שו"ת די השב נא

דומיא דמאן איכא בי חסא וחבל על פ' הוא מתכוין להעיד וכו' ע"ש וא"א דאין עיקר ראיתו אלא מדאמרי דקאמר ואזיל הו"ל להר"ן להזכירה ועוד דבההיא דחבל על פ' שהזכיר הר"ן לא אמרו בגמ' דקאמר ואזיל מוכח דעיקר ראית הר"ן אינו אלא ממה שאמ' מאן איכא בי חיואי דחשיב להו קדימת דברים וכ"כ בהדיא ה' המאירי שם ביבמות וז"ל כבר ביארנו במשנה שאין הגוי נאמן אלא מל"ת אבל כל שמתכוין להעיד אינו כלום וכיצד הם לשונות אלו מתכוין להעיד הוא שאמר סתם איש פ' מת מל"ת הוא שאמ' כלום יש אדם בבית פ' שישמע דבריו שמת פ' או שיאמר אוי לפ' או שיאמר חבל על פ' וכו' שהן מראין שאין כונתו להעיד וכו' ע"ש ודברי המאירי הללו מבואר דלא כמ"ש מהריב"ל ריש ח"ג ליישב דעת הר"ן דמפ' מאן איכא בי חסא ר"ל שלא נשאר לו לחסא שום זרע ואין מקים יריעותיו והביאו הלח"מ פי"ג מה' גירושי' ע"ש שהרי ביאר עליה המאירי דמאן איכא בי חסא ר"ל כלום יש אדם בבית פ' שישמע דבריו וכפירש"י אע"ג דהרב המאירי ס"ל כדעת הר"ן וכבר מר"ן בב"י בתשו' ס' ח' כ' בישוב דברי הר"ן דמאן איכא בי חיואי ה"פ שהגוי הוה מתאונן איך בביתם היו שמחי' וכו' וה"ק מאן איכא בי חיואי כלומ' מי יתן ואמצא איש מבני ביתם שישמע דשכיב חיואי ויתאבלו ויתאוננו עליו ואפש' שלזה כיון רש"י וכו' ע"ש. ומה שהק' הלח"מ שם לדעת הר"ן מההיא דגיטין דף כ"ח ע"ב גבי שמע מקומנטריסי וכו' ע"ש כבר הביאה הריב"ש סי' ש"פ ראיה לדבריו נגד הר"ן ע"ש ועיין מה שכ' מר"ן בתשו' שם לקוש' זו עיין שם

והנה בעיקר דברי הר"ן כ' מר"ן בשם מהר"י טאיטאצק כי ראיות הר"ן הן חלושות דאפשר לומר בכולן מעשה שהיה כך היה ע"ש ואפשר לומר דראיות הר"ן הן ראיות חזקות והיינו משום דקשיתי' אמאי דפריך בגמ' שם אלא מתני' דקתני ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות היכי משכחת לה ואמאי לא משני דמיירי כשלא בא לב"ד ואמ' איש פ' מת דהשת' אינו מתכוין להעיד כדמוכח בגמ' שם דקאמ' אבל אם נתכוון להעיד אין עדותו עדות היכי דמי אר"י בא לב"ד ואמ' מת סתם זהו מתכוין להעיד דמשמ' דכל שלא בא לב"ד אין כונתו להעיד ואמאי הוצרך לשנויי במל"ת כההיא וכו' וכבר עמד בזה מהר"ם מלובלין בתשו' סי' ק"י ע"ש אשר מכח קושיא זו ס"ל להר"ן די"ל דמאי דקאמר בגמ' בא לב"ד ואמ' איש פ' מת זהו נתכוון להעיד לאו דוקא קאמ' עד שבא לב"ד דהא בההיא דקאמר איש פ' מת השיאו את אשתו זהו נתכוון להיתר פשיטא ודאי דמיירי אפי' בלא בא לב"ד דהא כיון דאמ' התירוה לינשא הרי לא נתכוון אלא להיתר ומ"ל בא לב"ד ומ"ל לא בא לב"ד והא דנקט כגמ' בא לב"ד ואמ' איש פ' השיאו את אשתו אורח' דמלתא נקט דב"ד הן המתירי' את האשה וה"ה בלא בא לב"ד ואמר כן פשיט' ודאי דהוי מתכוין להיתר א"כ ה"נ באומר איש פ' מת אפי' בלא בא לב"ד ואמר כן איכא למיחש נמי לשמא נתכוון להעיד וכל שנתכוון להעיד אפי' שלא בב"ד אין עדותו עדות אלא דתלמודא מלת' פסיקת' נקט דבבא לב"ד ודאי אין כונתו אלא להעיד וליכא לספוקי בי' כלל אבל בלא ב"ד איכא לספוקי ביה ומספק' אזלי' בה לחומר' דשמא כונתו להעיד ובההיא דגמל"ת מפי גמל"ת דדעת הר"ן דאם ספק הוא אזלי' להחמיר וכמו שכתבנו לעיל וע"ז פריך בגמ' היכי משכחת לה שהרי כל שאמר מתפ' אפי' שלא בב"ד מספק' אזלי' לחומר' ומשני במל"ת דר"ל שהסיח דברי' אחרים בקישור לפניו דאז ודאי אין כונתו להעיד אלא מל"ת ובתוך דבריו אמ' איש פלוני מת כגון ההיא דאמ' מאן איכא בי חיואי וכו'

איברא דמריהטא דדברי הר"ן אין נראה כן שכ' וז"ל אין ס' שכל מי שמתכוין להעיד אומר אותו דבר לבדו ומי שאומ' מל"ת אינו אומר אותו לבדו אלא בקשר ענין וכו' ע"ש דמשמ' דכל שאומר מת פ' אפי' שלא בב"ד הוי מתכוין להעיד בלא שום ספק כי על כן נר' ליישב דעת הר"ן דס"ל דכי אמרי' מעיקר' בא לב"ד ואמר וכו' היינו לדעת שמואל דאמר ל"ש אלא שנתכוון להיתר אבל נתכוין להעיד עדותו עדות אבל למסקנא דלא הודו חכמים להושעיא בריבי ס"ל השתא דאפי' במתכוין להעיד אין חילוק בין בא לב"ד ללא בא לב"ד שכל שאמר סתם איש פ' מת הוי מתכוין להעיד ואפי' שלא בב"ד וע"ז פריך אלא מתני' דקתני ובנכרי אם היה מתכוין להעיד אין עדותו עדות היכי משכחת לה כלומר דכיון דאפי' בלא בא לב"ד אם נתכוון להעיד אין עדותו עדות ואם לא נתכוון להעיד עדותו עדות היכי משכחת לה שלא נתכוון להעיד כיון שכל שאמר איש פ' מת הרי מתכוין להעיד ואהא משני במל"ת כי ההיא דמאן איכא בי חיואי וכו' כלומ' שהקדי' דברים אחרים וכל שהקדים דברים הוי מל"ת אמנם כל שאמר סתם איש פ' מת לעולם הוי מתכוין להעיד ואפי' שלא בא לב"ד וזה נר' דעת הרי"ף שלא הזכיר כלל חילוק בין בא לב"ד בין לא בא לב"ד שכ' וז"ל אלא בנכרי דעדותו עדות היכי משכח' לה במל"ת כי ההוא דהוא קאזיל ואמ' וכו' וכיון שלא הזכיר הרי"ף חילוק זה דבין בא לב"ד ללא בא משמע דס"ל דלמסקנא דלא הודו חכמים להושעיא בריבי תו ליכא לפלוגי בין בא לב"ד ללא בא אלא עיקר החילוק הוא בין מתכוין להעיד למל"ת ואפי' בלא בא אם מתכוין להעיד אין עדותו עדות אלא דוק' במל"ת וע"כ לומ' דהיכי דמי מל"ת היינו כדמשני כי ההוא דקאמ' ואזיל מאן איכא בי חיואי וכו' ומ"מ יש ליישב לדעת הריב"ש דאין ראיה מדברי הרי"ף דכי משני בגמ' מל"ת כי ההוא דהוא קאמ' וכו' היא גופה קאמ' דהוא קאמר ואזיל מאן איכא בי חיואי וכו' מי מאנשי ביתו של חיואי כדפירש"י ור"ל שלא בא לב"ד להעיד אלא שקרא לאנשי ביתו של חיואי שאינן ראויין להיות ב"ד וזהו שדקדק הריב"ש עצמו וכ' וז"ל ואף אם לא דיבר דברים אחרים כ"א דבר זה לבד דומיא דההוא גוי דאמ' מאן איכא בי חיואי וכו' שאע"פ שהיה מבקש אנשי ביתו שישמעו דבריו וכו' נק' מל"ת כיון שלא בא לב"ד וכו' ע"ש וכ"כ ה' שער אפרים שם לדעת הריב"ש ע"ש

והנה הריב"ש הביא ראיה לדבריו מדאמרי' בגמ' מעשה בא' שעמד על ראש ההר ואמר איש פ' מת והשיאו את אשתו ומק' בגמ' דלמ' שד הוא ודלמ' ודלמ' צרה היא ולא מק' ודלמ' גוי הוא ואין זה מל"ת אלא ודאי וכו' ומהרלנ"ח בתשו' סי' קל"ו תמה על ראיה זו דהא על קושית ודלמ' צרה היא פריק תנא דבר"י בשעת הסכנה כותבי' ונותני' אע"פ שאין מכירין ותו ליכא לאקשויי ודלמ' עכו"ם הוא וה' מש"ל בפי"ג מה' גירושי' דין י"א תמה עליו דראית הריב"ש היא מפרכת המק' אדמותיב ודלמ' צרה היא דיש לדחות שלא הי"ל אשה אחרת כשיצא מכאן וע"כ צריכים אנו לומר דאף שלא הי"ל לבעל אשה אחרת ניחוש שמא נשא אשה אחרת במקום שהלך ומ"ל כל הצער הזה לותיב ודלמ' עכו"ם