שו"ת די השב נו

בבירור מהורגיו וכו' ע"ש וכבר כ' הרמב"ם בפי"ג מה' גירושי' ופסקו מרן בש"ע סעי' ה' וז"ל כבר הודענו שהעד שאמר שמעתי שמת פ' אפי' שמע מאשה וכו' ה"ז כשר לעדו' אשה ומשיאי' על פיו אבל אם אמ' העד מת פ' ואני ראיתיו שמת שואלי' אותו היאך ראית ובמה ידעת שמת אם העיד בדבר ברור נאמן ע"ש וכ' ה"ה שאעפ"י שכשאומ' שמת פ' אין אנו יודעים האומ' הא' כיצד היה יודע שמת וכו' אין דנין אפש' משא"א דהכא כיון דאפשר ודאי שואלין אותו שיש לחוש שמא אומר בדומה לו ע"ש וה"נ כיון שאין הגוי לפנינו והיש' אמר ששמע ממנו סגי ועיין למהרשד"ם חא"ה סי' מ"ז וצמח דק סי' מ"ב. ובר מן דין בנ"ד אפי' אם הגוי לפנינו ואומ' שראה ההריג' אעפ"כ בלא שאלה חשיב שפיר מעיד בדבר ברור שהרי אמ' שבתחל' הכה אותו בעופרת דהיינו ע"י קנה שריפ' ופשיטא ודאי שעי"ז נעשה בו רושם וחבלה שכן משמ' מדבריו שאמ' קמלו עליה ודבחו ור"ל שהשלימו מיתתו ע"י שחיט' דודאי בששחטו אותו אח"כ אין כאן ספק במיתתו דודאי הרגוהו לגמרי מפני שאחר שהכהו בעופרת כל עוד נשמת רוח חיים באפיו הם מתיראים שמא יקום ויתהלך בחוץ ויקבול עליו לשלטון ויתחייב מית' כדין לסטיס מזויין ולכך הרגוהו לגמרי וכה"ג כ' ה' סם חיי סי' נ"א הביאו ה' יד אהרן במ"ק הגב"י אות רצ"ג ע"ש וכ"כ ה' גו"ר חא"ה כלל ג' סי' י"ט ע"ש אך מ"ש עוד שם ותו יש טעם להקל בנ"ד לפי שכל מגמת הערביים לא הית' רק להמיתו ולשלול נכסיו וכיון שנפל לפניהם כתוא מכמר הנה נקל להם לגמור מיתתו ולא יניחו בו צד חיות כלל ע"ש אח"ה לית' דאדרבא כיון שכל מגמת הערביים אינה שלא לשלול שלל כיון שנפל לפניהם עוד שלא נשאר בו כח לעמוד כנגד להלחם עמהם הרי בנקל יכולים לשלול אותו ותו לא אכפת להם במיתתו אם לא מטעם יראת המושל במו שכ' ה' שם ועוד שהעיד שא"ל הגוי הרגו ושחטו אותו דאפי' שהיינו רוצים להחמיר שמחמת הקול אמ' היינו אם היה אומ' הרגו אותו לבד אבל מאחר שדקדק לומ' ושחטו אותו אית לן למימר דודאי שהוא ירע שפיר הענין כמ"ש מהרשד"ם סי' מ"ז ע"ש

ודע שמדברי ה"ה שכתבנו יש לדון היכא שבא עד יש' לפנינו או גמל"ת ואמ' שראה פ' מת שצרי' לשואלו היאך ראה ובמה ידע שמת ובמ"ש הרמב"ם אם לא הספיק לשואלו עד שנתעלם מן העין ואיננו יש להתיר ע"פ עדותו ביון שא"א וחשיב כמי שאמר שמעתי

איברא דבנ"ד אכתי יש לחוש לרעת הר"ן בתשו' דאם אמר הגמל"ת ששמע מגוי אחר שהצריך לברר שהגוי הא' ג"ב הוא מל"ת ואם לאו אין משיאי' על פיו ולכאור' היה נר' שה"ה חולק על סברת הר"ן הלזו שהרי כ' דאין דנין אפשר משא"א ובכה"ג נמי. י"ל דאין דנין אפשר משא"א ומשיאי' ע"פ אלא דלפ"ז יש לתמוה על מרן בש"ע דבסעיף ה' פסק דין זה שכ' הרמב"ם שהעד שאמ' שמעתי שמת פ' ובו' ה"ז כשר לעדות ומשיאי' ע"פ אבל אם אמ' העד אני רחיתיו שואלין אותו וכו' וטעמו כמ"ש ה"ה משום דאין דנין אפשר משא"א ואלו שם בסעיף ט"ז פסק בדעת הר"ן דגוי מפי גוי בעי' שיהא הגוי הא' מל"ת הא לא"ה אין משיאי' ע"פ והיא גופה ק' לדעת הר"ן מה יענה לדברי הרמב"ם אלו דמבואר דס"ל דאין דנין אפ' משא"א וא"כ בגמל"ת מפי גוי אחר נמי כיון דא"א הו"ל להתיר אשר ע"כ נר' דיש לחלק דע"כ לא כ"כ ה"ה אלא דוקא באומ' ששמע מפי אשה ועבד דהני גופייהו כשרים לעדות אשה ובכה"ג הוא דאמרי' דכיון דא"א לברר כיצד ראו שרינן ומשיאי' ע"פ אבל בגמל"ת ששמע מפי גוי אחר הרי הגוי הא' הוא פסול לעדות אשה עד שיהא מל"ת וכל שלא נתברר לנו שהיה מל"ת אין כאן עדות כלל והרי הוא פסול ואין משיאין על פיו ולא שייך לומר הכא אין דנין אפשר משא"א שזה הוי פיסול בגוף העדות עצמה דאין כאן עדות כלל

ולפי מה שנתבאר יש לעמוד במ"ש מרן בתשו' בחא"ה סי' י"א וז"ל שאפי' למצריכי' שיאמר וקברתיו ה"מ שראהו מת או הרוג אבל האומ' ששמע שמת או נהרג א"צ שיאמר ששמע שקברוהו והביא ראיה מדברי הרמב"ם אלו שבתבנו שאע"פ שכשהעיד שראה אותו מת או הרוג שואלי' אותו איך ראית וכו' כשמעיד ששמע שמת או נהרג אין אנו צריכי' לידע כיצד מת או נהרג וכבר כ' המ"מ הטע' דאין דנין אפש' משא"א ומינה נשמ' שא"צ שיאמר שא"ל נהרג וקברתיו את"ד ע"ש וכ"כ בב"י בשם מהר"י סאגיס ליישב תשו' הרמב"ם שלא הצריך לומר וקברתיו והביאו ג"כ בתשו' סי' ה' ע"ש וכ"כ מהרימ"ט בחא"ה סי' ל"ב שלא הצריך הרמב"ם וקברתיו אלא לברר הדבר וכו' וזה כשהגוי לפנינו שא"א לברר אבל היכא דלא אפשר לא חיישי' ולמר זה מדברי הרמב"ם אלו ע"ש וק"ק שלא הזכיר דברי ה"ה שכתב טעם זה עצמו ע"ש. ולכאורה אינו דמיון למ"ש הרמב"ם דע"כ לא כ"כ הרמב"ם אלא דוקא בשמע מאשה ועבד דכשרי' בעדות אשה אבל כל ששמע מהגוי לא מהני עד שיאמ' ששמע מהגוי הא' וקברתיו וכמו בגוי ששמע מגוי שצריך שיאמ' שהגוי הא' נמי מל"ת היה אמנם נר' דיש לחלק דלענין וקברתיו לא חשיב' גופה של עדות דאינו אלא חששא בעלמ' שמא טעה ואמ' בדדמי וכיון שא"א לברר לא חיישי' אבל בגמל"ת ששמע מפי גוי אחר אי לא הוי הגוי הא' מל"ת אין כאן עדות כלל

ומ"מ לדעת הר"ן בגוי מל"ת מפי גוי אחר בעי' שיאמר שהגוי הא' נמי מל"ת היה ואע"ג דמרן הב"י שם בתשו' כ' וז"ל דמהרי"ק ותה"ד בתראי נינהו שרו והוכיחו כן בטעמי' נכונים וכן נראה דעת הרמב"ם בתשו' בההיא דעכו שהתיר ע"פ הגויה שאמרה שנהרג האיש ההוא ולא הצריך לשאול לה אם המגיד לה היה מל"ת ע"ש הרי בש"ע חשש לדעת הר"ן ופסק כותי' ואנו אין לנו אלא מה שפסק מרן בש"ע וא"כ בנ"ד שלא אמר הגוי שהגוי הא' שהגיד לה היה מל"ת אין משיאי' ע"פ מיהו כבר ב' מר"ן שם בסוף התשו' דבנ"ד לא אמרו הישמעאלים ששמעו מפי גוי אלא שנודע להם ואיכא למימר שמפי ישר' נודע להם או שהם עצמם ראו אותו ע"ש ובנ"ד נמי י"ל כן דכיון שהגוי לא אמר ששמע מגוי איכא למימר שמפי ישראל נודע לו או שהוא עצמו ראה. וכ"ש בנ"ד פשט הדברים נראה שהגוי עצמו ראה ואפש' דמה שהעלים הענין שהוא עצמו ראה הוא מפני אימת מלכו' פן יתפסו אותו כמ"ש מר"ן שם וכעין זה כ' מהר"י די בוטון הביאו ה' יד אהרן בהגב"י אות ע"ב כל שפשט דברי הגוי מורים שהוא ראה הריגתו אין לחוש לקול הברה ע"ש ודון מינה ואוקי באתרין ביון דפשט דבריו מורי' שהוא עצמו ראה אין לחוש שמא שמע מאחר

איברא דאם באנו לומר כן דהגוי עצמו היה בעת ההריגה והוא ראה א"כ לדעת מרן ומהר"י סאגיס בעי' שיאמר וקברתיו והנה מהריט"ץ בתשו' סי'