שו"ת די השב פו

וחולקים כל האחים בשוה אמנם נראה דיש לחלק דדוקא לענין ב"ח דאביו הוא דאמרי' דממונא דאבוה הוא וחייב לפרוע ממנו חוב אביו אבל לגבי שאר אחים פשיטא דאינם זובים עמו דמלשון תנאי הכתובה משמ' שעיקר התנאי מה שהתנה הבעל עמה שלא תטול אלא מחצית נכסי עזבונו אינו אלא אדעת ששאר תשלום כתובת' יזכו בו בניה והיא נתרצית בתנאי זה לוותר לבניה דוקא ולא אדעת' שיזכו עמהם שאד אחין וגם האב עצמו לא זיכה אלו הנכסים אלא לבניו שיהיו לו ממנה ומ"מ ב"ח גובה מהן ביון דס"ס נכסי האב הן וכל זה אינו אלא דוק' כשלא נמצא אלא תשלום שיעוד הכתובה אבל בנמצא יתר על סכי הכתובה באותו חצי שזכה בו הבן מכח התקנה פשיט' ודאי דכל היתר משיעור הכתובה חולקים אותו כל האחים בשוה

והנה בנ"ד שהניח יתומה קטנה מהאש' ב' ולא נמצא בעזבון שתפסה האלמנה הנז' אלא דוקא שיעוד סכי כתובתה ומצד התקנה היתומה חולקת עם אמה בשוה ואיכא למיחש פן ואולי לאחר שתחלוק עם אמה תבא הראשונה ותטרוף ממנה לתשלום סכי כתובתה או מפאת שט"ח שיש לה על בעלה כמו שבא בשאלה ויען כי מצד הדין יכולים היתומים לוותר לאמם להגבות' כל סכי כתובת' ולהפקיע מב"ח אי לזאת לתועלת היתומה הקטנה הנז' העמדנו לה אפוטרופוס והגבה לאלמנה אמה הנז' כל סכי כתובתה ואח"כ עמדה האלמנה הנז' ונתנה לבתה הנז' מעות בעין מחצית מה שגבתה בתנאי שיהיו לצורכי נדונייתה ומעתה אין מקום לב"ח לבא לגבות מהיתומ' הנז' אפי' ש"פ זהו מה שהעלינו להלכה למעשה

סימן י"א

ראובן שנלב"ע והניח ב' בנים גדולים ובת א' גדולה ך מאשתו א' ועוד הניח בן קטן כבן ח' כבן ט' מאשתו הב' וב' בנים הגדולים הם שרויים יחד בבית א' עם אחותם והנה הב' בנים גדולים תובעים לאלמנה שרוצים שיהא אחיהם הקטון עמהם והיא טוענת בנגדם דחיישי' לרציחה פן יהרגוהו בשביל הירושה

תשובה הנה הטור בא"ה סי' פ"ב כ' וז"ל ולאחר שיגמל הנער י"א שברשות האב אם ירצה יקחנו אצלו וכו' דהא דאמרי' בת אצל האם ה"ד באלמנה לא שבקי' לה בהדי קרובי אביה שראוי' ליורש' אבל בגרוש' שבקי' לה אצל אביה והרמ"ה כתב בשם הגאונים דה"ה נמי בגרושה וכו' ע"ש ולכאורה יש להוכיח שדעת רש"י בדעת י"א שכתב הטור ממ"ש בפ' הנושא דק"ב ע"ב אמאי דאר"ח זאת אומרת הבת אצל אמה ופירש"י וז"ל זאת אומרת הבת אצל האם דקתני למקום שאמה ולא קתני לבית אחיה למדנו שכן הוא הדין וכו' ע"ש ואמאי לא פי' בפשיטו' דקתני למקו' שאמה ולא קתני לבית אביה משמע דס"ל לקושט' דכשיש לה אב יושבת אצל אביה ולא אצל אמה וכ"כ ה' נתיבות משפט דרפ"ה ע"ב ע"ש אמנם יש לדחות אמה שפירש"י דלא קתני לבית אחיה וכו' משום דס"ל דמתני' ע"כ מיירי באלמנה מדקתני נשאת ופסק' עמו לזון את בת' וכו' ואי בשיש אב לבתה אמאי צריכה היא לכתוב בתה על בעל זה דבלא"ה מזונותיה על אביה אלא ודאי באלמנה מיירי דאין לה אב ועלה דייק ר"ח מדקתני למקום שאמה ולא קתני לבית אחיה ש"מ בת אצל אמה

איברא דהרא"ש כתב בשם הרמ"ה שראה בתשוב' הגאוני' דה"ה בגרוש' והביא ראיה ממתני' דהנושא את האשה סתמא קתני ומשמע בין גרושה בין אלמנה ועלה קתני למקום שהיא אמה לאשמועינן דהבת אצל האם אפילו בבת גרושה. ויש לתמוה דאיך יתכן בגרושה כיון דמזונותיה על אביה ואפי' את"ל דמתניתין סתמ' קתני דמשמע דמיירי נמי בגרושה מ"מ ע"כ צ"ל דמיירי בשאביה איש עני הוא והניחה מדעתו אצל אמה בשביל מזונותיה וא"כ אין ראיה ממתני' דאפילו בגרושה הבת אצל אמה דש"ה דמדעתו הוי וכמ"ש

והנה הב"ח הק' בדברי הטור דבלשון י"א שאומר ולאחר שיגמל הנער בבן קאמ' וא"כ מאי מק' מדאמ' בת אצל האם ע"ש ולכאור' לק"מ דמאי שנא בן קטן מבת קטנה דכי היכי דבבן קטן אמרי' שאם ירצה אביו יקחנו ה"נ בבת קטנה דכי הדדי נינהו ולכך מקשה הטור דכי היכי דאמרי' הבת אצל אמה ה"נ קטן אצל אמו דמ"ש זה מזה ונראה דכונת קושיתו היא דמאי מקשה מדאמרי' בת אצל אמה שהרי התם אפי' בגדולה קאמרי' ואלו כבן ליכא מאן דפליג דכשהוא גדול שהדין הוא שישב אצל אביו עוד הק' הב"ח דלאיזה צורך אמר שראוים ליורש' וכפריש' כ' בשם מהרש"ל ז"ל שראוי ליורש' פי' דחיישי' דלמא קטלה כן נראה לפ' לכאורה וליתא דהא בגדולה לא חיישי' דלמ' קטלה אלא ה"ק לא שבקי' בהדי קרובי האב אף שראוי ליורש' לפי שהיא עדיפ' בין הקרובים אבל בגרושה שאביה חי עדיף מדיד' ע"ש וצ"ע דאכתי תק' להפך שהרי בקטנה חיישי' לדלמ' קטלה וא"כ לגבי קטנה מה חי' הוא זה דאפי' בראוים ליורש' דאדרבה בראוים ליורש' קטלה ומה גם שעיקר קושית הטור היא מבת קטנה דומיא דנער שנגמל דמיירי ביה

והב"ח כ' ליישב דברי הטור אע"ג דהמק' ס"ד ץ דבבת גדולה לא חיישי' לרציחה מדפריך ודלמא בקטנה וכו' מ"מ למאי דמשני א"ב ליתני למקום שהיא יש לחלק בין בן לבת דבת חיישי' לרציחה אפילו גדולה עש"ב ואח"המ דבריו תמוהים דהא למסקנא דמשני א"כ ליתני וכו' משמע להדיא דס"ל דה"ט דמתני' בר"ח דאמר זאת אומרת הבת לעולם אצל האם והיינו מטעמא שדרך כבוד הוא שתגדל אצל אמה כדי שתלמד אותה צניעות ודרך ארץ ולא חיישינן לקטלה בגדולה וכמו דס"ד ומאין הרגלים לומר סבר' זו דבגדולה איכא למיחש נמי לקטלה וזה רחוק וצ"ע

והנה הרי"ף והרא"ש העתיקו הברייתא דפ' הנושא דקתני מי שמת והניח בן קטן לאמו יורשי האב אומרים יהא גדל אצלנו ואמו אומרת יהא בני גדל אצלי מניחין אותו אצל אמו ואין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו מעשה היה ושחטוהו ע"כ אבל הרמב"ם השמיט ברייתא זו וראינו לה' משפטי שמואל סי' ץ' שעמד בזה וניחא ליה דאין דרך הרמב"ם להביא רק הנכתב בגמרא לפסק דין ואע"ג דברייתא קתני בפי' דמניחין אותו אצל האם ולא אצל יורשיו משום מעשה שהיה מ"מ כיון שהרב פסק שהבת אצל האם לעולם כבר הביא דין הברייתא ממילא שאין מניחין הבת אצל האב לעולם וכ"ש לגבי אחים ולגבי הבן קאמר שם דלאחר ש"ש הוא אצל האב והא דלא הזכיר בפי' דאם האחים טועני' יהא גדל עמנו אם מניחין אותו אצלם או לא בזה צ"ע את"ד ע"ש ואפ' ליישב ולומר דכיון דכבר כ' הרמב"ם דאפילו לגבי אביו