דרך החיים כה

יד לכתחילה צריך ליזהר ליטול כל היד עד הקנה של זרוע ויתנה מתחילה שלא יהיה עליו כנדר משום שלפעמים לא יהיה לו כ"כ מים (מ"א בסי' קס"א): טו צריך ליזהר ליטול מים בשפע ועכ"פ לא יפחות מרביעית ויזהר שלא יגע יד שלא נטל אותה עדיין ביד שנטל אותה וכן כשמשפשף היד בחברתה יזהר שלא יגע במקוה שלא הלכו המים כדי שלא יטמאו זו את זו ואם נגע צריך ליטול שנית אבל א"צ לנגב אותם קודם נטילה שנית אבל אם נגע בו אחר שלא נטל ידיו צריך לנגבם וליטול פעם שנית (ע' פ"מ)

דיני חציצה בנטילה

א צריך ליזהר מחציצה בנטילה כגון צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר כגון שהציפורן גדול ועונה עד למעלה מבשר האצבע וצואה שם דמאיס ובצק וטיט שתחת הציפורן אפי' כנגד הבשר אם מקפיד עליו חוצץ ואם אינו מקפיד עליו אינו חוצץ ודוקא בבצק וטיט שכנגד הבשר אבל שלא כנגד הבשר אף שהוא אינו מקפיד כיון דרוב בני אדם מקפידין חוצץ (מ"א בסי' קס"א) ובשבת ג"כ מותר לגרר הטיט שתחת הציפורן בצפרנו רק שלא יגרר את הציפורן (א"ר שם): ב כל דבר שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. היה דרכו של זה להקפיד וזה אין דרכו להקפיד למי שדרכו להקפיד חולץ ולמי שאין דרכו להקפיד אינו חוצץ. כיצד היה צבע וידיו צבועות אין הצבע חוצץ על ידיו אע"פ שיש לו ממשות הצבע על ידיו וכן אם הוא טבח ויש דם על ידיו אינו חוצץ וכן אם היה מוכר שומן ויש שומן על ידיו אינו חוצץ אבל אחר שהיה ממשות דברים אלו על ידיו חוצץ ואם היה טבח ומוכר שומן והי' דם ושומן על ידיו איבעיא בגמרא סוף פ' י"א דזבחים ולא איפשטא ובנט"י אזלינין לקולא ואינו חוצץ. הדיו היבש חוצץ והלא אינו חוצץ. גילדי מכה על ידיו אם אינו מקפיד עליו או שמצטער בנטילתן אינו חוצץ (שם במ"א): ג כל הדברים שאינן מקפידין עליהם אם היה רוב היד מכוסה מהם חוצץ ורוב היד היינו רוב שיעור מהיד שצריך נטילה (שם) ולכן אף מי שנוהג ליטול ידיו עד הקנה של זרוע מ"מ אם מכוסה עד רוב קישור אצבעותיו לכף בדברים שאין מקפידין ג"כ חוצץ דהלכה כדיעה זו שא"צ רק עד מקום חיבור האצבעות לכף היד: ד אם יש לו מיחוש ביד ונותן עליו רטי' חוצץ וצריך להסירה אבל אם יש לו מכה על היד וא"א להסיר הרטיה אז א"צ ליטול כלל מקום הרטיה (שם): ה טבעת שעל ידו צריך להסיר בשעת נטילה ודוקא אשה שדרכה להקפיד להסיר הטבעת בשעת מלאכה אבל איש שאין דרכו להקפיד להסיר בשעת מלאכה א"צ להסיר אותו בשעת נטילה רק אם יש בו אבן שגם איש דרכו להקפיד ולכן אותן טבעות שקורין קרא"ם פינגרי"ל א"צ להסיר בשעת נטילה (שם)

דין הפסק בין בציעה לנטילה

א טוב ליזהר שלא להפסיק בין נטילה להמוציא אפילו בשתיקה יותר משיעור הילוך כ"ב אמה וכ"ש שטוב ליזהר שלא להפסיק בדיבור ולכן אותן האומרים מזמור י"י רועי וגו' קודם הסעודה יש לאמרו קודם הנטילה ואם שכח לומר קודה נטילה יכול לאמרו בין נטילה להמוציא אבל לעשות איזה דבר שצריך דקדוק גדול בעשייתו בין נטילה להמוציא איסור הוא משום היסח הדעת וחייב ליזהר בזה (סי' קס"ו): ב בוצע בפת במקום שנאפה היטיב היינו בצד שכנגד לד המתבקע כי בזה הצד התחיל לאפות ונדחקה העיסה עד שנתבקע צד שכנגדו ומתחיל לבצוע מצד הפת כדי שיחתוך מעט מצד העליון ומצד התחתון בפעם אחת ויחתוך סביב הפת ויניח פרוסת המוציא מחוברת באמצע וצריכה להיות מחוברת כ"כ שאם יאחז בפרוסה יעלה שאר הככר עמה ויברך המוציא ואחר שסיים הברכה מפרידה כדי שתכלה הברכה בעוד הפת שלם (סי' קס"ז): ג בפרוסה יכול לבצוע ממקום שנפרס וא"צ לבצוע במקום השלם רק שצריך לחתוך מצד העליון והתחתון (פ"מ שם): [ד בשבת לא יחתוך הככר עד אחר הברכה כדי שיהיו הככרות שלימות בידו]: ה בשעת ברכת המוציא יתפוס הלחם (שמברך עליו) בידו דבעינן שתהא הברכה סמוך לעשייה ויתן שתי ידיו עליהם בשעת ברכה שיש בהן עשרה אצבעות כנגד עשרה מצות התלויין בפת. ואם היה לבוש בית יד על ידו צריך להסירה בשעה שאוחז הפת לברך עליו המוציא (שם): ו לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח ואם המסובין רבים צריך להמתין עד שיביאו לפני כ"א ואחד ואם אוכל פת נקי' או שהוא מתובל בתבלין כמו שאנו עושין א"צ להמתין ומ"מ אם רוצה להמתין הרשות בידו ומצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצע אף שהפת מלוח במלח מפני שהשלחן כמזבח והאכילה כקרבן ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח והוא מגין מן הפורעניות והמקובלים כתבו שחייב לטבל פרוסת המוציא במלח (שם): ז יאכל מיד אחר הברכה ולא ישיח בין ברכה לאכילה ואם שק צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה מעין דברים שהן צורך סעודה כגון שבירך וקודם שאכל אמר הביאו מלח אף לדידן שאין חיוב גדול כ"כ במלח דהפת שלנו הוא עם מלח מ"מ כיון שמצוה הוא לא הוי הפסק וא"צ לברך שנית וכן אם אמר תנו מאכל לבהמה דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו והוי מצרכי הסעודה לא הוי הפסק וא"צ לברך שנית ומ"מ לכתחילה לא יפסיק כלל אבל אם אמר תנו לשתות לבהמה הוי הפסק משום דלשתות אדם קודם (שם במ"א): ח שכח ואכל ולא בירך המוציא אם נזכר בתוך הסעודה או אפילו אחר שגמר סעודתו רק שלא בירך עדיין בהמ"ז מברך המוציא ואוכל פת (שם במ"א): ט אם הוא מסופק אם בירך ברכת המוציא אם לאו אינו חוזר ומברך (שם): י אם במקום ברכת המוציא בירך שהכל נהיה בדברו או שאמר בריך רחמנא מלכא מארי' דהאי פיתא יצא (שם): יא מי שאינו אוכל יכול לברך לקטנים ברכת המוציא והקטנים יאכלו כדי לחנכם במצות (שם) וה"ה כל ברכות הנהנין (שם)

קצת דינים הנוהגים בסעודה

א היו מסובין בסעודה ויצא אחד מהם להטיל מים נוטל ידו אחת ששפשף בה הניצוצות שנתזו על רגליו וכשנוטל אינו נוטל אלא בפני כולם שלא יחשדוהו שלא נטל ודוקא שאין רוצה לאכול עוד רק שמסובין עדיין לשתות אבל אם רוצה לאכול עדיין נוטל בחוץ דמידע ידיע דאנינא דעתו ואינו אוכל בלא נטילה ואם לא שפשף כלל ג"כ יש ליטול ידיו לשתות כדי שלא יחשדוהו ששפשף ואינו נוטל ידיו ואם יושב לבדו והלך להטיל מים באמצע הסעודה ולא שפשף א"צ ליטול כלל אפילו לאכילה אבל אם עשה צרכיו אף אם לא קינח ודאי צריך ליטול ידיו (סי' ק"ע): ב אם יצא לדבר עם חבירו והפליג ורוצה לשתות נוטל ידו אחת ואם רוצה לאכול יטול שתי ידיו וצריך ליטול בפני המסובין אפי' לאכילה כדי שלא יחשדוהו שלא נטל ידיו דבהפליג ליכא אנינות דעת וצריך ליטול ידיו משום היסח הדעת ולענין ברכת ענט"י אם צריך לברך כשנוטל ידיו ע"ל בה' נט"י ולענין ברכת המוציא אם צריך לברך שנית כשהפסיק עיין לקמן בדין הפסק בסעודה (שם)

דין אם שכח והכניס אוכלין או משקין לפיו בלא ברכה

א אם שכח והכניס אוכלין לפיו בלא ברכה אם הוא דבר שאינו נמאס אם יפליטנו יפליט אותו ויברך עליו ואם הוא