שו"ת די השב פט

פוסקים דחיישי' לרציחה אפי' בזה"ז בנ"ד כ"ע מודו דלא חיישינן לרציחה בצירוף כל הטעמים הנ"ל ועוד שהרי כתב הכנה"ג הגה"ט אות י"ב משם הרמ"א והרש"ב שאם היורשים הם עשירים ומיראי ה' וחושבי שמו אין לחוש לרציחה וה"נ בנ"ד שהאנשים האחים הנ"ל הם עשירים ובני טובים ממשפחת רם ודאי דאין כאן חששה זו ותו לא מידי

דברי דוד כתב הרב המבי"ט ז"ל ח"א סי' קס"א ץ עמ"ש הרשב"א בתשו' סי' ל"ח דוקא קטן אצל מי שראוי ליורשו הא כל שאין קטן שאין בו חשש רציחה וא"נ קטן אצל קרוב שאינו ראוי ליורשו מניחים אותו אצל הקרובים ולעולם צריך לדקדק בכל הדברים אלו מה שיראה בעיני ב"ד וכתב עליו ה' ז"ל ונרא' דהאי דכתב הר' ולעולם צריך לדקדק וכו' קאי אפי' הקטן אצל קרוב דראוי ליורשו דאם יראה בעיני ב"ד שיהא אצלם לא ניחוש לרציח' א"ד והנה א' הרוא' שנדון ה' ז"ל הוא בראובן שמת ונשארו לו ב' בנים א' בן ה' שנים וא' יונק שדי אמו והאלמנה רוצה ללכת לארץ אחרת עם שני בניה ואבי ראובן מעכב עליה שלא תצא כי הילדים דכי' וחושש מפני סכנת דרכים ועוד טוען שהוא חייב לחנכם מן התור' ומי מחנך אותו כשיוליכוהו מכאן ושוב הביא תשובת הרשב"א הנזכ' דמבואר דאם יראה בעיני ב"ד שיהא אצלם לא ניחוש לרציחה את"ד עש"ב ואח"ה דלענין נדון דידיה לא היה צריך לכל זה דממ"נ דאם קאי אכל זמן שתינוק האחר הוא יונק שדי אמו הא ודאי אע"פ שאחיו הגדול ממנו הוא יושב אצלו ליכא חשש דרציחה שהרי נשאר הא' אצל אמו שאינה ראויה ליורשו והא ודאי שיכול הב' לישב אצל מי שראו ליורשו וכ"כ הכנ"הג בא"הע סי' פ"ב הגה"ט אות יו"ד בשם הר"ם אלבילדא ע"ש והוא דבר פשוט ואם כונת ה' ז"ל שלאחר שיגמל הנער ויביא אותו ג"כ אצלו דיש לחוש לרציחה הא נמי לית' דכבר כ' הרשב"ץ ח"ג סי' קמ"ד שלא חששו לזה אלא בבן א' אבל בשנים אין לחוש שאם ישחטו א' ישאר האחר יורש ואין לחוש לשחיטת שניהם כ"א מפני אימת המלכות וכו' ע"ש

סימן י"ב

בענין כתובת בנין דכרין

כתב הרמב"ם בפי"ט מהלכו' אישות דין ז' מי שהיה נשוי ב' נשי' ומתה א' מהן בחייו וא' אחרי מותו ולו בנים משתיהן אע"פ שלא הניח יתר על ב' הכתובות אם נשבעת הב' וכו' בניה קודמין לירושת הכתוב' וכתב ה"ה ויש מי שאומר שאם לא מתה הב' אלא שבאה היא עצמה לגבות כתובתה שאין בני הראשונה נוטלין כתובת אמן שלא התקינו בא' בחייו ובא' במותו אלא דוקא כשמת' האחרת ובניה גובים כתובתה שכיון שכל הבנים נוטלים ליכא למיחש לאינצויי אבל כשהשניה בחיים ואין בניה נוטלים כלום איכא למיחש לאינצויי דאין זה עיקר אלא בכל גוונא נוטלים בני הא' וכן העלו הרמב"ם והרשב"א ע"ש והנה דעת יש מי שאומר הלזו שכ' ה"ה היא דעת ר"ח שהביא הרא"ש והג"מיי ולכאורה נראה שזה דעת הרמב"ם שהרי כ' מי שהיה נשוי ב' נשים ומתה א' בחייו ואחת אחרי מותו ולו בנים משתיהן וכו' משמע דדוקא בכה"ג שמתה גם הב' לאחר מותו דליכא למיחש לאינצויי אבל כשהב' בחיים דליכא למיחש לאינצויי ליכא כב"ד וכ"כ הרשב"ש בסי' תרי"ח וז"ל שדעת הרמב"ם אין כב"ד אלא כשמתו שניהם בחיי הבעל ובאים שניהם לתבוע כתובת אמן וכו' ע"ש והנה מ"ש שאין כב"ד אלא כשמתו שניהם בחיי הבעל אינו מדוקדק דהא אפילו לדעת ר"ח שהזכירו הפוסקים לא כתבו אלא שמתו שניה' אפילו א' בחייו וא' אחרי מותו כדי שיזכו בני השנייה בכתובת אמן ולא אתו לאינצויי אבל סברא זו דבעי' שמתו שתיהן בחייו לא נזכר' כלל דהא ודאי בכה"ג שמתה גם הב' הרי בניה יורשים כתובת' ולא אתו לאינצויי איברא דהרשב"ץ בח"ב סי' צ"ד כתב ג"כ כלשון הזה וי"א שאין כב"ד אלא כשמתו שתיהן בחייו אבל אם האחרונה קיימת אין שם כב"ד ע"ש וכ"כ הרדב"ז ח"ה סי' ש"א קנ"ב בשם ר"ח ע"ש והוא תימה דר"ח לא אמר אלא כשהב' עודנה בחיים אבל כשמתה גם הב' אחר מותו מודה ר"ח והוא מבואר בגמ' בר"פ מי שהיה נשוי שמתה א' בחייו וא' במותו יש להן כב"ד ולא חיישי' לאינצויי ע"ש אלא ודאי דלשון זה אינו מדוקדק ואין הכונה אלא לאפוקי אם האחרונה עדיין על ה"ה שכתב סברה זו בשם יש מי שאומר דנרא' דעתו דס"ל לה"ה דדעת הרמב"ם דאפילו כשהשנייה בחיים איכא דינא דכב"ד וזה ממה שסיים הרמב"ם שם בדין כתובת אמן בלבד והשאר חולקי' אותו בשוה ע"ש מבואר לאנצויי וא"כ ה"ה נמי כשהב' בחיי' אע"ג דבני הצ' אין וכדעת שאר הפוסקים

איברא דבעיקר סברת ר"ח פליגי בה רבוות' דיש. מי שסובר דאם יש בנכסים יותר על שתי שתי כתובות כל שלא לקחו בני השניי' כתובת אמן איכא הסוברים דלא אמר ר"ח אלא היכא שאין נוטלים בני הב' קודם שתשבע בני הראשונה יורשים כתובת אמן בלבד הניח יתר על ב' כתובות ונשבעת הב' וכו' הרי דמיירי איזה דבר לירש הוא דאיכא כב"ד אבל אם נשארה בחיים בדעת הרמב"ם מדלא כתב דין זה נעשי' מותר לחברתה ליכא כב"ד משו' דבני השניי' לא לקחו כלום ואתו לאינצויי קיימת כדעת ר"ח שכ' ה"ה מ"מ מבואר דעת הרשב"ש שהבין בדעת הרמב"ם דס"ל כדע' ר"ח מעתה יש לתמוה שאין זה דעת הרמב"ם. ושו"ר לה' דינא דחיי בעשין מ"ח דמ"ב שדחה ראיה זו בטוב טעם ע"ש אשר ע"כ נראה ז' וזה לשונו ואם מתה קודם שתשבע בני הא' יורשים מדבריו דאע"ג דבני הב' אין להם כלום מכח אמן אפ"ה בני הראשונה יורשים כתובת אמן ולא חיישי' דילמא אתו להם כלום אפ"ה בני הראשונה יורשים כתובת אמן וכן דעת רב חנניה גאון בתשו' ס' שערי צדק ש"ד סי' ע"ש כתובות אפי' ר"ח יודה דיש להן כב"ד אע"פ שלא לקחו כתובת אמן ויש מי שסוברים בנשארו נכסים יותר על למיחש לאינצויי אע"פ שנוטלים בשאר נכסים בשוה כמו שהאריך בזה ה' כנה"ג בהגב"י אות ג' ע"ש והנה לפי דעת כלום אבל היכא דנשאר מותר דינר מודה דיש להם כב"ד מעתה י"ל שזה נמי דעת הרמב"ם שהרי כת' ואם מתה והשאר חולקים בשוה דמתבאר מדבריו דמיירי דומיא למ"ש בתחל' דבריו מי שהיה נשוי ב' נשים וכו' אע"פ שלא בדליכא אלא שיעור ב' כתובות ועלה קאי וכתב דדוקא בכה"ג שמתה קודם שנשבע' שבוע' אלמנה ונשאר לבניה ונטל' כתובת' וכשיטלו כב"ד לא ישאר כלום לבני השנייה אה"נ דמודה הרמב"ם דאין כאן כב"ד וזה נראה מוכרח אפילו היכא דהב' עדיין בחיים משום דס"ל דכשהשניה בחיים בעי' מותר דינר על שתי הכתובות דאי לאו הכי כן נראה דעת הרמב"ם וה' נתיבות משפט דרפ"ד ע"ב צדד בדעת הרמב"ם דלא ס"ל כדע' ר"ח ע"ש ויש לדחות

ונראה דיש להכריח שדעת ר"ח דבשנייה בחיים