שו"ת די השב סא

שנפל לים וכדקשיא לן לעיל לדעת הרשב"א ואהא תי' דה"נ מיירי רבא בשהכירה יפה דפסת' דיד' דבעלה הוא ומשום הכי חשיב לי' סי' מובהק דתלינן דההוא חרוכא דבעלה הוא אלא דרחב"א ס"ל דאע"ג דיד' דבעלה הויא מ"מ חיישינן דלמא בעלה ערק מחמת כיסופא ומעתה נתבארו דברי הריטב"א שכתבנו לעיל. וע"פ דברי הריטב"א הללו יש ליישב מאי דאיכא למידק במאי דקאמ' רבא ועוד גברא חרוכ' דשדי ופסתא דידא דשדיא דקשה דאיך רבא יהיב טעמ' להתיר' משום פסת' דיד' דשדיא דאדרבא כיון דפסת' דיד' דשדי' לתלות דמגבר' אחרי' כמו דחייש רחב"א כי על כן ס"ל להריטב"א דמאי דקאמ' רבא ופסת' דיד' דשדיא היינו משום שהכירה יפה דפסת' דיד' של בעלה הוא ומש"ה תלי' דגברא חרוכא הוא בעלה כיון שהכירה דפסת' דיד' של בעלה אך לדעת הרמ"ה ק' דאיך רבא יהיב. טעמא להתי' ועוד דפסתא דיד' והוא בתר איפכ' והנר' שרש"י הרגיש בזה וכ' פסת' דיד' מאיש אחר וברש"י שסביב הרי"ף כתוב וז"ל ופסת' דיד' מאיש אחר שבא להצילו וכן הגיה מהרש"ל ברש"י שלפנינו ע"ש ור"ל דרבא ה"ק ועוד גבר' חרוכ' ומסתמ' הוא בעלה ואי משום פסת' דיר' הוא מאיש אחר הבא להצילו וקאי רש"י אדברי רבא אמנם לדברי הריטב"א א"ש דפסת דיד' דקאמר רבא הוא טעמא להתירא במה שהכירה יפה דפסת' דיד' דבעלה הוא ומצאנו כתוב להרא"ש שכ' וז"ל פסת' דיד' פירש"י מאיש אחר ואתיליד מומא בבעלה וריב"ן פי' שהיה מאותו האיש והיינו (מומא כצ"ל) דאיתיליר ביה אבל רש"י לא רצה לפ' כן דאם משלה בו האור כ"כ עד שנפסקה ידו מחמת האש אי איפשר לו לחיות עכ"ל והנר' שהבין שדברי רש"י קאי אדרחב"א וה"ק רחב"א איניש אחרינא אתא לאצולי ואכלתיה נורא ופסת' דיד' דשדיא נמי היא מההוא גבר' אחרי' דאתא לאצולי ואתליא ביה נורא ונפסקה ידו מגופו אבל בעלה איתליד כיה מומא אחרינא כגון שנקרמו פניו או חוטמו וכיוצא וערק מחמת כיסופ' ומה שהכריחו לרש"י לפרש כן ולא פי' כפשט' דמלת' דתפס יד היא מהבעל משום דאי הויא מהבעל ששלטה בו האש עד שנפסקה ידו מחמ' האש א"א לו לחיות אבל ריב"ן פי' כפשט' דשמעת' דפס' דיד' אנו תולין שהיא מהבעל והיינו מומ' דאיתיליד ביה וערק וכן דעת הרי"ף שכ' והאי פס ידא דחתכא ומחמת כיסופא ערק וכו' ע"ש

והנה ראינו לה' שאג' ארי' שם שכ' שע"פ מ"ש הרא"ה שאם לא היה פס ידא יתיר' אלא האיש החרוך כיון שזאת אומרת חזו גברא שהאיש החרוך הוא בעלה נאמנת א"כ מעובד' זו דחרוכ' אדרבא היא ראי' הרא"ש בתשוב' שכתבנו לעיל שאם אמר שהיהודי נתלוה עמו ומת והיו עמו עדים שיודעי' שאותו היהודי נתלו' עמו שמשיאין את אשתו וא"צ לחקור אם לא נתלוה עמו עוד אחר והראשון הלך לו וראית הרא"ש ברורה מגבר' חרוכ' את"ד ע"ש ואח"ה אי מכאן ראית הרא"ש לאו ראיה היא דשאני הכא משום שהיא אומרת חזו גבראי שהית' מראי' שבעלה היה שם וידוע דגננא זו היא של זה הבעל משא"כ בההיא דהרא"ש שלא אמר רק יהודי נתלוה עמו ומת אע"ג דאנו יודעים שפ' נתלוה עמו מ"מ אכתי איכא למיחש דשמא זה שנתלוה אזל לעלמ' ואדם אחר נתלוה עמו ואותו אחר הוא שמת

עוד ראינו לה' שאגת ארי' שם שכ' דאף הרמב"ם דמצריך לומ' מכאן לאו משום דחיישי' לאחלופי אלא משום דאפש' לשאול את העכו"ם כמ"ש הש"ע ס"ה אם עד אומר שמת שואלין אותו היאך ראית ע"ש אע"ג דהיכא שא"א לשאול כגון עד מפי עד די באומר שמת מ"מ היכא דאפש' לשאול שואלי' ה"נ כיון דאפש' לשאול לעכו"ם שואלים ובאומר איש שיצא עמי מכאן אין צריך עוד לשאול שהרי הגוי אמר כל הצורך אבל היכא דא"א למיקם עלה דמלת' מודה הרמב"ם להרא"ש עכ"ד אשר עפ"ז ניח' מאי דק' לן על הטור שהעתיק ל' הרמב"ם איש שיצא עמי מכאן מת וכו' וכבר נתבא' לעי' שהרמב"ם חולק עם הרא"ש וכמו כן יש להק' על רי"ו שכ' אבל אם היה אומר אוי לפלוני שהיה הולך עמי בדרך וכו' משיאין את אשתו והוא כדעת הרמב"ם ועוד שהצריך לומר על פ' דהיינו שהזכיר שמו הפך דעת רבו הרא"ש ויותר ק' דרי"ו פסק בההיא דחרוכ' כדעת הרמ"ה ולפי מ"ש הרב הנז' עצמו דמעובד' זו דחרוכ' היא ראית הרא"ש א"כ נמצאו דברי רי"ו סתראי נינהו אכן ע"פ האמו' ניחא דלא כ"כ אלא לענין שא"צ לשאול את הגוי

אך אכתי איכא למידק דמ"מ עדיין צריכי' אנו לומ' דהרמב"ם חולק על הרא"ש לענין שאלה שהרי כתב הרא"ש שאין ב"ד צריכי' לחקור מן הגוי אם לא נתלוה עמו עוד אחר וכו' ואלו לדעת הרמב"ם כל זמן שהגוי לפנינו ויכולים לשאול אותו אין משיאין את אשתו אלא עד ששואלים אותו אם זה הוא שנתלוה עמו ודוק' היכא שאמר להדיא איש שיצא עמי מכאן הוא שא"צ לשאול אותו וא"כ אכתי ק' על הטור ורי"ו מדברי הרא"ש איברא דק"ט על הרא"ש דכיון דאפש' לשואלו למה לא נשאל לו וכדקי"ל גבי עד שאומר אני ראיתי שמת פלוני דשואלים אותו היאך ראית וכבר תמה בזה הט"ז ע"ש כי ע"כ י"ל דלשון הרא"ש לא מכרע' דה"נ י"ל דלא כת' הרא"ש דלא הזקיקו לב"ד לחקור מן הגוי אלא היכא שאין הגוי לפנינו כיון דא"א למיקם עלה דמלת' אמנם היכא שהגוי עדיין לפנינו אין הכי נמי דמודה הרא"ש דצרי' לשואלו

עוד ראינו לה' ט"ז שהק' על הרא"ש מדאית' בפ"ק דביצה די"א זמן שחורים ומצא לבנים דאיתא בסוגיא שם דחיישי' אלו שהני' פרחו והני אחריני נינהו והנה שם לא היה אלא איסור מוקצה דרבנן ואפילו הכי חיישי' וכ"ש הכא דאיסו' דאוריית' אמאי לא ניחוש לחילוף ע"ש ואח"ה לית' דאי קושיתו היא ממאי דקתני בריש' דמתני' זמן שחורים ומצא לבנים לבנים ומצא שחורים אסורים הרי אוקימנ' לה בגמרא התם כגון שזימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים מ"ד הני אינהו נינהו ואתהפוכי אתהפוך קמ"ל הנך אזלו לעלמ' והני אחריני נינהו ואי מהא ל"ק דשאני התם דאיכא קצת הוכחא דאתהפוכי אתהפו' וכיון דהוי דבר שיש לו מתירין וע"ש בתו' בד"ה חד מינייהו מש"ה בקצת הוכח' תלי' להחמי' דהנך אזלו לעלמ' והני אחריני נינהו משא"כ בנדון הרא"ש דליכא שום הוכחה שנתלוה עמו אדם אחר ואם קושיתו היא ממאי דקתני בסיפ' דמתני' דהתם בתוך הקן ומצא לפני לקן אסורי' הא נמי ל"ק דכיון דאיכא שנוי במה שמצינו אותם לפני הקן אע"פ שאינו אלא קצת שנוי תלי' להחמיר משום דהוי דבר שיל"מ וכ"ש למאי דמשני רבא להתם למתני' דבב' קינים זו למעלה מזו עסקי' ע"ש דל"ק התם שאני משו' דאיכא הוכח' טובא ומש"ה תלינן להחמי' משא"כ בנדון הרא"ש ואדרבא נר' דיש להביא ראיה לדעת הרא"ש ממאי דקתני במתניתין התם זימן ג' ומצא ב' מותרים ואמרי' התם בגמ' מ"ט הני אינהו נינהו וחד