטלטל דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים (סי' שכ"ד סעיף ז') ובי"ט למאן דס"ל דמוקצה אסור ביו"ט