שו"ת די השב סה

בש"ע בא"ח סי' צ"א בשם התה"ד דהנחת יד על הראש לא חשיבא כיסוי ע"ש והרי הכא משמע דכיסוי בכה"ג דהיינו ידה על ראשה חשיב כיסוי שהרי תמר כסתה ראשה בידה ומייתי מינה ראיה בספרי מכאן לבנות ישר' שהן מכסות את ראשיהן. כבר כתב התה"ד סי' יו"ד דדוקא לענין אזכרת הברכה דלא מהני משום דהראש והלב והיד חד אינון ואין הגוף יכול לכסות את עצמו משא"כ לענין כיסוי ה' דמי שהיה שם כתוב על בשרו שהיד אינו בא אלא שם שאינו מן הגוף ע"ש וה"נ י"ל לענין כיסוי השער אע"ג דהיד הוי מן הגוף מהני שהיד אינו בא אלא כדי שלא יהא השער מגולה והרי השער מכוסה בידים וחשיב שפיר כיסוי אך ק' על התה"ד מהא דאמרי' בברכות דכ"ד ע"ב אר"ה אר"י היה מהלך במבואו' המטונפות מניח ידו על פיו ויקרא ק"ש הרי דהנחת ידו על פיו הוי הפסק בין פיו שקורא בו ק"ש למבוי המטונף וא"א דידו אינו חוצץ א"כ לא חשיב הפסק כלל ואפי' לר"ח דפליג התם וס"ל דלא מהני לא פליג אלא אעיקרא דדינא דלא מהני הפסק ואפי' היה מפסיק בבגד לא מהני במבואו' המטונפות

והנה מהרש"ל בתשו' סי' ע"ב חלק על התה"ד וכ' דאפי' מי שרוצה לברך ולהזכיר את ה' די לו במה שמכהה את ראשו בידיו ואף שמהרא"י כ' לאיסור וראיתו מר"ת כשהיה רוחץ בחמים והיה שותה היה מתכסה בבגד כנגד לבו משמע דוקא בבגד ולא בידים אין זה ראיה כי מש"ה לא חשיב כיסוי שדרך האדם להניח ידיו על לבו והרואה לא ידע שצריך לכפות את הלב או ידמה שלא כסהו ממש כנגד הלב אבל למעלה מראשו שהוא דבר הניכר מפסיק בכיסוי היד את"ד ע"ש ולפ"ז יתיישב הספרי כפשטי' דכיסוי היד על הראש חשיב כיסוי וניחא נמי ההיא דברכות שכתבנו ונר' שזה דעת הר' יונה בשם רבני צרפת הביאו מרן הב"י סי' ע"ב שכ' שאם האדם מחבק גופו בזרועותיו דייני' ליה כהפסקה בבגד ומותר וע"ש למרן מ"ש ליישב ודבריו תמוהים וכבר תמהו עליו כל המפ' ועמ"ש ה' ברכ"י ואולם לפמ"ש מהרש"ל ניחא דס"ל להר' יונה כדעת מהרש"ל דכיסוי היד על הראש חשיב כיסוי ודוקא בההיא גוונא דר"ת דידו על לבו לא חשיב כיסוי משום דלא מנכר אבל בכה"ג שמחבק גופו בזרועותיו פשיטא דמנכר ומש"ה חשיב כיסוי

איברא הא ק"ט לדברי מהרש"ל ממ"ש התו' בפ"ב דיומא דכ"ה ע"א ד"ה בעי' וכו' תימה כיון דבעי' פייס בקדש אמאי לא היו מפיסי' בעזרה עצמה דקדיש טפי ואור"ת דכיון דנוטל מצנפתו של א' מהם גנאי היה לעמוד בלא מצנפת בעזרה ע"ש והשתא לדעת מהרש"ל דס"ל דכיסוי היד על הראש חשיב כיסוי א"כ אכתי ק' אמאי לא היו מפיסי' בעזרה ואי משום דגנאי היה לעמוד בלא מצנפת הרי היה יכול לכסות ראשו בידיו דחשיב כיסוי אמנם לדעת התה"ד ניח' דכיסוי היד לא חשיב כיסוי אך עדיין ק' גם לדברי התה"ד שהרי כ' מרן הב"י בסי' צ"א דלפי דבריו משמ' שאם אחר מניח ידו על ראשו של זה חשיב שפיר כיסוי וא"כ ה"נ הרי יכול אדם אחר להניח ידו על ראשו של זה ולא הוי גנאי

ולעיקר קושיתם כתבו עוד לתרץ משם הרר"י משום דהוו קיימי בכוליאר ואם היו מפיסי' בעזרה היו אחוריהם להיכל ע"ש ולכאורה י"ל דהא דנייד הרר"י מתי' ר"ת משום דס"ל כדעת מהרש"ל דאין קפידא כלל בגילוי הראש ואפילו להזכיר את ה' ע"ש ועי"ל דה"נ דס"ל דיש קפידא בגילוי הראש אלא דס"ל דמה שעושין כן דהיינו שנוטל מצנפת של א' מהם הוי. לצורך עבודה לא חשיב גנאי מידי דהוה שהיו כהנים ידיהם מלוכלכות בדם הזבחים והיו הולכים יחפי' על הרצפה ואפ"ה לא הוי גנאי כיון דהוי צורך עבודה ה"נ מה שנוטל מצנפתו לא הוי גנאי ועי"ל ע"פ מ"ש התי"ט בפ"ב דיומא ד"ה הצביעו וז"ל כ' הרב ונוטל מצנפתו מראשו של א' מהם ולכאורה שכך היה עומד בלא מצנפת עד שפייסו וכן דעת התוס' שכ' דגנאי היה לעמוד בלא מצנפת בעזרה אבל הרמב"ם בפ"ד מה' תמידי' כתב והממונה נוטל מצנפתו ומחזירה משמע דמיד מחזירה ע"ש ומעתה נ"ל דהר"י ס"ל כדעת הרמב"ם דמיד היה מחזירה ובכה"ג לא הוי גנאי ולכך הוצרך לתי' אחרינא

והנה אעיקרא בדברי התו' שכ' דגנאי היה לעמוד בלא מצנפת בעזרה יש מקשי' ממ"ש בפ' המדיר דע"ב פרועי ראש דאוריית' הוא דכתי' ופרע את ראש האשה ותדב"י אזהרה לבנות ישר' שלא יצאו בפרועי ראש ע"ש וא"א דגנאי הוא לעמוד בעזרה בפריעת ראש א"כ מאי ראיה מייתי מהכא דלמ' לעולם מותרים בפריעת ראש ושאני הכא כיון דמעשה סוטה בעזרה א"כ מוכרח לכסות ראשה מפני יראת המקדש דגנאי הוא שתכנס לעזרה בגילוי הראש ונר' דאיסור זה הוא איסו' תורה שנא' ומקדשי תיראו וכבר כל הפוסקי' כ' איסור זה דמקדשי תיראו דהיינו דלא יקל ראשו כנגד שער המזרח ולא יכנס להר הכית במקלו ובאפונדתו וכדתנן בר"פ הרואה ונר' ודאי דגילוי הראש בכלל איסור זה מדברי הרב מש"ל בפ"ז מה' בית הבחירה דין ה' שעל מ"ש הרמב"ם לא יקל ראשו כנגד שער המזרח וכו' הביא ע"ז דברי התוס' דיומא שכתבו דגנאי לעמוד בעזרה בלא מצנפ' ע"ש ולכך אתא קרא לומ' ופרע את ראש האש' כיון שהיה מכוסה בשעת כניסת' למקדש ולכאורה י"ל דאעיקרא מ"ש התורה ופרע את ראש האשה הוא כדי לבזות' ולנוולה בפני העם וא"א שהם בלא"ה פרועי ראש א"כ לא הוי ביזוי לדידה כלל בהכי כיון שנוהגו' הם בכך ולא הוי ביזוי אלא למקדש הא ליתא שהרי בסוטה ד"ח אמרי' ופרע את ראש האשה אין לי אלא ראשה גופה מנין ת"ל האשה א"כ מת"ל ופרע את ראשה מלמד שהכהן סותר את שערה ופירש"י סותר את שערה מרבה בגילויה שסותר את קליעת' ע"ש וא"כ י"ל דאעיקרא לא הוצרך הכתוב אלא לומר שסותר את קליעת' דהוי דרך בזיון כיון שאין דרכם לילך בלא קליעת הראש אבל לענין פריעת ראש אין כאן הוכח' וצ"ע

והנה דעת רש"י והתו' בסוגייא דפ' המדיר דע"ב ע"ב ד"ה א"כ מבואר דס"ל דבחצר שאין רבי' בוקעי' בה וכ"ש בבית' אין בה משום פריעת ראש וה' מהר"י הלוי בתשו' שזכרנו לעיל הק' מהא דכ' הרא"ש והמרדכי בשם ראבי"ה בפ' מי שמתו דכ"ד ע"א אהא דאר"ש שער באשה ערוה דה"ד בנשי' שדרכן לכסות שערן אבל בתולות שדרכן לילך פרועות מותר לקרות קרית שמע כנגדן ע"ש וסתם ק"ש בבית ובחצר ואפ"ה כתבו שדרך נשים לכסות ראשן וע"ש מה שנדחק ליישב ונר' דהרא"ש וראבי"ה ס"ל כדעת הערוך שכ' וז"ל אבל בחצר בקלת' אין בה משום פרועי ראש משמע דס"ל דאשה אפי' בחצר אסור בפריעת ראש דלא כרש"י ותו' כמו שהאריך בזה הב"ח בא"ה סי' קט"ו ונראה דמכאן סייעת' למ"ש הב"ח שם שדעת הטור כדעת הערוך דאפי' בחצר אסור בפריעת ראש ולפמ"ש דעת הרא"ש