שו"ת די השב מד

אמונת ישמעאל ועזבו כל התועבות אשר היו עושים במצרים מימי קדם ומש"ה סמכו הקהלות בזה"ז לדור שם וגם הרמב"ם עצמו קבע דירתו שם ועיין בסמ"ג לאוין רכ"ז ולפמ"ש ניחא וכן נראה קצת מדברי הרמב"ם שם בפ"ה מה' מלכים דין ח' וז"ל ולא הזהירה תו' אלא לשוב לה יחידי או לשכון בה והיא ביד גוים מפני שמעשיה מקולקלים יותר מכל שאר ארצות וכו' אם כן משמע דהשתא מיהא שלא נשארו המעשים המקולקלים מותר לשכון בה

ואגב אורחין ראינו לעמוד בההיא דאמרי' בסנהדרין אמ' שלמה אני ארבה ולא אשוב ואמרי' שם ומנין שאפי' סוס א' והוא בטל שהוא בלא ירבה ת"ל למען הרבות סוס וכי מאחר שאפי' סוס א' קאי בלא ירבה סוסים למ"ל לעבור בל"ת ע"כ סוס וסוס וכ' התו' שם בר"ה סוסים למ"ל פי' אי כתיב סוס לא ירבה ה"א על סוס בטל הוא עובר כדמוכח קרא דהרבות סוס ומ"מ לכמה סוסים ליכא אלא חד לאו לכך שינה הכתוב לעבור על ל"ת על כל סוס וסוס וכו' ע"ש וק"ט במ"ש כדמוכח קרא דהרבות סוס דבפשיטות הול"ל דאי כתי' סוס גבי לא ירבה הו"א על סוס בטל הוא עובר כיון דכתי' סוס בלשון יחיד ומאי צריכי' להוכחת קרא דהרבות סוס ועוד מאי אולמי' האי קרא מהאי קרא הכא כתב סוס והתם כתי' סוס ושו"ר למהרנ"ח בדרשותיו פ' בשלח שעמד בזה וניחא ליה דאלו מדכתי' סוס בלשון יחיד הו"א דהוא שם המין ע"ד ויהי לי שור וחמור וכיוצא אבל מלמען הרבות סוס מוכח דאפי' על סוס א' חייב זאת"ד ע"ש והן דברים בלתי מובנים דהן עוד היום מקרא דלמען הרבות סוס נמי אמאי לא נימא דהוא שם המין ועק"ט דמקרא קמא נמי דלא ירבה לו סוסים נהי דאיכא למימר דהיינו שם המין מ"מ מאן מפיק לן דלא נימא נמי דאפי' על סוס א' הוא עובר דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. עוד יש להבין בדברי התוס' הללו דכיון דמקרא דהרבות סוס שמעי' דאפי' סוס א' עובר עליו א"כ מהי"ת לומ' דאפי' לכמה סוסים ליכא אלא חד לאו ומאי שנא מכל איסורי' שבתורה כמאכלות אסורות וכיוצ' דעובר על כל זית וזית בפ"ע והיכא דהתרו בי' ה"ז לוקה על כל זית וזית וכן באיסור טומאת כהן ונזיר אם התרו בו על א' א' חייב מלקות ע"כ א' וא' וא"כ אמאי לא נימא ה"נ הכי. אשר ע"כ נראה דעת התו' דהכא ל"ד לשאר איסורי' שבתורה דשאני הכא דאפקיה קרא בלשון ריבוי ולא ירבה לו וכו' ומיעוט רבים שנים ואם כן מקרא דלא ירבה לו אפי' אי הוה כתיב לא ירבה סוס הו"א דאין הריבוי פחות משנים וסוס דכתיב היינו שם המין אבל מיתורא דקרא דלמען הרבות סוס שמעי' דבדוק' הוי דאפי' סוס א' חייב עליו והשתא. דכתיב מעיקרא סוסים והדר כתיב סוס שמעי' דעל סוס א' חייב וחייב נמי על כל סוס וסוס אבל אי לאו שינוי זה הוא דנהי דחייב אפי' על סוס א' מ"מ אפי' הרבה טפי מסוס א' אינו אלא בלאו א' דשם ריבוי א' הוא להכי אהני לן האי שינוי דמעיקרא כתיב סוסים והדר כתיב סוס למימר' דאפי' על סוס א' חייב וחייב נמי על כל סוס וסוס

וע"פ האמור נר' שזה דעת הרמב"ם בפ"ג מהלכות מלכים שכ' ולא ירבה לו סוסים וכו' אפי' סוס א' פנוי וכו' אסור ואם הוסיף לוקה ע"ש וכ"כ הרא"ה בס' החינוך מצוה תק"י ע"ש וצ"ע למה לא כתבו דחייב על כל סוס וסוס וכמ"ש בגמ' וכבר עמד בזה מרן הכ"מ ע"ש ולפי מה שנתבא' ניחא דכיון דפ' הרמב"ם דעובר אפי' על סוס א' ממילא ידעי' דאם הרבה עוד דעובר על כל סוס וסוס מידי דהוה אכל שאר איסורי' שבתורה. עוד נראה שגי' הרמב"ם והרא"ה הוא הגי' שמחקו רש"י והתו' לעבור בל"ת ועשה ואע"פ שרש"י והתו' מחקו גי' זו הנה הרמ"ה קיימה בשם מהר"י בן מיגש וז"ל ל"ת דכתיב לא ירבה ע"ש דכתי' למען הרבות סוס ואע"ג דלא תעשה משמ' להכי אפקי' רחמנא בלשון עשה למימר דמחייב נמי עלי' עשה עכ"ד ולפ"ז אפי' הרבה אינו עובר אלא בלאו א' אלא שעדיין ק' דא"כ הו"ל להרמב"ם והחינוך לכתוב דלוקה וביטל מ"ע כמנהגם בכל מקום. גם אעיקרא מתבאר מדברי הרמ"ה ז"ל דאפי' לגי' זו כך היא הגי' לעבור בל"ת ועשה על כל סוס וסוס שכ' וז"ל והאי דאיכא נוסחי בעשה ול"ת על כל סוס וסוס לא ידעי' מאי ניהו דהא לאו איכא הכא ולא עשה ולא לאו הבא מכלל עשה ורש"י לא גריס לה וחזינא ליה לרב יוסף בן מיגש דקא' כתב ל"ת דכתי' לא ירבה עש' דכתי' למען הרבות סוס וכו' ע"ש הרי דלפי גי' זו הוא עובר בל"ת ועשה על כל סוס וסוס. איברא דמדברי התו' נר' שאין הגי' אלא לעבור בל"ת ותו לא שהרי כתבו וז"ל וי"ס משובשי' דגרסי' לעבור בל"ת ועשה פי' לא ירבה לו סוסים למ"ל כלל דאי הגי' היא לעבור בל"ת ועש' על כל סוס וסוס א"כ ע"כ הפי' הוא סוסים דכ"ר למ"ל דהול"ל סום ומהשינוי דריש לעבור בל"ת ועשה על כל סוס וסוס כמו שהוא אפי' לפי הגי' דלעבור בל"ת על כל סוס וסוס ושו"ר לה' דינא דחיי שישב דברי הרמב"ם ע"פ הגי' הנז' וכמ"ש אלא שהק' דא"כ למה לא מנה הרמב"ם במ"ע שלא להרבות סוס ועדיפא מינה הי"ל להק' על הרמב"ם מני' ובי' שלא כתב דלוקה ובטל מ"ע כמנהגו בכ"מ גם מה שהק' הרב שם לגי' זו דלעבור עליו בל"ת ועשה דעוד היום ק' דליכתוב רחמנא לא ירבה לו סוס למען הרבות סוס ושמעי' מינה שפיר שעובר עליו בל"ת ועשה ע"ש הנה לפי הגי' דגריס הרמ"ה לעבור בל"ת ועש' על כל סוס וסוס לק"מ שהרי מהשינוי הוא דדרשי' לעבור על כל סוס וסוס

והנראה לומ' בדעת הרמב"ם דא דאזיל לשיטתו שכ' בפ"ח מה' ק"פ דין ד' וז"ל אכל נא ומבושל כא' אינו לוקה אלא א' לפי ששניהם נכללות בלאו א' ע"ש וה"נ דכות' דכיון דנכללו בלאו א' דלא ירבה לו סוסים הו"ל כמו לאו שבכללות ואינו לוקה אלא א' וזהו שדקדקו בגמ' לעבור על כל סוס וסוס ולא אמרו לחייב על כל סוס וסוס דמשמ' דליכא אלא העברת ב' לאוין ומ"מ לאו א' הוא לוקה כיון דכתיב לא ירבה וכעין נא ומבושל שכ' הרמב"ם דאינו לוקה אלא א' ואפשר שזה נמי דעת ה' החינוך ואע"ג שה' החינוך בפ' בא סי' י"ג חלק על הרמב"ם בדין זה דנא ומבושל וס"ל דלוקה ב' י"ל דדוקא התם מהטעם שב' הרב שם בשם הרמב"ן וז"ל והרמב"ן ז"ל מנה אותם ב' לאוין וכ' שלוקים עליהם על כל א' וא' כיון דכתב לא תאכלו כ"א צלי אש מפרט בנא ומבושל למ"ל ש"מ ללקות על א' וא' מן הפרטי' וכן בנזי' וכו' עש"ב א"כ בכה"ג דהכא שלא יש כלל ופרט רק לאו דלא ירבה לו סוסים מודה ה' החינוך דאינו לוקה אלא לאו א' כנ"ל

ודע דמתבא' מסוגייא זו דקאמ' ב' דברים נתגלו טעמן וכו' ונכשל בהם גדול העולם אמ' שלמה אני ארבה ולא אסור אני אראה ולא אשיב משמ' דמאי