שו"ת די השב פח

אלא ס' הוא הרגהו וה"ט משום דס' נפשות לגבי בע"ה להחמיר והך דאב על הבן לאו משום ס' אתיא עלה אלא דודאי רחמי האב על הבן כדפירש"י שם עש"ב ולאו ראיה היא דבשאר כל אדם נמי לאו ה"ט משום דספקא הוא דהתם הטעם הוא משום דחשיב ודאי בא להרוג כמ"ש רש"י בפ' בן ס"ומ דע"ב ע"ב וז"ל וכ"ש אניש דעלמא הרגהו משום דודאי אדעתא דהכי את' דאי קיימת דאפילו קטיל לך וכו' ובריש פסחים ד"ב ע"ב קאמר בגמרא אי פשיטא לך מלתא כנהורא דאנפשות קאי רוצח הוא וכו' ופירש"י אם ברור לך הדבר כאור שהוא בא על עסקי נפשות דהיינו כל אדם חוץ מאב וכו' ע"ש הרי דבשאר כל אדם נמי דנתנה התורה רשות להורגו אינו מחמת ס' אלא משום דחשיב ודאי משום דחזק' שאין אדם עומד על ממונו וכו' אמנם היכא דהוי ס' גמור אה"נ י"ל דאינו יכול להורגו וגדולה מזו מצינו בהג"מיי ספ"א מה' רוצח שכ' בירוש' מסיק אפילו להכניס עצמו בס' סכנה חייב להציל חברו וכ' מרן שם בכ"מ ובב"י בסוף ח"מ שהטעם הוא מפני שהלה ודאי והוא ספק ע"ש והשת' משום פיקוח נפש דאחרים אפ"ה מחייב להכניס עצמו בסכנת נפשות כ"ש שמפני ספק נפשות דידי' לא נשפוך דם אחרים. איברא שהרב ב"ח בסוף ח"מ כ' שדין זה הוא במחלוקת הרמב"ם והטור ועי' לה' כנ"הג שם ובסי' תכ"ה הגה"ט אות י"ח ודו"ק

אך אי קשיא הא ק' מדאמרי' עוד שם בע' בן ס"ומ ת"ר מחתר' אין לי אלא מחתרת גגו חצרו וקרפיפו מנין וכו' א"כ מת"ל מחתרת מחתרתו זוהי התראתו שא"צ התראה אחרת אלא הורגו מיד דכיון דטרח ומסר נפשו לחתור וכו' אבל נכנס לחצרו וגגו דרך הפתח אינו הורגו עד שיתרו בו בעדים וכו' אבל בלא התראה לא דדלמא לאו דדעתא דנפשות קאתי וכו' ע"ש הרי מבואר דבבא דרך הפתח שיש ספק אם בא להרוג או לא אינו יכול להורגו בלא התראה. איברא דמרמב"ם בספ"ח מה' גניבה כתב וז"ל וא' הבא במחתרת גנב שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצרו וכו' מבואר מדבריו דס"ל דאפי' נכנס דרך הפתח סתמא דמלתא גנב הוא ויכול בע"ה להורגו בלא התראה ה"ה שם ע"ש ועיין להרא"ם פ' וישלח ד"ה ויצר לו שמא יהרוג אחרים דפשיט' ליה דמן הספק אינו יכול להרוג ובן מתבאר דעת הרב נח"י ע"ש

ודע שהרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' רצ"ב תיקון ג' גבי מי שמתה אשתו וירש הזרע שלה כתובתה כפי תקנת ארג'יל כ' וז"ל וכן בכאן נושאים ונותנים בנכסים שנשארו ביד האב ויגדלנו אביו אם ירצה ולא חיישי' שמא יהרגנו כשאר יורשים כדאיתא בפרק הנושא דרחמי האב על הבן ומחתרת תוכיח ע"ש ודלא כה' משפטי שמואל

והנה מהר"ם מפאדווא סי' נ"ג כ' דדוק' בבן שהוא שוה עמהם בנחלה הוא דחייש' לרציחה אבל. הריגת הבת משום עישור נכסי לא חיישי'. דא"כ הי"ל להפוסקים להזכיר דין זה ג"כ בבת לרבותא דאע"ג דאין מדויחים בהריגה כי אם עישור נכסים דחיישי' אלא ודאי דאין דין זה בבת לפי המסקנ' דמוכח ממתני' דאפי' גדולה אצל אמה וא"כ נאמר דדוקא בבן הדין כך כמעשה שהיה דדבר זה חידוש הוא והבו דלא להוסיף עלה ע"ש וכתב הרב נת"מ דרס"ב ע"ג דבבת יורשת נחלה ודאי דמודה הר"ם מפאדווה דחיישי' לרציחה דמ"ש מבן ודוקא בבת שיש לה אחים הוא שרצה הרב לומר דבשביל עישור נכסי לא חיישינן לרציחה אבל בירושת נחלה היא גופא גזירת הבן ודלא כה' מ"ש ע"ש ויש להביא סמך לסברת הר"ם מפאדווה הלזו דבעישור נכסים לא חיישי' לרציחה מדברי רש"י במ"ק הביאו הר"ב במקובצת שכתב וז"ל ודילמא בקטנה עסקי' כגון בת שלא במקום בן שהיא יורשת אביה ומשום מעשה שהיה שלא יהרוג אותה הראוי ליורשה ע"ש הרי דאפי' לס"ד דמק' לא פריך אלא מבת יורשת נחלה שיש לה ירושה אבל מבת דאין לה אלא עישור נכסי לא חיישינן לה ונראה שדעת רש"י שחזר בו מפי' זה משום דסתמא משמע דבסתם בת מיירי בין ביורשת נחלה בין בשאר בת דלית לה אלא עישור נכסי דא"כ הול"ל ודילמ' בקטנה וביורשת נחלה. אך מה שהכריח הר"ם מפאדווה מדברי הפוסקים דהי"ל להזכיר דין זה דלא ידענא כונתו דאם כונתו על הרי"ף והרא"ש הרי העתיקו הברייתא כצורת' כדרכם ואם כוונתו על הרמב"ם והטור הרי בלא"ה השמיטו דין זה כל עיקר ואפשר דכונתו על הרי"ף והרא"ש דבשלמא אם הזכירו קושית הש"ס שהק' מברייתא זו לר"ח משמע שפיר דלא שאני לן בין בן לבת ואע"ג דבת בין האחים אין לה אלא עישור נכסי' אפ"ה חיישינן לרציחה אבל כיון שהעתיקו הברייתא כצורת' הרי מלשון הברייתא לא משמ' אלא דוק' בבן ולא בבת אע"ג דיש לה עישור נכסי

ולענין הלכה בנ"ד לכאורה נראה כיון דהשני בנים הגדולים שרויין יחד בבית אחד לא חיישינן לרציחה דמסתפי חד מחבריה דהא אפילו לגבי עריות אמרי' דאשה א' מתייחדת עם ב' אנשים כמבואר בטור א"ה סי' ר"ב ולא חיישי' לאיסור' משום דמתביישין זה מזה וכ"ש לגבי רציחה דלא נחשדו ישראל על הרציחה וכל ישראל נקראים כשרים לענין רציחה ואיברא דגבי ייחוד דעריות כתבו הפוסקים דהני מילי ביממא אבל בליליא חיישי' דילמא אדניים חד אויל אידך ועביד איסורא הא נמי לא מכרע' דהתם שאני דעביד איסורא ואין חבירו מרגיש כלל שנעשה איסור שאין הענין ניכר אבל הכא דאם יהרגנו הרי הבן מת לפנינו ומרגיש בודאי שהרגו אחיו בכה"ג ודאי אין לחוש להריגה אפילו בליליא ואפילו את"ל דיהרגנו באופן שלא יהא ניכר שנהרג ע"י אדם הא נמי לית' דכיון דהילד היה בריא ומת פתאום בכה"ג אף ע"ג דשום חבלה לא אשתכח ביה ואינו ניכר דנהרג ע"י אדם מ"מ יש לו לרוצח לפחד ולדאג שמא אחיו מרגיש שהוא הרגו ועוד דיש לו לרוצח לדאג ולפחד שמא בהדי דקטיל ליה הילד מתעורר וצועק צעקה או גנוחי גנח או יילולי ייליל וממילא מרגיש אחיו ואת"ל דתרי אחי נמי ניחוש דילמא אזיל חד מנייהו לעסקיו וישאר רק א' א"כ אכתי איכא למיחש להריגה וישליכוהו בא' הפחתים ויצא לטעון שלא ידע ממנו השומר אחי אנכי אך יצא יצא ולא ראיתיו עד הנה מ"מ כיון דכבר ידעו ושמעו שהאלמנה טענה כנגדם שמא יהרגוהו יש להם לפחד ולדאג תמיד לשומרו נטירו מעליא ועוד דבנ"ד איכא תלתא שאחותם הבתולה ג"כ יושבת עמהם והיא משמרת אותם ולא חיישי' כלל שיוצאת לשוק דכל כבודה בת מלך פנימה ובודאי משמרתו שאין לה חלק ונחל' בירושתו ועוד דבנ"ד כיון שהבן הוא כבן ח' כבן ט' חשיב ודאי גדול לדעת מהר"ם מפאדווה והרשב"ש דלא חיישינן לרציחה כיון שהגיע לעונת הפעוטות ומה גם דיש כמה פוסקי' דס"ל דבזה"ז אין חוששין לרציח' כמ"ש המבי"ט בח"ג סי' קס"ה והרב הגדול מהר"י בירב הביאם הכנ"הג שמעשי' בכל יום שאין חוששין לרציחה שחששה רחוקה היא ונמשך אחריה ה' פרח מ"א ח"א סי' ק"י ואפילו לדעת שאר