שו"ת די השב נט

עבור עשרת ימים ללכתו נצאו ב' הרוגים והא' ניכר בפרצופו וכל גופו בשלימות כי אותו הנער בנו של האורח והב' פניו חבולים ועיניו נקורות ושאלתם אם מחזיקים מזה על זה לא מצאתי לאומדנא זו ראיה ובקל נמצא שנתפרדו האב לקח לו דרך לבדו והבן נטפל עם איש אחר ונהרגו ע"ש ואחד הרואה שתשו' הפך תשו' הרא"ש דלדעת הרא"ש דכל שאומרים איש יהודי נתלוה עמו כל שיודעי' שאיש פ' נתלוה עמו מחזקי' שאותו פלוני הוא שמת וא"כ ה"נ בנדון זה כיון שאנו יודעי' שהאב ובנו הלכו ביחד ומצאנו שנים הרוגים והכרנו א' מהם כיון שידענו ששניהם יצאו יחד אנו תולין שזה הוא אביו שיצא עמו וכמו שלמד ה' צ"צ מדברי הרא"ש לההיא דאנ'שיל ושנים אחרים עמו דכיון שאנו יודעים מי הם השנים שהיו מהלכים עמו אמרי' הם הם שהגוי מגיד עליה' שנהרגו ולא חיישי' דלמ' הנך אזלי' לעלמ' כמו שכתבנו וכ"ש למה שלמד מהר"י וויל. איברא דתשו' זו דבשמים ראש לאו הרא"ש חתים עלה ואפשר שהיא מרב אחר דלא סבירא ליה כדעת הרא"ש אלא כדעת הרמ"בם שחולק על דעת הרא"ש וס"ל דצריך שיאמר איש פ' שיצא עמי וכמו שכתב' אך מ"ש הרמ"בם איש שיצא עמי מכאן וכו' נר' שתיבת מכאן אינו מדוקדק שהרי כיון שאמר איש שיצא עמי משמע שעל היהודי הידוע להם שיצא עמו מכאן הוא אומר וא"כ אצ"ל עוד מכאן וכ"ה לשון רי"ו נכ"ג ח"ג וז"ל אבל אם היה אומר אוי לפ' שהיה הולך עמי בדרך וכו' משיאין את אשתו ע"ש הרי שכ' שהיה עמי כדעת הרמ"בם ולא הצריך שיאמר שיצא עמי מכאן ונר' דמ"ש הרמ"בם מכאן אינו ר"ל שהגוי צריך לומ' מכאן אלא דהאי מכאן ר"ל שידוע לנו שיצא עם הגוי מכאן

והנה הרב משאת בנימן סימן מ"ב כתב דמ"ש הרמ"בם שיצא מכאן לאו דוקא הוא האי מכאן שהרי בגמ' לא מוכח זה כלל בההיא עובד' דאבא ציידן ואפי' את"ל דדוקא נקט מכאן נר' שיש לסמוך אדברי הרא"ש דהוא בתר' ע"ש ויש לתמוה דאפי' את"ל דמכאן שכתב הרמ"בם לאו דוק' אכתי רב המרחק בין דעת הרמ"בם לדעת הרא"ש שהרי דעת הרמ"בם על כל פנים צריך שיאמר איש שיצא עמי דמשמע דבעי' שאומר הגוי על היהודי הידוע להם שיצא עמו שמת ואלו לדעת הרא"ש אפי' לא אמר אלא שיהודי א' נתלוה עמו די ושו"ר לה' ט"ז בסי' י"ז ס"ק י"ח שכ' ע"ד הרמ"בם דשי"ן שיצא למ"ל הי"ל לומר איש יצא עמי אלא ודאי דהגוי מתכוין לומר שאיש שיצא מכאן כידוע לכם הוא מת ותמה על הרב משאת בנימן כיון שיש חילוק בין אמר מכאן ללא אמר מכאן א"כ אין שייך לומר לאו דוקא אדרבא נימא לך דדוק' הוא באומ' מכאן דזהו עיקר ההתר וכו' ע"ש ולפי מה שכתבנו אפי' אם נאמר דסמי תיבת מכאן שכתב הרמ"בם אכתי יש חילוק בין הרמ"בם להרא"ש וכמו שכתבנו

הגם הלום ראינו להט"ז שם שכ' בפשיטות כמ"ש דל' איש יהודי שהיה עמי דינו ממש כמ"ש איש שיצא עמי והוכיח כן מדאמר חבל על ישר' שהיה עמי דאם נאמר שהגוי לא היה יודע שאנשי המקום יודעים שישראל נתלוה עמו א"כ לא הול"ל אלא ישראל היה עמי בדרך מת נמצא שהוא מחדש גם הלויה אלא ודאי גם הגוי היה יודע שיודעי' מן הלויה עמו ולא בא לחדש רק שאותו שנתלוה עמו שידוע לכם הוא מת ועל כן העתיק הרמ"בם שפיר איש שיצא מכאן וכו' שזהו עיקר ההתר שאין שמא אחר נתלוה עמו וכו' עש"ב אמנם מר"ן בתשו' סי' כ' דהך עובד' קמא אצטרי' לאשמועי' שאע"פ שאינו מכיר שמו כיון שאומר יהודי שהיה עמי בדרך מת משיאין את אשתו ואין חוששים לומר שמא יהודי אחר נתלו' עמו בדר' ההו' אלא על אותו שראינוהו נתלוה עמו בדרך הוא שאומר כן ונ"ל שצריך שיבינו מתוך דבריו שעל אותו פעם ועל אותו דרך הוא אומר כן כיון שהוא מדבר עם הרוכלים שראו אותו מתלוה עם אותו היהודי שאל"כ יש לחוש שמא לעתים רחוקי' הוא מדבר כלומר בפעם אחרת ובדר' אחרת שנתלוה עמו הוא אומר כן ע"ש הרי דס"ל דאפי' באומר איש שהיה עמי ואנו יודעים שהיהודי זה נתלוה עמו לא מהני אלא דוק' עד שיאמר לאותם הרוכלים שראו אותו מתלוה עם אותו יהודי וכיוצא וכן נר' דעת מהרי"בל ח"ב סי' י"ב שכ' על הך עובד' דחבל על איש יהודי שהיה עמי בדרך דהרא"ש ס"ל דלא חיישי' שמא נתלוה עמו אחר והרמ"בם פליג וס"ל דלא מהני אלא עד שיאמר איש שיצא עמי מכאן מת ע"ש ועיין בתשו' ה' מהר"ם ב"ח בס' גו"ר חא"ה כלל שלישי סימן ח' דף ל"ד ע"ג נ"ד ויש לגמגם בדבריו כמו שיראה הרואה

עוד ראינו להט"ז שהאריך במחלוקת זו דהרמ"בם והרא"ש והק' לדעת הרא"ש מדאמ' בריש פרק האשה ש' דקט"ו ע"א ההוא גברא דבשלהי הלולי אתלי נורא בבי גנני' אמרה דביתהו חזו גבראי וכו' ואפי' הכי חיישי' שם שמא האיש הלך משם ואיניש אחרינא הוא שם ולא אמרי' מסתמ' הוא שהיה מתחלה שם כל שכן כאן בדרך שיש אנשי' רבי' ודאי חיישי' שמא אחר נתלוה עם הגוי א"ד ע"ש ולפי מ"ש המאירי בפי' האי עובדא וז"ל מעש' בההוא גברא וכו' וצווח' אשתו ואמר' חזו גבר' אריכא דשרי ופסת' דיד' דשדיא ור"ל דגבר' אחרינא סבר ר"ח וכו' ומ"מ כתבו גאוני ספרד דדוק' בכעין מעשה זה שראו החרוך שלם ופסת יד של אדם אחר לשם ועכ"פ אדם אחר היה שם ואחר שכן יש לתלות וכו' ע"ש וכ"כ רי"ו ח"ג דכ"ג בשם הרמ"ה ע"ש ומעתה ל"ק קושי הט"ז על הרא"ש דשאני האי עובדא משום דיש הוכח' שיש פס ידא אחרינא לבד מהחרוך ומשום הכי חשש רחב"א דדלמ' אתיליד מומ' בבעלה וערק משא"כ הכא מאחר דליכא הוכח' לתלות באיש אחר שנתלוה עמו וכיון שאנו יודעי' שזה האיש הוא שנתלוה עמו מתחלה לכך ס"ל להרא"ש דלא חיישי' שנתלוה עמו איניש אחרינא

והנה ע"פ דברי רי"ו הללו כ' מהר"א ששון סי' ט שלזה כיון רש"י שכ' וז"ל פסת' דיד' מאיש אחר ואתיליד מומ' בבעלה ע"כ וכ' ה' דיש לדקדק דמריהט' דגמ' משמ' שפסת יד הוא מהבעל ומשום דאתיליד בי' מומא ברח מחמת כיסופ' ואיך רש"י אזיל בתר איפכא וכתב דפסת יד מאיניש אחרינא אמנם ע"פ דברי רי"ו הללו אף רש"י לזה כיון במ"ש פסת' דיד' מאיש אחר כלומ' כיון שזה הפס יד הוא מאיש אחר שאינו החרוך לפיכך נאמן דאתליד מומ' בבעלה דהוא חתוך היד הזאת אבל אם לא היתה מהאיש החרוך לא נאמר כן את"ד ע"ש ואח"ה לא היה צריך לפ' דברי רש"י על פי מ"ש רי"ו דבפשיטות י"ל דמ"ש רש"י מאיש אחר הכונה מאיש אחר שאינו החרוך והוא בעלה דאתיליד ביה מומ' והוצרך לזה משו' שבדברי רחב"א שאמר ופסת' דיד' דשרי' נורא איתליה ואתיליד בי' מומא לא פורש על מי קאי לכך כתב רש"י דהאי פסת' דיד' הוא מגוף אחר שאינו החרוך והיינו בעלה דאתיליד בו מומא ר"ל שהפס יד הלזו אנו תולין שהוא מאיש אחר שאינו החרוך והיינו