שו"ת די השב צד

בשו' פ"א שהתוספת שליש הנהוג בינינו אינו תוספת מחמת חיבת הנישואים היא אלא דינא הוא בדתנן פסקה להכניס לו אלף זוז הוא פוסק כנגדן ט"ו מנה ויש לה. דין נצ"ב שהיא הנדונייא ע"ש ומרן ב"י בסי' ק' כתב שאין דבריו נראין ע"ש והנראה דמחלוקת מוהריק"ו ומרן היא בדין התוספת שרגילים להוסיף על הנדונייא דלדעת מוהריק"ו זה התוס' דינו כדין הנדונייא עצמה אבל דעת מרן דזה התוספת שנהגו עכשיו להוסיף על הנדונייא אין דינו כדין הנדונייא עצמה דהתוספת שנהגו בזמן המשנה שפסקה אלף והוא פוסק ט"ו מנה הוא ענין אחר דהתם הוא כולל הכל וכותב ט"ו ואינו כותב אותו בלשון תוספת אלא שכותב שהכניסה לו ט"ו מנה וא"כ הוא כללן עם הנדונייא והרי הן בכלל הנדונייא וכן תוס' זה הנהוג בינינו אינו דומה לתוס' הנז' בש"ס בר"פ אף על פי דאמרי' תו' כתובה ככתובה דהתם מיירי שהתו' עצמו הוא כותב אותו עם עיקר הכתוב' דהיינו מנה מאתים וכמ"ש הריב"ש בתשו' סי' ס"ה וז"ל וזה ששנינו בפ' אע"פ אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף ושאלו בגמ' פשיטא וכו' וביארו המפ' דרצה להוסיף בסתם קתני מתני' כגון שכותב ויהיבנא ליכי מהריכי אלפא זוזי וכו' ולכן הדבר מבואר הוא שכל שיכתוב ויהיבנא ליכי מהריכי כסף זוזי מאה או מאתים דחזו ליכי ומצד אחר כ' לה והוסיף לה מדיליה כו"כ אין עיקר הכתוב' בכלל תו' זה וכו' ע"ש הרי מבואר דההיא דר"פ אע"פ דאמרי' תו' כתובה ככתובה הוא דוקא בכה"ג שהוא תו' על עיקר הכתובה דהיינו מנה מאתים אבל בתו' שנהגו בזה"ז שכותבים תו' על הנדוניא אין זה חשוב לא כמו תו' על הנדוניא שבזמן המשנה ולא כמו תו' כתוב' אלא דינו כמתנה בעלמא וזהו שסתם מרן כאן בסי' קי"א וכ' דבכתוב' ב"ד לא הוי התו' בכלל דהיינו התו' שנהגו בזה"ז להוסיף על הנדוניא ודעת מהריק"ו דהתו' הוי בכלל הנדוניא כתבה מרן בשם וי"א. ולכאורה היה נר' דהיא גופ' פלוגתא דהרמב"ם והטור דסבר' ראשונה שכ' מרן הוא לשון הרמב"ם רפי"ט מה' אישות ע"ש ודעת וי"א שכ' מרן הוא דעת הטור שכ' ר"ס קי"א וז"ל תנאי כתובה שיהיו בניה זכרים יורשים כתובת אמן נדוניתה שהכניסה בתורת נצ"ב ותו' שהוסיף לה בעלה וכו' ויש לצדד בזה וצ"ע

סימן י"ג

יש לחקור אם הבכור נוטל פי שנים בכתובת בנין דכרין

נראה דהאי מלתא תליא בעיקרא דמלתא אי כב"ד הויא מכח האב אי מכח האם דאי אמרינן דהויא מכח האב א"כ הבכור נוטל פי שנים בירושת האב ואם היא מכח האם הא קי"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם ומדברי רש"י במתניתין בפרק נערה דנ"ב ע"ב מבואר דס"ל דכב"ד מכח האב היא שכ' וז"ל אם תמותי בחיי ואירשך יטלו בניך כתובתיך וכו' ועיין עוד בר"פ מי שהיה נשוי בד"ה שניה וכו' ועוד שם בר"פ מש"נ אמרי' ש"מ א' בחייו וא' במותו יש להם כב"ד ולא חיישי' לאינצויי ופירש"י ולא אמרי' כי תקון כב"ד היכא דמתו שתהיה בחייו וכו' דהשתא אתו תרוייהו בתורת בנין דברין שהיא ירושת האב ולא אתו לאינצויי אבל א' בחייו וא' במותו דיורשי שניהם באים על כתובת אמן בתורת ירושת חוב אמן ולא מאביה' באה להם ובני ראשונה באים ליטול חלק יתר מכח ירושת האב דהא ירתון תנן לא שקלי דילמא אתו לאינצויי ולומ' לא תטלו בירושת אבינו יותר ממנו הא לא אמרי' עכ"ל הרי בהדיא דכב"ד ירושת האב דאל"כ א' בחייו וא' במותו נמי לא אתו לאינצויי דהא כולהו אתו בתורת חוב אמם וכ"ב רשב"ם בפ' י"ן דקל"א ע"א בד"ה ששניהם וכו' וז"ל בנין דכרין דיהוו ליכי מנאי אם תמותי בחיי ואירש כתובתי' בני הזכרים שתלדי לי הם יירשוה לאחר מותי יתר על חלקם שיחלוקו עם אחיהם ע"ש הרי בפי' שהתנאי הוא שאחר שכבר ירש הוא כתובת אשתו כשמת' בחייו כדינו שהבעל יורש את אשתו לאחר מותו הם יירשוה וא"כ ודאי מכח האב הם זוכים בירוש' זו וכ"כ מהרש"ך בתשו' ח"ב סי' ס"א דזכיית הבנים בכב"ד הוא מכח האב ולא מכח האם והדבר פשוט מאד ומספר כתוב' נלמוד שכך כתב לה בנין דכרין דיהוון ליכי מנאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון ואם זכות כב"ד אינו בא מכח האב מהירושה מה שייך לומר יתר על חולקהון וכולי עיין שם

איברא דהרשב"ץ בתשו' ח"א סימן ק"ן כ' בפשיטות דאין הבכור נוטל פי שנים בכב"ד עיין שם ולכאורה דבריו תמוהים כיון דירוש' כב"ד היא מכח האב למה אין הבכור נוטל בה פי שנים והנה בפ' נערה דנ"ב פרכינן ותגבה ממטלטלי ופירש"י כיון דטעמא משום נדוניית אבי האם וכו' מוכח קצת דכב"ד הוא מכח האם וכן מוכח בהדיא מדאמ' התם בסוגייא דפ' מי שהיה נשוי מתקיף לה ר"א ממאי דילמא לעולם אימא לך א' בחייו וא' במותו אין להם כב"ד ומאי קודמין לנחלה קתני וכ"ת יורשי א' למ"ל איירי וכו' ופירש"י יורשי הא' למ"ל דקרו להו יורשי ראשונה הלא לא מכח' ולא מתקנה באים לירש וכולי ע"ש מוכח דאי הוו נטלי כב"ד שפיר קרי להו יורשי א' שהם יורשי' מכח האם ולכאורה קשה מדברי רש"י ורשב"ם שכתבו דמבואר דס"ל דכב"ד הויא מכח האב אשר ע"כ נראה דקושטא דמלתא דירושת כב"ד שני כחות מעורבי' בה כח האב וכח האם דעיקרא הויא של אם ומשבאה לרשות האב דהיינו כשמת' בחייו וירש' הוא הרי אח"כ הוא מורישה לבניו ומכחו קא ירתי וזה נראה פשוט כונת רש"י שם בפרק נערה דנ"ג אתא דאיבעיא לן התם מכרה כתובתה לבעלה יש לה כב"ד או אין לה כב"ד וכ' רש"י בד"ה או אין לה מי אמרי' כיון דמכרה לבעלה פקעה לה תורת ירושת אביה מלהוריש נדוניא שלו לבני בתו שהרי מכרת' ואין כל הירושה באה אלא מכח הבעל ויחלוקו כל בניו בשוה וכו' עכ"ל הרי שכ' דהיכא דמכרה כתובתה אין הירושה באה עכשיו אלא מכח הבעל משמע דבלא מכרה הירושה באה מכח האשה והוא תימה דכבר כתבנו דמלשון רש"י נראה דירושת כב"ד הוי מכח הבעל אכן לפמ"ש ניחא דודאי עיקרה מכח האם אלא דאח"כ באה נמי מכח האב וכ' כחות מעורבי' בה והיינו שכ' רש"י ואין כל הירושה באה אלא מכח הבעל משא"כ בשלא מכרה דהוי נמי מכח האם וכן מוכח נמי מדאמרי' תו התם מוכרת כתובתה לבעלה כמוכרת לאחרים דמי מתיבי מת' אין יורשי' של זה וכו' ואר"פ בכב"ד ואמאי וכו' ומשני התם קנס' הוא דקנסו רבנן ע"ש הרי דמשום דקנסו רבנן לאשה אין בניה יורשי' בב"ד מבואר דמכח האם נמי קא ירתי כמ"ש וכן מוכח מל' תר"י במקובצת שם בפ' נערה דנ"ב ע"ב עלה דפרכי' בגמרא בת בין הבנות תירו' כ'