שו"ת די השב ו

והנה בסיפא דהך תוספת' תניא יחיד שהיה עושה עשר מצות מברך ע"כ א' וא' ונראה דה"נ מתפרש' יחיד שהיה עושה עשר מצות חלוקות שהיה מוכן לעשות עשר מצות בזה אח"ז כגון מעקה ומזוזה וכיוצא בהן צריך לברך ע"כ א' וא' ואינו יוצא בברכת אקב"ו על המצות שהיא כוללת על המצות וכ"כ המבי"ט שם ע"ש והא נמי לאפוקי מדרבנן דר"י ואע"ג דכבר תני לה רישא עשרה שעשו עשר מצות כל א' מברך לעצמו תני נמי סיפא ביחיד דהו"א דדוקא בעשרה הוא דלא יברך א' לכולן משום דהמברך לא שייך באותן המצות שעושים האחרי' אבל ביחיד דאיהו גופי' בעי למעבד כל הנך מצות הו"א דשפיר דמי לברך ברכה א' לכולן והיא אקב"ו על המצות הכוללת לכולן קמ"ל דאפ"ה לא מהני אבל לפי' ס' הפרדס קשה דלפ"ד צ"ל דהך סיפא נמי ע"כ דמיירי ביחיד העושה עשר מצות בענין א' כגון עשר מזוזות או לשחוט עשר בהמות או עופות וכיוצא אפ"ה צריך לברך ע"כ א' וא' והדבר קשה דאתיא דלא כמאן דבפ' כ"ה דפ"ו ע"ב אמתני' דשחט מאה חיות וכו' אר"ח מודה ר"י לענין ברכה דאינו מברך אלא ברכה א' וכן פסקו כל הפוסקי' ע"ש

עוד כתב בס' הפרדס וז"ל עשרה שעושין כולן מצוה א' שקורין הלל א' קובעין מזוזה וכו' שכולן עושי' מצוה א' א' מברך לכולן אבל עשרה שכל א' מניח תפלין לעצמו או שכל א' מתעטף בטליתו וכו' אף שכולן עושי' מצוה א' כל א' מברך לעצמו וכו' וא"ת קשיא ספירת העומר שכולן עושי' מצוה א' ודין היה לברך א' לכולן וי"ל דשאני ספירה שהכתוב אומר וספרתם לכם כלומ' כל א' וא' חיי' לספור וכו' ע"ש וה' שיורי ברכה שם הק' עליו דמאי דקשיתיה ספי' העומר לק"מ לדידי' כיון שכל א' מקיים המצוה אין חבירו יכול לברך עליו לפירושו בתוספת' ע"ש ולק"מ דה' הפרדס לשיטתו שכ' דעשרה שקורי' הלל חשי' כולן עושי' מצוה א' וא' מברך לכולן כמו עשרה שקובעי' מזוזה א' או מעקה א' שכולן עושי' מצוה א' וע"ז הק' מספי' העומר דדמי לקריאת ההלל דכולן עושי' מצוה א' ודין היה דא' מברך לכולן אבל אי קשי' אעיקרא בקריאת ההלל דהיכי חשי' דכולן עושי' מצוה א' ומאי שנא מעשרה שכל א' מתעטף בטליתו שכל א' מברך לעצמו. אשר ע"כ נראה דס"ל לה' ז"ל דשנייא מצוה שנעשי' ע"י מעשה מהמצות הנעשי' ע"י קריאה דמצות הנעשו' ע"י מעשה לא יתכן שא' לובש תפלין וא' מברך עליו כיון דלבישת תפלין אין אחר יכול להוציאו ממנה משא"כ מצות שע"י קריאה כיון דשומע כעונה א"כ יכול לצאת בקריאת חבי' ומשו"ה בקריאת ההלל חשי' לה עושי' מצוה א' ואהא קשיתי' לה' ז"ל מספירת העומר דהוי נמי ע"י קריאה ובשמיעת חבי' יצא אמנם מה שתי' דשאני ספירה וכו' יפה השיגו ה' שיורי ברכה שם דקרא דוספרתם לכם דאמרו שיהא כל א' סופר לעצמו הוי לאפוקי שלא יספרו ב"ד ע"ש ובהכי ניחא הא דדרשי' בסוכה דמ"א ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל א' וא' והק' ה' מהר"ם ן' חביב בס' כפו"ת דאמאי אצטריך קרא בלשון רבים לומ' לך שתהא לקיחה ביד כל א' והלא במצוה שבגופו של אדם כגון תפלין וכו' לא מצי איניש למעבד שליח וכו' ע"ש ולפי האמור לק"מ דהאי ולקחתם אצטריך לאפוקי שלא תהא הלקיח' בב"ד דוקא כההיא דספירת היובל דאינה אלא בב"ד דוקא מדכתיב וספרת לך בל' יחיד ועיין לה' המבי"ט ח"א סי' ק"פ מה שתי' בענין ספירת העומר

עוד כתב ה' שיורי ברכה וז"ל ומ"ש ה' הנז' דהוא טעות דהיאך אפש' שא' מניח תפלין וא' יברך הנה ה' איירי דגם כשהעשרה כולם לובשי' תפלי' וקרי טעות אם א' מברך לכולם ועמו הסליח' דריהטא דסוגי' דפ' ראב"ד משמ' דגם ברכת המצות א' מוציא לחבי' וכשכולם עושי' המצוה הסכמת האחרונים בדין זה דעשרה שמתעטפי' כל א' בטליתו א' מברך לכולן וכו' עש"ב ויש לתמוה דאיך לא זכר שר דהטור בסס"י תל"ב הזכיר תוספת' הלזו גבי בדיקת חמץ שכ' שאם בעל הבית אינו יכול לטרוח ולבדוק כל המקומות שבבית יעמיד א' מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו על סמך הברכה שבירך בע"ה שעשרה שעושי' מצוה א' א' מברך לכולם וכ' מרן הב"י שם פשוט בתוספת' דברכו' ע"ש הדי שהטור הבין בפי' התוספת' הלזו דעשרה שעשו מצוה א' דא' מברך היינו אפי' היכא שכל א' מהם עושה מצות בדיקה דהוי דומיא דעשרה לובשי' כל א' מהם טלית או תפלין דאפ"ה א' מבר' לכולם שלא כדעת רבי' אשר ב"ח ז"ל

איברא דיש לעמוד בזה ממ"ש הטור עצמו בסי' רמ"ג וז"ל וראיתי כתוב על שם הגאוני' מי שקידש לאנשי ביתו ובא אצל אנשי' אחרים אינו מקדש להם ואני תמה אם כתבו הגאוני' כן ובה"ג חולק אם בא אצל אחרי' שאין יודעי' לקדש מקדש להם אבל אם יודעי' לקדש אינו מקדש להם ע"ש ומבואר שכן דעת הטור שהרי הביא סברת בה"ג באחרונה משמע דהכי ס"ל לדינא וכן פסק מרן בש"ע ע"ש הרי מבואר דס"ל להטור דבברכת המצות אין א' יכול להוציא את חבי' אא"כ אינו בקי והשתא ק' מההיא דסי' תל"ב דגבי בדיקת חמץ שכתבנו לעיל דמבואר דס"ל דמוציא בברכ' הבדיקה אפי' למי שהוא בקי מדסתם ולא חילק בין בקי לשאינו בקי וכן מבואר במהרשד"ם חא"ח סי' א' שהבין כן בדברי הטור ע"ש. וכמו כן יש לתמוה על מרן דבסי' רע"ג פסק כדעת הטור שאינו מוציא אלא לשאינו בקי ואלו בסי' ח' פסק דאם שנים או ג' מתעטפי' בטלית כולם מברכי' ואם רצו א' מברך וכו' ולפי מה שהבינו מור"ם בד"מ והט"ז דמיירי דכל א' מתעטף בטלית שלו וכן בסי' תל"ב גבי בדיקה פסק דא' מברך והשאר בודקין בברכתו ע"ש א"כ גם דברי מרן סתרא'י נינהו. כי ע"כ י"ל דע"כ לא כתב הטור בסי' תל"ב גבי בדיקה דמוציא אחרים. בברכתו אינו אלא דוקא היכא שאם הוא מוציא עצמו באותה ברכה דהשתא י"ל דכיון שמוציא את עצמו מוציא גם אחרים עמו משא"כ ההיא דסי' רע"ג דמיירי בשכבר קידש לאנשי ביתו ויצא הוא י"ח עמהם משו"ה כתב דאינו מוציא אלא לשאינו בקי אבל אם הוא בקי אינו מוציאו כיון שכבר יצא הוא עצמו והכי דייקי דברי הטור דסי' רע"ג שכתב מתחי' מי שקידש לאנשי ביתו וכו' כמ"ש הב"ח שם ע"ש. ובהכי ניחא גם דברי מרן דסי' ח' דמיירי שגם הוא מוציא את עצמו וכן דעת הר' אשר והריא"ג הביא דבריהם ה' א"ח בה' שבת בדיני קידוש היום אות ט"ז שכתב וז"ל וכתב הר' אשר שאם קידש והבדיל לעצמו לא יקדש אלא לאשה ולשאינו בקי דהא דאמרי' דכל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא ה"מ להוציא את שאינו בקי אבל לבקי לא וכו' והכי חיבר הריא"ג בה' הבדלה א"ד ע"ש

אך עדיין ק' לדעת מרן דבסי' תקפ"ה עמ"ש הטור גבי תוקע ואפי' אם בירך ואינו יכול לתקוע כלל הב' תוקע בלא ברכה וברכה לבטלה לא הוי כיון שיוצא