שו"ת די השב עז

שמא התפי' לה צררי דהא דנצ"ב מיירי ועל' שקו"ט הרא"ש ואף לפמ"ש הרא"ש לעיל מיני' דכיון דבתנאי ב"ד אית לה חיישי' לצררי ע"ש דלכאו' מש' לפ"ז דבנצ"ב כיון דלאו בתנאי ב"ד לא חיישי' לצררי וכבר הכריח ה' נת"מ דש"ב ע"ד דס"ל להרא"ש דלהך שינוייא נמי אפי' בנצ"ב יש לחוש לצררי דכיון דאלמנה אית לה כתובה בתנאי ב"ד ומתפיס לה צררי אפי' בתוך זמנה חיישי' נמי אפי' בנצ"ב עש"ב וכ"ה מבואר להדיא בתשו' הרא"ש סי' צ"א והביאה מרן הב"י בר"ס צ"ו שכ' וז"ל אמנם אם לא נשבע' האלמנה על כתובת' ועל נדוניית' שלא גבת' מהן וכו' יורשיה לא היו יכולים לגבות מכתובת' ומנדונייתה כלום כיון שנתחייב' שבוע' ולא נשבע' וכו' דא"א מש"ל ע"ש הרי מבואר דס"ל דנכסי נדוניית' אם לא נשבע' עליהם אין יורשיה יורשי' אות' וכן מתבאר מדברי הטור בסי' ץ' שפ' בההיא דנפל הכית עליו וכו' דמיירי בייחד לה נכסי' לכתובת' שא"צ לישבע ע"ש משמ' דאי לא ייחד לה יורשי הבעל יורשי' הכל ואין ליורשיה כלום אפי' בנכסי נדוניית' ולפמ"ש לעיל לדעת רש"י ודעימי' דס"ל דבייחד לה אפי' נאבדו נוטלת בלא שבוע' ה"נ בנכסי נדוניית' דכי הדדי נינהו וא"כ כיון דהרא"ש והטור ס"ל כדעת רש"י דבייחד לה אפי' נאבדו נוטלת בלא שבועה אמאי בנכסי נדוניית' צריכה לישבע אשר ע"כ נר' כמו שחילק מהר"א ששון דאפי' לדעת רש"י ודעימי' דס"ל דבייחד לה אפי' נאבדו נוטלת בלא שבועה משום דתו לא מייחד לה אחריני אפ"ה מודו דבנכסי נדונייתה אם נאבדו אינה נוטלת בלא שבועה

ולפי האמור לדעת רש"י אפשר ליישב מה שהק' מהרש"ך ח"ב סי' ל"ז על דברי הרמב"ם דכיון דאמרי' דדין נכסי' שהכניס' בנדונייתה ודין דייחד לה מטלט' שוו ודמו אהדדי א"כ כי היכי דבייחד לה מטלט' כ' הרמב"ם בפי"ו מה' אישות דאם נמכרו המטלט' שייחד ונלקח בהם מטלט' אחרי' נוטלת בלא שבוע' ה"נ הול"ל בדין הנכסי' שהכניס' לה בנדוניית' דאם נמכרו המטלט' שהכניס' לו בנדוניית' ונלקח בהם מטלט' אחרי' נוטלת בלא שבוע' וכ' לתרץ דאה"נ ולא הוצרך לכותבו וסמך עמ"ש בדין ייחד לה מטלט' ע"ש וכבר כ"כ הריב"ש בתשו' סי' קס"ט והביאו מרן כ"מ שם בפי"ו ע"ש ולולא דבריהם היה אפשר לומר לדעת הרמב"ם דכי היכי דלדעת רש"י והרא"ש והטור יש הפרש בין נכסי נדוניית' לדין דייחד לה מטלט' דהיינו היכא דנאבדו דבייחד לה ס"ל דאפי' נאבדו אינה נוטלת בלא שבועה משום דתו לא מייחד לה אחריני אבל בנכסי נדונייתה אם נאבדו צריכה שבועה ה"נ נימא לדעת הרמב"ם דיש הפרש בין דין ייחד לה מטלט' לדין נכסי נדוניית' דהיינו דבייחד לה אפי' נמכרו ונלקח בדמיה' אחרי' נוטלתן בלא שבועה וכיון דייחד לה ותו לא מייחד לה אחריני מסתמא אמרי' דאלו שהן תמורתן הניחם לה תמורת הראשוני' אבל בנכסי נדוניית' שהוא לא ייחד לה כלל לא אמרי' דאלו שנלקחו בדמיה' הן תמורתן אלא אמרי' דאפש' דאתפס' צררי אחריני והלכך אם נמכרו נכסי נדונייתה ונלקחו אחרי' בדמיה' אינה נוטלת בלא שבועה

והנה ה"ה בפי"ח מהלכות אישות כ' ע"ד הרמב"ם ביאור דברי רבי' הוא שאותם נכסי' שהכניס' לו הן בעין קיימי' וכבר נתבאר בפי"ו שאם נתייחד לה קרקע או מטלט' שלה קיימי' שגובה אות' בלא שבוע' ועד"ז כ' דבי' שאם מת' בלא שבועה יורשיה יורשי' הנדונייא וכו' ע"ש והדבר ק' דאיך כ' ה"ה דכבר נתבאר בפי"ו שאם נתייחד לה קרקע ומטלט' שלה קיימי' וכו' דהא בפי"ו לא נז' כלל מענין נכסי נדוניית' ומהרש"ך שם כ' דט"ס וצריך להגיה בדבריו שאם נתייחד לה קרקע ומטלט' שגובה וכו' ע"ש ומהר"א ששון סי' הנ"ל ג"כ כ' דט"ס נפל בדברי ה"ה אלא שהק' ע"ז דאכתי איך כ' ה"ה ועד"ז כ' רבי' שאם מת בלא שבועה שיורשיה יורשי' הנדונייא וק' דמהיכן הוציא כן ה"ה כיון שלא נתבאר בפי"ו היכא שהמטלט' הן שלה שהיא נאמנת בלא שבוע' וא"כ היכי יליף משם ה"ה להיכא שהמטלט' שלה שהיורשי' נוטלי' בלא שבועה והרי עדיין בהיא עצמה לא ידענו אם היא נוטלת בלא שבועה דאפשר דהיא עצמה לא תטול כיון שהם נצ"ב ששמו אותם בזוזי וקבלם עליו באותו סך שאם פחתו פחתו לו וכו' וא"כ נאמר בהם שהם חשובי' כנכסיו עש"ב ונר' פשוט דכונת ה"ה ללמוד עיקר הדין דכי היכי דבייחד לה דנוטלת בלא שבועה ה"ד כשהן בעין וכמבואר בדברי הרמב"ם שכ' והן קיימי' ה"נ בנדוניית' שכ' הרמב"ם נוטלת בלא שבועה ה"ד כשהן בעין ואהא כ' ועד"ז כ' רבי' שאם מת' בלא שבוע' שיורשיה יורשי' הנדונייא ר"ל דבכה"ג שכנסי נדונייתה קיימי' דוקא הוא דקאמר רבי' שיורשיה יורשי' הנדונייא אבל היכא דנאבדו שהיא עצמה אינה גובה אלא בשבוע' אין יורשיה יורשי'. ובר מן דין ממקומו הוא מוכרע דה"ה יליף לעיקר הדין דהיא עצמה אינה נוטלת בלא שבועה אלא כשהן בעין הן ממ"ש הרמב"ם והנכסים עצמן דמשמ' שהן קיימי' הן מכח הדין דלא עדיף מחוב דעלמ' או ממ"ש הרמב"ם בסוף דבריו ואם היה בהן מותר וכו' כי ודאי לא יצדק לומ' שיש בהן מותר זולתי כשהנכסי' קיימי' וכדתרגם לה הרב מהרלנ"ח בסי' נ"ח בב' הפי' שפי' בדברי ה"ה ותזכירו מהר"א ששון שם ע"ש

אך יש מקום לדקדק בדברי מהרלנ"ח בפי' הב' דה"ה בא להכריח ב' דברים הא' דהיא עצמה אינה נוטלת נכסי נדוניית' שאינן קיימי' אלא בשבועה והב' דאם מתה אין יורשיה יורשי' אות' א"כ אמאי לא הכריח הדין הא' דהיינו דהיא עצמה אינה נוטלת נכסי נדוניית' שאינן קיימי' אלא בשבוע' ממ"ש הרמב"ם אא"כ הותירו בחיי הבעל וכו' דמשמע שהנכסי' עצמן קיימי' ולמה לא הכריח זה אלא ממ"ש הרמב"ם בסוף דבריו גבי יורשיה ואם היה בהן מותר וכו' ויותר תימה דהרב עצמו שם בפי' הא' כ' וז"ל ובזה יבא בטוב מה שהביא ראיה ה"ה מסוף הלשון שכ' ואם היה בהן מותר ולא הביא מהלשון שכ' הרב למעלה שהוא כיוצא בזה עצמו שאמ' והיו נצ"ב שהמותר לבעלה וכו' משום שדין הא' הוא מוכרח ממקומו ממ"ש והנכסי' עצמן וכו' ע"ש ובעיקר דברי ה"ה אפשר לומר דס"ל דמ"ש הרמב"ם בפי"ו ואם כתב לה מטלט' וכו' היינו נכסי נדונייתה שקבלם עליו וכתבם לה בכתובת' ולא מיירי בייחד וס"ל להרמב"ם דמ"ש בר"פ אע"פ מטלט' ואיתנהו בעינייהו וכו' מיירי בנכסי נדוניית' והכי מפ' לה רבי' האיי גאון הובאו דבריהם במקובצת כתובו' ע"ש ומעתה אין צריך להגיה בדברי ה"ה וכבר ראינו למהראנ"ח בחי' לכתובו' שכ' ע"ד התו' שם בד"ה נר' כפיר"ח דגריס בריש' ייחד לה ארע' וכו' דבאו לאפוקי שיטת הרי"ף והרמב"ם שכ' הר"ן דמפ' לה בנכסי' שהכניס' בכתובת' ע"ש אלא דיש לתמוה על הרב ז"ל דהיכן מצא דהר"ן כ"כ שהרי הרואה יראה שהר"ן לא הביא אלא דוק' פירש"י ולא הביא מחלוק' הרי"ף והרמב"ם עם רש"י אלא במאי דקאמר בגמרא