שו"ת די השב ס

בעלה והא"ן אינו מפ' הסוגייא כפי' הרמ"ה אלא כפשט' דתלמו' דהפסת יד אינה יתירה וכן נראה שהיא דעת הרשב"א בחי' ליבמות דקכ"א אמתני' דקתני מעש' בעסיא בא' ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא שכתב וז"ל מסתבר' שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו אבל אם השליכוהו בים והשליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא א' מאבריו וכו' אין משיאין את אשתו דחוששי' שמא אותו הלך לו ויצא במקום אחר ורגל זו מאדם אחר היה וראיה מההיא דאיתלי נורא בגננא וכו' ואפ"ה חיישי' דלמ' אניש אחרי' הוא דאת' לאצולי וכו' ע"ש וא"א דמפ' לה כדעת הרמ"ה א"כ מאי דאיה מייתי מההיא דגננא דשאני ההיא דגננא משום דאיכא הוכח' דאיכא פסת יד אחרינא שאינו מהאי' החרוך משא"כ הכא בא' שהשליכוהו לים ואח"כ השליכו מצודה ועלה בידם א' מאיבריו מנ"ל לתלות באיש אחר אלא ע"כ אינו מפ' כהרמ"ה אלא כפשט' דסוגיין ושו"ר לה' שאגת ארי' וקול שחל די"א ע"א על רעת הרשב"א שהביא הנ"י דדוק' שקשרו ברגליו וכו' כדמוכח מההוא עובד' דההוא חרוכא והק' עליו דמאי ראיה הביאו הלא גם בזה אי לא הוה הוכח' דאיכא פס ידא יתיר' דע"כ גם אחר בא שם לא היינו חוששים לאחר ותי' דכונת הרשב"א ע"פ מ"ש הרמ"ה דאם לא היה פס ידא אלא האיש החרוך אע"ג דליכא הוכח' שהיה שם עוד איש אחר אפי' הכי בעי' שהיא אומרת חזו גבראי שהיתה מדאית שבעלה היה שם לכך אי ליכא הוכח' שאחר היה שם הוה תלי' בבעלה אבל אם הית' אומרת חזו גבראי אף דליכא הוכח' שבא אחר לשם לא היינו תולין בבעלה כיון שלא היה ברור שבעלה היה שם משא כ כאן במים שא"א לראות במים לכך חיישי' שמא בשעה ששלשלוהו לזה היה שם עוד אחר לכך תלי' באחר א"ד ואח"ה לית' דמדברי הרשב"א בחי' שכתב' לעיל מבוא' דעיקר ראיי' מרחב"א דאמר חיישי' דילמא איניש אחרינא הוא דאתא לאצולי' וההיא פסתא מיניה הוה ומשום כסופא ערק וכמו שביאר הרשב"א להדייא וכמו שעלה בדעת הרב בתחילה לפ' כן כונת הרשב"א שהביא הנ"י בקיצור והעיק' כמו שכתבנו שהרשב"א אינו מפ' כהרמ"ה דאיכא פס ידא יתירא אלא כפשט' דסוגיין. איברא דיש לתמוה עמ"ש עוד הרשב"א בחי' וז"ל וע"כ לא פליג רבא התם אלא משום דאמרה אתתי' חזו גבראי כדאית' התם עכ"ד וצ"ע דהא רבא תרי טעמי קאמ' דקאמר מי דמי התם לא קאמ' חזו גבראי ועוד גברא חרוכא דשדי וכו' משמ' דלפי האי טעמ' בתר' ועוד גברא חרוכא דשדי אפילו בדלא אמרה חזו גבראי וא"כ הדר' קושי' לדוכת' דכי היכי דתלי' הכא דמסתמ' האי גברא' חרוכא דשדי הוא בעלה א"כ ה"נ הי"ל לתלות שזו הרגל שעלתה במצודה היא מהך גברא דנפל בים וצ"ע ומ"מ אנן בדידן י"ל דאף לטעמ' בתר' דאמר רבא ועוד גברא חרוכא דשדי ע"כ לא קאמר רבא הכא דמסתמא האי גברא חרוכא הוא בעלה אלא משו' דחזי' גברא חרוכא דשדי שהוא מוטל לפנינו דהאי גננא רידי' הוא ומיוחד לו מש"ה אנו תולי' דהאי גברא חרוכא הוא בעלה ושדי אדוכתיה משא"כ בההיא דהשליכוהו לים ועלה רגל בידם אכתי יש לתלות שמא אותו רגל מאיש אחר הוא

עוד יש לתמוה על הרשב"א דאי פי' הסוגייא כפשט' בדליכא פס ידא יתיר' א"כ מהי' תיתי דתלינן דפסת' דידא מאיש אחרינא הוא דהיינו מבעלה ומחמת כיסופא ערק ואזל ואמאי לא אמרינן דהוא ניהו מהחרוך והחרוך הוא בעלה ומאין הרגלים לומר דאתיליד מומא בבעלה וערק וכ"ש שהאשה עצמה היא אומרת חזו גבראי וכו' ומהרש"ל ביש"ש נרגש מזה ופי' וז"ל פסתא דיד' דשדיא פי' במ"א רחוק מן הגוף הנשרף ע"ש ונרא' שזה דעת הרשב"א ומ"מ מייתי הרשב"א ראיה מההיא גננא דלא תלי' שזה הפס הוא מהחרוך ואף ע"ג שהית' רחוק' מגוף הנשרף מ"מ יותר קרוב לומר שיש לתלות שהיא מהחרוך עצמו ונתרחקה מגוף הנשרף בשעה שנפל או מאיזה סיבה אחרת

והנה הריטב"א בחי' ליבמות עלה ההיא עובדא דגננ' כ' וז"ל ופסת' דיד' דשדיא פי' והכירה יפה דפסת' דיר' דבעלה הוא והכי מוכח ממאי דאמרי' דלמ' חרוכא גברא אחרינא הוא דאתא לאצולי ולא אמרי' דפסת' דיד' אחרינא הוא אלא ראמרי' דלמ' אתליא בי' נורא וחזא נפשיה בעל מום וערק מחמת כיסופא ע"כד ודבריו סתומים דמי הכריכו לומ' דהכיר' יפה דפס' דיד' דבעלה הוא ואי משום דמפ' להאי עובד' כפשט' דסוגיין דליכא פס ידא יתירא אלא דקשיתיה ארחב"א דמאין הרגלים לומ' דאתילי' מומא בבעלה וערק וכמו שהקשי' לעיל וע"ז כ' דמיירי דהכירה יפה דפסת' ריד' דבעלה אכתי הקושיא במקומ' עומדת דאפי' נימא בשהכירה יפה דפסתא דידא דבעלה הוא אמאי לא אמרי' דהחרוך הוא בעלה והאי פסתא דידי' הוא גם הראיה שהביא ממאי דאמרי' דלמא חרוכא גברא אחרינא הוא ולא אמרי' פסת' דיד' אחרינא הוא דבריו סתומים דתיק' לי' עדיפא מינה דנימא דהאי פסת' דיד' הוא מהחרוך עצמו והוא ניהו בעלה ואמאי אנו תולי' כלל באיניש אחרינא דכי היכי דבלא הכירה ס"ל להריטב"א דיש לתלות דפסתא דיד' אחרינא הוא והאי חרוכא הוא בעלה ה"נ השתא אפילו הכירה אכתי י"ל דזה החרוך הוא בעלה וזה פסת ידו ולכאור' נר' דהריטב"א מפ' כפי' הרמ"ה דס"ל דפסת יד היתה יתירה אלא דמ"מ ק"ל להריטב"א מנ"ל לרחב"א לתלות ולומ' דאותה פסת יד היא מבעלה וערק לעלמ' דהויא חששא רחוק' ואמאי לא אמרינן דמסתמ' בעלה הוא החרוך וכ"ש שזאת אומרת חזו גבראי ואותה פס ידא מאיש אחרינא הוא שבא להציל את בעלה לכך כתב הריטב"א דהכירה יפה דאותה פסת יד הוא מבעלה וגברא חרוכ' הוא בשתי ידים שלימים מש"ה ס"ל לרחב"א דאיתיליד מומא בבעלה וערק ואזל לעלמ' אך צ"ע לפ"ז דא"כ מ"ט דרבא דלא חייש לזה כיון דע"כ ההוא גברא חרוכא לאו בעלה הוא ואות' פסת יד מבעלה

אך ראינו להריטב"א בחי' עלה ההיא מתני' דלקמן מעש' בעסיא וכו' שכת' וז"ל אבל אדם שנפל לים והשליכו מצודה והעלו דגל א' מן הארכוב' ולמעלה אין מעידים עליו אא"כ יש לו בהם סי' מובהק שאני אומר רגל אחר הוא כדמוכח מעובדא דההוא חרוכא וכו' וההיא דאתלי נורא בי גננא ואשכחו פסת' דיד' דשדיא לפי שהכירה שהית' ידו ובאו להתיר את אשתו אלא דחיי' רחב"א דלמ' פסת דיד' בלחוד דבעל ואיהו כרת וערק משום כסופ' עכ"ל ונר' מדבריו דמפרש כדעת הרשב"א דלא מיירי בדאיכא פס יד אחרינא יתיר' אלא דהוק"ל דכיון דאם נפל לים והשליכו מצודה והעלו רגל שאין מתירין את אשתו אא"כ יש לו בהם סי' מובהק א"כ ה"נ בגברא חרוכא ס"ל לרבא דאשתו מותרת כיון דליכא סי' מובהק דיד זו היא של בעלה וא"כ כי היכי דתלינן הכא דמסתמ' האי גברא חרוכא דשדי הוא בעלה ה"נ הי"ל לתלות דרגל זו שעלת' במצודה הוא ניהו מהך גברא