שו"ת די השב צג

במנהגים דקי"ג ע"ר סי' א' כתב כב"ד לדידן אינה נגבית בית אלא מן הקרקעות אע"ג דתקנת הגאונים לגבות הכתובה אף מהמטלט' כיון דכב"ד היא גופ' תקנה לא עבדי' תקנת' לתקנת' עכ"ד והן דברים תמוהים דמדברי הרמב"ם מבואר דהוי מטעמא דלא פשט' דין כב"ד בכל הישיבות הא אם פשט' דין גביית כב"ד בכל הישיבות הוה מגבי' לה אפי' ממטלט' כתקנת הגאונים שתיקנו לגבות הכתוב' אף מהמט' ולא אמרי' תקנת' לתקנת' לא עבדי' דודאי הגאונים תיקנו על כל תנאי כתובה ככתובה לגבות אף מהמט' אלא משום דלא פשט' דין כב"ד וכו'

ולענין אם מתה הב' ולא נשבע' שבועת אלמנה כ' הרמב"ם ואם מתה קודם שתשבע בני הא' יורשין כתובת אמן בלבד והשאר חולקי' בשוה ע"ש אבל הטור בסימן קי"א כ' וז"ל ובה"ע כ' שגם בני הב' שמתה אחרי מותו נוטלי' כב"ד אע"פ שלא נשבע' אמן קודם מיתת' ול"נ ע"כ וכ' הב"ח דס"ל לבה"ע דכי היכי דכשמתו שניהם בחייו אלו גובים כתוב' אמן ואלו גובי' כתובת אמן ולא חיישינן בא' מהן שמא תפס' משל בעלה אפי' היתה אפוטרופוסי' בחיי בעלה ולא נשבע' והיינו משום דלא פלוג רבנן בתקנת' כי היכי דלא ליתו לאינצויי ה"נ לא פלוג רבנן ועוד דבני הב' מוחזקי' בנכסי אביהם כמו בני הא' וכשם שבני הא' באים להחזיק בנכסים מכח התקנה כך בני הב' אלא דבני הא' באים להוציא מידם בטענת שמא דילמא אבוהון אתפס' צררי לשניה והממע"ה את"ד ע"ש והן דברים תמוהים דבפ"ז דשבועות דמ"ח מוקמינן למתניתין דשניה ויורשיה קודמי' ליורשי' הא' כגון שנשבע' ומת' אבל בלא נשבע' אין יורשיה יורשי' כלום איברא דדברי הבה"ע בעצמם תמוהים וכמו שתמה ה' נת"מ ע"ש. ומ"ש הב"ח. ולא חיישי' בא' מהן שמא תפסה משל בעלה אפילו היתה אפוטרופוסי' בחיי בעלה ולא נשבע' הן דברי תימה דשבוע' דאפוט' לחוד וענין הכתוב' לחוד דהרי פסק מרן בא"ה סי' צ"ו דאלמנה אם מתה קודם שנשבעה אין יורשיה יורשי' כתובת' שאין אדם מוריש וכו' אבל אם נתגרש' ומת' יורשיה נשבעים שלא פקדתנו ונוטלי' וכו' וע"ש לה' ב"ש שכ' הטעם משום דדוקא שבוע' נגד היתומים קי"ל א"א מוריש ומוכר אבל שבוע' שאינה נגד היתומים כגון גרושה או פוגמת כתובה וכיוצא מוריש ומוכר וכו' ע"ש הרי דבגרושה אפילו בפוגמת כתוב' דחייבת שבועה כמו שפירש מרן שם ס"ז אפ"ה אם מתה גובים כתובתה גם בסי' ק"ה פירש מרן המוכר' כתובתה לאחרים ומת הבעל בחייה מת קודם שנשבעה על כתוב' אין ללוקח ולמקבל כלום בד"א כשנתאלמנה וכו' אבל אם נתגרשה ומתה לוקחים נשבעים שבועה שלא פקדתנו וכו' ע"ש הרי דאע"ג דהיא מחוייב' שבועה שיכול בעלה להשביעה אפ"ה אין השבועה מעכבת גביית הכתובה ודוקא כשנתאלמנה הרי דמעכבת השבועה את גביית הכתובה משום שתיקנו דאין האלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה אבל לא בגרושה וכ"ש במתה בחייו דלא שייך שום שבועה על כתובתה דשבועה על האפוטרופו' הוא ענין אחר ואינו ענין לכתובה ועיין להרב נת"מ מ"ש בדעת העיטור והן דברים דחוקים ורחוקים

והנראה ליישב דעת בה"ע דהא דאוקמי' למתני דשניה ויורשיה וכו' כגון שנשבעה ומתה הוא אליבא דרב ושמואל דס"ל דא"א מוריש שבועה לבניו אבל אליבא דר"א דס"ל אדם מוריש שבועה לבניו אתיא מתני' כפשט' דנשבעים שבועת היורשים שלא פקדתנו ונוטלים ומסקי' התם השתא דלא אתמר הלכתא לא כרב ושמואל ולא כר"א האי דיינא דעבד כר"וש עבד דעבד כר"א עבד וכתב הטור בח"מ סי' ק"ח קדמו יורשי המלוה ותפסו מנכסי הלוה אע"פ שמת לוה בחיי מלוה אין מוציאים מידם ע"ש בב"י וא"כ הכא כיון דהיורשים הם מוחזקים בנכסי מורישם אין לך תפיסה גדולה מזו וזכו בני האשה הב' אע"פ שמתה אחד בעלה ולא נשבע' כיון דהממון הוא בחזקתן הו"ל כתפסה ודעת הרמב"ם והטור שחולקים על הבה"ע אפשר דס"ל דהכא לא הויא תפיסה מעליא כיון דנכסי מורישם הם בחזקת כל היורשים אם כן כל אחד יטול מה שראוי לו ע"פ הדין

והנה מרן הב"י כתב על דברי בה"ע עיין במרדכי והן דברים סתומי' כי לא נז' במרדכי שום דבר מסבר' בה"ע הלזו ועיין בדינא דחיי ובס' נת"מ והנראה דכונתו דבמרדכי מבואר דעת בה"ע כדעת ר"ח דאם הב' בחיי' ליכא כב"ד משום דאתו לאינצויי ואע"ג דאיכא מותר דינר מ"מ אתו לאינצויי דהא בני הראשונ' לוקחים כתובת אמן והם אינם לוקחים אלא מאותו המותר חלק כחלק וליכא כב"ד אלא דוקא אם מתה גם הב' דתו ליכא לאינצוי דהא בני השני' נמי לוקחים כתובת אמן ומשמע ליה להטור דכשמתה הב' לעולם איכא כב"ד ולא חיישינן לאינצויי אע"ג דמתה השני' ולא נשבעת דסתמא קאמר בה"ע דליכא כב"ד אלא במתה גם השניה ע"כ דס"ל דבני השניה לוקחים כתובת אמן אף על פי שלא נשבעה קודם שמתה

ולענין אם נוהגת דין כב"ד בתוספת או לא כתב מרן ר"ס קי"א מתנאי כתובה שיהיו בנים הזכרים יורשים כתובת אמן ונדונייתה שהכניסה וכו' וי"א שאף התוספת בכלל וכו' והנה כל המפרשים המה ראו כן תמהו למה כתב סברא זו בשם י"א שהרי גמרא ערוכה היא בר"פ אע"פ דקאמר תוס' כתובה ככתובה דמי לענין כב"ד ע"ש והרב נת"מ בחא"ה כלל ד' סי' ל' כתב ליישב דאי לאו טעמא דכתיב קחו נשים וכו' היה בדבר קלקול לעבור על ד"ת דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות וא"כ השתא בזמנים אלו שהלואי יתן אדם לבנו כבתו אין ראוי להרבות בענין ירושת כב"ד שתנהוג אף בתוספת דכל מה דממעטי' שפיר דמי ודי שנעמידנה בנדוניא שמוציא האב לבתו ובמנה מאתים שהם עיקר הכתובה ונניח התוספ' לד"ת בחזקת ירושת הבנים את"ד ע"ש ואין דבריו מחוורים דאין לזה שייכות במאי דאמר רחמנא ברא לירות ברתא לא תירות דהיינו שלא יתן האדם לבתו נדוניא רבה ומפקיע זכות הזכרים אבל לענין תוספת זה מנכסי הבעל ומה ענין זה לזה ומה יתן ומה יוסיף אם נוהגת כב"ד אף בתוספת אמנם אפשר ליישב דהתם פרכי' ואימא דאב לירו' דבעל לא לירו' אם כן אב נמי מי מנע ולא כתב ובו' וא"כ עיקר התקנה שתקנו רז"ל דילרו' דבעל הוא מטעמא דאב נמי מי מנע ולא כתב וכיון דהאידנ' בלא"ה מרבים העם בנדונייא והלואי שיתן אדם לבנו כבתו אם כן א"צ לתקן שירשו אף התוספת ולכך ס"ל למרן דבזה"ז אין התוספת בכלל בב"ד וכיון דיש גאונים דס"ל בזה"ז לא נהגא כב"ד כלל מה"ט דבזה"ז הלואי וכו' ניחא קמיה דמרן לעשות פשר דבר דליפחות התוספת מכב"ד אבל דעת י"א שכ' מרן היא דעת הפוסקים דנהגא כב"ד בזה"ז אפילו לענין התוספת

עוד אפשר ליישב דעת מרן כלפי. מ"ש מוהריק"ו