שו"ת די השב ז

בתקיעת הב' וכתב מרן דלא דק דכיון שהשני יוצא בברכתו אע"פ שלא יצא הוא בתקיעת הב' כגון שהלך לו וכו' ולא היתה ברכתו לבטלה וכ' הב"ח דדעת הב"י דכיון דקי"ל דכל הברכות שהם חובה אע"פ שיצא מוציא כדאיתא בס"פ ראב"ד א"כ ה"נ זה שבירך ולא תקע ואפי' יצא והלך לו וכו' לא הוי ברכה לבטלה ע"ש הרי דס"ל למרן דאפי' יצא מוציא אפי' לבקי הפך מה שכתבנו לדעת מרן ויותר יש לתמוה דמרן עצמו שם כאותו סי' לעיל מזה כתב בשם תה"ד סי' ק"מ מי שכבר יצא י"ח תקיעת שופר ובא לתקוע כדי להוציא את חבי' דמן הדין לא יברך התוקע אלא השומע מברך ע"ש אשר ע"כ נרא' דקושט' הוא דס"ל למרן דאם יצא אינו מוציא לבקי אלא דהכא גבי תקיע' שאני דכיון דמתחילה כשבירך דעתו היה לצאת איהו גופי' ולהוציא גם אחרי' עמו אע"פ שאח"כ כשלא יכול לתקוע יצא והלך לו שפיר י"ל דלא הוי ברכתו לבטלה ויוציא אפי' הבקי בברכתו כיון דמתחי' דעתו נמי לצאת גם הוא אמנם היכא דכבר יצא מודה מרן דאינו מוציא לבקי. אך יש לעמוד בזה דהרא"ש בברכות בפ' ג"ש סי' ט"ו כתב וז"ל אבל קידוש יכול להוציא אע"פ שיצא כבר ע"ש מבואר דעת הרא"ש דס"ל דבברכ' המצות אע"פ שיצא מוציא אף לבקי כדעת הג"א הפך דעת הטור וצ"ע

באופן דמחלוקת הפוסקי' בזה דלדעת הג"א בפ' ראב"ד והרא"ש בפ' ג"ש שכתבנו ס"ל דאם א' מתעטף בציצי' אף אם הוא בקי חבירו מברך אף שהוא אינו עוסק עתה באותה מצוה ולדעת הטור ומרן לפי מה שביארנו דדוקא היכא שעוסק במצוה יכול להוציא את חבירו אפי' אם הוא בקי ולדעת הר' אשר ב"ח ס"ל דבכל מצוה שיש בה עשיה אע"פ שהוא עצמי עוסק במצוה כדי לצאת י"ח עצמו אפ"ה אינו מוציא אחרים בכרכתו אם הוא בקי ומצאנו לו חבר בסברא זו בס' א"ח כ"י (שיש בו תוספת מרובה שהשמיטו בא"ח הנדפס) שכתב בה' ספירת העומר וז"ל וכתב הרשב"א ז"ל הטעם שהש"צ אומר ספי' העומר בקול רם מפני שש"ץ מוציא את השומע מפני ששומע כעונה וכו' ובכלל זה כל המצות המתוקנות בציבור כתקיע' שופר ולולב ומגילה דש"צ מוציאם חוץ מק"ש וקפלה וב"המז כמו שביארנו (ותשו' הרשב"א הלזו היא בח"א סי' תנ"ו) וכתב הר' שם טוב ז"ל ויראה לי שאין בכלל זה לולב שהרי כל א' חיי' ליטלו ולקיים בו מצות נענוע ואין א' מברך לחבי' אפי' ש"צ אלא מי שנוטל מברך כטעם המוזכר בירוש' בברהמ"ז דמי שאוכל מברך עכ"ל ונראה פשוט שדעתו דכל מצוה שיש בה עשיה חיי' לברך הוא עצמו ולא מהני ברכת אחר שיברך עליו ולולב דנקט לאו דוקא דה"נ בשאר כל המצות שהם ע"י עשיה כגון ציצית ותפלין וכיוצא בהם שכל א' חיי' לעשותם ולקיים המצוה אין אחר יכול לברך לחבירו ולולב דנקט הוא משום דהרשב"א כייליה ללולב בהדי שופר ומגילה לכך נקט הר' ש"ט לולב וה"ה לכל המצות דכותיה דאית בהו עשיה דכולהו חד טעמא אית להו כלולב הרי דס"ל כדעת הר' אשר ב"ח דכל מצוה שיש בה עשיה כל א' מברך לעצמו ואין אחר מוציאו

ויש להסתפק היכא דיכול לצאת בברכת חבירו אם הוא רשאי לברך לעצמו או לא ולכאורה נראה דכיון דיכול לצאת בברכת חבירו הו"ל כמו ברכה לבטלה והנה היכא דמברכי' כולם כא' נרא' פשוט דיכולי' לברך ולא הוי ברכה לבטלה וזה מתבאר ממ"ש מרן בסי' ח' אם ב' או ג' מתעטפים בטלית כא' כולן מברכי ואם רצה א' מברך לכולם הרי דאע"ג דיכולי' ליפטר בברכ' א' מהם אפ"ה אם לא רצו לצאת בברכ' א' מהם מברכי' כולם כא' דחשי' כמו שמברך כל א' בביתו. אמנם אכתי יש להסתפק דאפשר דדוקא בבה"כ דכולן מברכי' כא' דעדיין אין מקום לצאת בברכתו של חבירו והשתא מיהא כולהו בני חיובא נינהו משו"ה רשאים לברך כיחד אבל היכא דאין הב' מברך עד שישמע הברכה מפי הא' ויענה אמן יש לספק אם רשאי לברך לעצמו אחר שענה אמן על ברכת חבירו דלכאורה נראה דכיון דבידו לצאת אמן של חבי' הו"ל ברכה לבטלה. והנה מהרשד"ם ז"ל בחא"ח סי' עמד בזה וקרא ערער על אנשי' שמתקבצי' בתפלת השחר ואומ' א' מהם ברכות של שחר וכולן עונין אמן ואח"כ מברך הב' ועוני' כולן אמן וכ' דלאו שפיר עבדי דכיון דכולן יכולי' לצאת בברכ' הא' אין להביא עצמו לידי חיוב ברכה ואין ראוי לנהוג דבר זה שהרי אלו הברכות דחקו עצמם הפוסקי' למצוא טעם על המנהג שנהגו לומ' אותם בבה"כ שהיה ראוי לומר אותם במקומם וכדאמ' בפ' הרואה כד מתער משינתי' לימא וכו' ודחקו עצמם האחרונים לקיים המנהג שנהגו לאומרם בבה"כ משו' ע"ש ולא די לנו זה אלא שנכניס עצמנו בברכה שא"ץ את"ד עש"ב. והנה מ"ש ודחקו עצמם האחרונים לקיים המנהג הוא הטור בסי' מ"ו שכ' לפי סדר הגמ' היה ראוי לברך ע"כ א' וא' בשעת' וכו' וגם מפני שרבי' ע"ה שאין יודעי' אותם תיקנו שיסדרום בבה"כ ויענו אמן אחריה' ויצאו י"ח אבל ודאי חובה היא ע"כ יחיד ויחיד לברך אותם וכתב מרן הב"י בשם מהרי"א דרמז עוד בזה שאינו יוצא כשאחר מברך אותם אם לא יכוין הוא לברכה לפטור עצמו ע"ש הרי דפשיטא לי' דאע"ג דיכול לפטו' עצמו בברכתו של חבי' מ"מ יכול הוא לכוין שלא לצאת בברכתו ויברך הוא עצמו וגדולה מזו כתב הב"ח וז"ל ומ"ש אבל ודאי חובה וכו' כלומ' לא יסמוך כל אדם על עניית אמן ולא יברך בעצמו וכו' דפשיטא דחובה היא ע"כ יחיד ויחיד והביא מה שהשיב רב נטרונאי וכו' להורות שיהיו נזהרין לברך אותם ויסמכו על עניית אמן כי איכא סכנת מיתת מאה ישראל בכל יום וכו' דלא מהני עניית אמן אלא לע"ה שאינם יודעים לכרך אבל היודע צריך לברך את"ד ע"ש הרי דס"ל דברכות אלו אם היה יודע לברך לא מהני עניית אמן על ברכת אחרים. ועיין לה' המבי"ט ז"ל בח"א סי' קי"ז וסי' ק"פ

אך ק"ט על הב"ח דהא ברכת המוציא היא מכלל הק' ברכות כמו שכתב מרן שם ואפ"ה קי"ל בסי' קס"ז דא' בוצע לכל המסובי' ויוצאין כולן בברכתו וכן ברכת המזון היכא דאיכא זימון א' מברך ואחרי' יוצאין בברכתו ועכ"ל דהעונה אמן נמי הוי כמברך ולא בציר לי' מהק' ברכות וצ"ע

סימן ב' אם יש לברך ברכת התורה אחר קריאת שמע

כתב הטור סי' מ"ז ואם בא ללמוד מיד אחר ק"ש וכו' אין צריך לברך מפני שהברכה ב' שלפני ק"ש שהיא אהבה רבה יש בה מעין ברכת התורה פוטרת אותה ודוקא אם לומ' מיד אחריה וכו' או התחיל ללמוד והפסיק אח"כ בלימוד אין צריך לברך וכו' ומרן הב"י הביא דברי התוס' והרא"ש ע"ז וכתב וז"ל ומשמ' מדברי הני רבוותא שהנפטר באה"ר ולמד מיד והפסיק