דרך החיים לט

שהנר בכלל עונג שבת וע"ז לא אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ודי לו בנר אחד. אכילת פת של שלש סעודות כדי שביעה ולחם משנה של שני סעודות קודמות לנר ונר שבת קודם לקידוש היום וקודם ג"כ לנר חנוכה וממ"נ בנר אחד סגי ואם יש לו מעות יותר ממה שצריך לנר אחד יקנה יין לקידוש היום (סי' רס"ג ע' במ"א): יח נהגו להדליק הנר ולכבותו כדי שתהא מוחרכת ותאחז בו האור יפה והבעל צריך ליזהר לעשותו (מ"א שם בשם כתבים): יט המדליק צריך שידליק ברוב היוצא מהפתילה חוץ לנר (רפ"ד)

דין אימת מתחיל איסור מלאכה בערב שבת

א ציבור שהתפללו מפלג המנחה ולמעלה תיכף כשמתחילין מזמור שיר ליום השבת נאסרין במלאכה (פ"מ סי' רס"א) והמיעוט אף שלא התפללו נגררין אחר הרוב ואם יש הרבה בתי כנסיות אין אחת נגררת בתר חברתה (מ"א סי' רס"ג) ונ"ל דאם יש מנין בבית אצל היחיד אף שהוא קבוע נגררת אחר הרוב. אדם שבא לעיר בע"ש וכבר קיבלו אנשי העיר שבת אע"פ שעדיין עוד היום גדול אם היה עליו שום חפץ או מעות הולך לחדר ומניחו ליפול (מ"א שם):

ב יחיד שמתפלל בפ"ע אע"פ שעדיין לא התפללו הקהל אם כבר התחיל ש"ע של שבת חל עליו קבלת שבת ואסור בעשיית מלאכה ואפי' אם התנה שאינו רוצה לקבל שבת חל עליו שבת בע"כ ואם לא התנה שאינו רוצה לקבל שבת מיד שהתחיל מזמור שיר ליום השבת הוי קבלה כדין ציבור המבואר לעיל מיהו גם תנאי בלב סגי [ע' סי' רס"ג סעיף י' וי"א ובב"י שם וא"ר] מיהו יש ליזהר להתנות בפירוש:

ג אם ביום המעונן טעו ציבור וחשבו שחשיכה והתפללו ערבית של שבת ואח"כ נתפזרו העבים וזרחה השמש אינם צריכין לחזור ולהתפלל אם היה מפלג המנחה ולמעלה [היינו שעה ורביע קודם הלילה] ואסורין במלאכה אך המיעוט שלא היו בבהכ"נ אין נמשכים אחר הרוב שקבלו שבת בטעות (ע"ש סעיף י"ד ובא"ר שהביא גדולי המחברים כמ"ש):

ד יחיד המתפלל תמיד מעריב בזמנו שטעה והתפלל תפלה של שבת וקבל שבת עליו מפלג המנחה ואילך משום שהיה יום המעונן שסבר שחשיכה ואח"כ נודע שעדיין הוא יום כנ"ל בסעיף הקדום חייב להתפלל בלילה פעם שנית דשאני רבים דטריחא [וכמו שנתבאר לעיל אצל מנחה] ומותר בעשיית מלאכה (ע' פ"מ ס"ק כ"ז וכ"ח) מיהו אם הדליק נר של שבת וקיבל עליו שבת בהדלקה מחמת שסבר שסמוך לחשיכה ונודע אח"כ שעדיין יום גדול רק שהוא מפלג המנחה ולמעלה כיון שעשה מעשה הדלקה אף שהיה בטעות מ"מ אסור בעשיית מלאכה [דשאני תפלה מהדלקה שהוא מעשה וע' פ"מ] ודוקא לאתר פלג המנחה [היינו לאחר י"א שעות, פחות רביע זמניות] אבל קודם פלג המנחה לא מהני קבלה ע"ש וסי' רס"א בב"י ויש מחמירין שאותו נר שהודלק לשבת אסור ליגע בו ולטלטלו אם לא לצורך מצוה (סי' רס"ג):

ה יחיד שקבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לומר לחברו לעשות לו מלאכה ומותר להניח מאותו מלאכה אפילו בשבת (ס"ס רס"ג). מיהו אם רוב הצבור קבלו עליהם שבת דאז הכל נגררים בתרייהו בע"כ כנ"ל יש חילוק דאם בעוד היום גדול כמו שעה או יותר סמוך לחשיכה קבלו עליהם מותר לומר לעכו"ם לעשות לו מלאכה וכל מה שצריך אבל אם קבלו עליהם חצי שעה סמוך לחשיכה אסור לומר לעכו"ם לעשות מלאכה אם לא לצורך מצוה כגון לומר לנכרי [עיין רסי' רס"א ובמ"א] להדליק נר יא"צ [א"ר בשם רש"ל וט"ז סי' שמ"ב] אבל לעשות בעצמו שבות אפי' לדבר מצוה כמו לערוב ערובי חצירות או לעלות באילן ליטול לולב או שופר וכי"ב כמו שמבואר בסי' שמ"ב ע"ש בע"ז לענין ביה"ש דמותר לעשות בעצמו ביה"ש שבות לצורך מצוה אבל בקיבלו שבת עליהם חמירא טפי ואסור לעשות בעצמו שבות אפי' לדבר מצוה (מ"א פ"ק ז' וי"ב ע"ש בפ"מ) וכן ליכנס למרחץ אפי' להזיע [שם] כללו של דבר דוקא אמירה של מצוה מותר [כמו ביה"ש בלא קיבל ע' א"ר ומ"א] אמנם לפענ"ד אפי' אם צבור קבלו עליהם אחר חצי שעה סמוך ללילה לא חמיר מביה"ש דמותר לעשות מלאכה לצורך מצוה דקבלת צבור הוא רק שיהיה לו דין תוס' שבת כמבואר סי' רפ"א סעיף ב' שתוס' שבת היא מתחלת השקיעה וכו' ובזה"ז רוצה לעשות כולו תוס' עושה רוצה לעשות מקצת עושה ולפ"ז בודאי כשמקדימין כוונתן שעושין אותו לתוס' וכיון שאפי' אין מקבלין שבת חייבין בתוס' שבת שהוא קודם ביה"ש וכיון דחז"ל לא גזרו על שבות ביה"ש שמותר לעשות שבות [כמבואר סי' שמ"ב] כשהוא אחר התוס' מכ"ש שלא גזרו על התוס' שקודם ביה"ש אפי' קיבלו שבת בודאי לא היה כוונתן רק שיהיה לו כדין תוס' שבת שהוא דאוריי' והראיה מהפוסקים שכ' שלא גזרו על שבות ביה"ש לצורך מצוה ולא חילקו אם התפלל קודם

דיני חלה והפרשתה ומינים החייבין בחלה

א עכשיו המנהג הפשוט שמפרישין חלה ושורפין אותה ונוהגין להשליך לתנור **(צ"ל קודם שאופין כו' כ"ה ברמ"א שם.)** שאופין בו את הפת [סי' שכ"ב]: ב אין חייבין בחלה אלא ה' מיני תבואה ואלו הן. חיטין. שעורין. כוסמין. ושבולת שועל. ושיפון [היינו דגן]. ועכשיו אין ידוע לנו מה הוא המין כוסמין (סי' שכ"ד) ואותן חמשת המינים מצטרפין זה עם זה אם לש מהן עיסה ביחד אפי' בשלא לשן ביחד רק שעירב העיסות עד שנעשו גוף אחד ג"כ מצטרפין זה עם זה לכשיעור (שם) ואם לא לשן ולא עירבן רק שצירפן בכלי או ע"י נשיכה יתבאר לקמן בעזה"י: ג אין חייב בחלה אלא עיסה מה' רבעים קמח אבל פחות מזה פטור והשיעור של ה' רבעים הוא מדה שמחזקת מ"ג ביצים וחומש ביצה וכיצד משערין לוקחין מדה גדולה וממלאים אותה מים שתהא מלאה ונותנין לתוכה מ"ג ביצים וחומש ביצה והמדה המחזקת המים היוצאין מאותו כלי לחוץ מחמת הביצים הוא השיעור לחלה (שם): ד ה' רבעים קמח הללו השאור והסובין והמורסנין מצטרפין להשלים אם לשן בלא הרקדה אבל אם ריקד מהקמח וחזר ועירבן אין מצטרפין (שם): ה הנוטל קמח מא' מחמשת מיני דגן המתבארים לעיל שחייבין בחלה ומשאר מינים שאין חייבין ולש מהן עיסה ביחד אם אין בעיסה כשיעור חלה ממין שחייב בחלה פטורה מחלה אפי' אם הרוב ממין שחייב בחלה לפי שאין מצטרפין אפי' בלש יחד רק ה' מינים ואם יש בעיסה כשיעור חלה ממין החייב בחלה אם אותו המין שחייב בחלה הוא הרוב חייב בחלה וצריך לברך עליה אבל אם המין שאינו חייב בחלה הוא הרוב רק שיש בהמין שחיוב בחלה כדי ליתן טעם בעיסה יש בזה מחלוקת הפוסקים אם חייבת בחלה ומפרישין ממנה חלה בלא ברכה ואם הוא המועט עד שאין נותנת טעם בעיסה פטורה מחלה (שם)

דין צירוף העיסות לענין חלה

א שתי עיסות שאין בשום א' מהן שיעור חלה ויש בשתיהן שיעור חלה או שבאחת יש בה כשיעור ובאחת אין בה כשיעור אם אין מקפיד על תערובתן כמו שיתבאר לקמן אם נוגעות זו בזו עד שנדבק מזו לזו [וזה נקרא נשיכה] היינו שנושכין כ"כ שאם תנטל עיסה אחת ינטל מחברתה עמה מצטרפין וחייבין בחלה וכן אפי' אם אין נדבקין זו בזו