שו"ת די השב מב

אינן חלוקים וכנראה מדבריו שם שכ' וז"ל שהמנהג בזאת העיר בין הרומניוטיס והספרדים שכל העיר כקהל א' ונעתקי' מקהל לקהל כרצונם וכו' וכן בסוף דבריו כ' וז"ל שהמנהג קדום בזאת המדינה הוא שיש רשות ביד כל אדם ללכת להתפלל במקום שירצה הו"ל להאי מלתא כל קהל וקהל כעיר א' וכו' ע"ש מש"ה כ' דכל א' מבני קהל א' יכול לקבוע עצמו באיזה קהל שירצה אבל היכא דהקהלות מחולקי' לגמרי וכל קהל וקהל זן ומפרנס לעניים שלו כההיא דמהרשד"ם מודה מהריב"ל דאין ראוי בשום צד לילך לקהל אחר וכההיא דשאלוניקי שכ' מהריב"ל שם דכשבאו מן הגרוש כל לשון ולשון קבעו קהל בפ"ע ואין יוצא ואין בא מקהל לקהל וכל קהל וקהל מפרנסים עניי לשונם וכו' ע"ש בכל כה"ג מודה הרב שאין ראוי בשום צד שילך ויפרד א' מקהל א' ללכת לקהל אחר מהטעמי' המפורשי' במהרשד"ם שם שדבר זה מביא חרבן ושממה רבה שירבו אנשי' מתפרצים ומתפרדים מעל אחיהם כי האמת תל שהכל תלוי בו הוא זה שאיש על דגלו יחנו עש"ב נועם שיח ושו"ר לה' משפטי שמואל סי' צ"ה שכ' וז"ל גם אין דעתי נוחה במה שחילק הח' השלם מהר"ב לזכות המוכיחים האלה דאחרי' שרוצי' לצאת מהקהל הנ"ל כמי שעקר דירתו מן העיר אחרי שכל קהל חשוב כעיר בפ"ע בענין חילוק מנהגותיהם לא הוו כשתי אגודות וכו' חדא דנהי דחשובי העיר בפ"ע היינו שלא להיות כפופים אבל להחשיב כעקר מן העיר ודאי אין סברא שהרי בתוך העיר יושב ודוקא מבבל לארץ ישראל וכו' אבל מקצה העיר לקצה העיר לא מצינו ועוד יש לחלק דדוקא בענין מנהג שנהגו אמרי' דמי שעקר דירתו מעיר א' אינו חיי' כחומרי מקום שיצא משם אבל בחרם שהחרימו ונשבעו לא פקע החרם בעקירה ההי' כי לא עקירת המקום גורם התרה אלא בעי' התרה גמורה וכו' ע"ש וא' הרואה שכל זה שכ' ה' הוא הפך מדברי מהריב"ל שכתב אבל לא שיהא בהם כח לגזור שיהיו מבני הקהל וכו' שלא יצאו לעיר אחרת וכו' ולפי דברי ה' משפטי שמואל כל שלא יצא לעיר אחרת ממש חל החרם. גם מהרשד"ם ז"ל אזיל בדעת מהריב"ל אלא שכ' שאין ראוי שילך ויפרד א' מקהל א' ללכת לקהל אחר אמנם לגזור עליהם בחרם ושבוע' הא ודאי מודה שאין להם כח ורשות לגזור על בני קהלם שלא יצאו לקהל אחר. גם מה שחלק ה' מ"ש וז"ל דאפי' לדברי המחלק היינו בענינים אחרים שלא מענין היציאה מבה"כ מיירי דהיינו עקירה מהעיר אבל מי שמוכרח שלא לצאת מבה"כ לפי דברי המסכימים מי התירו שיעקור דירתו משם עד דנחשב לי' שיצא מן העיר אחרי שהיציאה באיסו' היתה וחיי' לחזור מכח הדין ע"ש גם זה נראה דלא כדעת מהריב"ל דלדעת מהריב"ל כל כה"ג לא חל החרם כלל דלא ניתן רשות למנהיגי העיר לגזור עליהם שלא ילכו לעיר אחרת א"כ הסכמה זו לא חלה כלל. איברא דאפי' לפי חילוק זה שכ' המ"ש היינו דוקא בנדון דידי' שעיקר ההסכמה היתה שלא לצאת א' מקהלם לקהל אחר ומשו"ה כ' כלפי דברי המסכימים מי התירו לעקור דירתו משם כיון שזהו עצמו עיקר החרם אמנם בנ"ד שלא היה עיקר החרם והסכמה של ק"ק תוונסא שלא ללכת א' מבני קהלם לק"ק פורטוגיזיס רק שלא יקנו בשר ממקולין של ק"ק פורטוגי' וכל שעלה בדעתו לעקור עצמו מקהל הנז' לקהל פורטו' הא ודאי דאינו בכלל החרם אלא דמ"מ כיון שכל קהל וקהל זנין ומפרנסים לעניי קהלם אין ראוי לשום א' שילך ויפרד מקהלו ללכת אל קהל אחר וכמ"ש לעיל בשם מהרשד"ם

אך מ"ש שם מהרשד"ם בשם מהרד"ך וז"ל ולענין ההסכמה אשר הסכמתם הג' קהלות נראה שאין הקהל הד' חייבים ליכנס בהסכמתם שאין בני קהל א' כפופים לבני קהל אחר גם כי בני הקהלות רבים מהם שכל קהל וקהל בענין זה כעיר בפ"ע שאין בני עיר א' כפופים לבני עיר אחרת דהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון הו"ל כב' בתי דינין בעיר א' וכו' ע"ש הרואה יראה דמהריב"ל פליג ע"ז דאפילו בבני שאלוניקי שכל לשון ולשון קבעו קהל בפ"ע ואין יוצא ואין בא מקהל לקהל וכל קהל מפרנסים עניי קהלם וכו' אפ"ה כ' דנוהגים שרוב הקהלות כופים לקהל א' בהסכמתם וכו' עיין שם

באופן דהעולה מכל מ"ש א' לדין וא' למנהג דמהב' קהלות עצמן הדרים וקבועים בעיר זו כיון דמחולקי' לכל דבריהם אין ראוי בשום צד לשום א' מקהל א' לילך ולקבוע עצמו בקהל אחר מהנך טעמי דכתיבנא אבל כל באי עולם בבואם לעיר זו הרשות נתונה ביד כל אדם לקבוע עצמו עם איזה קהל שדעתו נוחה הימנו ולית מאן דימחא בידי' ברם כבר כתבנו דמתורת מנהג נכון וישר להחזיק ולעשות כמנהג קדום שכל בני ארץ ישמעאל ואשכנז ופולוניא הבאים למדינה זו ידבקו ויקבעו עצמם עם ק"ק תוונסא יצ"ו כיון שהעניים הבאים משם מוטלים על ק"ק הנז' ואם כן כשהיחידים שלהם אינן קובעים עצמם עמהם באים עי"ז לידי קנאה ושנאה ותחרות ח"ו אבל כל הבאים מארץ אדום ובכללם בני גיבלטאר יצ"ו הם קובעים עם ק"ק פורטוגיזיס יצ"ו כאשר נהגו והוחזקו מאז כדת וכהלכה כמשפט ערוכה כמה יהיה בעיר ולא עליהם יהיה קול נוגש ומערער לא מצד הדין ולא מצד המנהג ולראיה ולזכות ביד יחידי סגולה יראי ה' וחושבי שמו שרי צבאות ישראל נכבדי ארץ בני ק"ק גיבלטאר יע"א המוחזקים ומתגוררים פה עמנו כתבנו וחתמנו שמותינו בש' צדקו"ת אהב ישר יחזו פנימו בס' וישמור משמרתי מצותי חקתי ותורותי והיה זה שלום

סימן ט"ו

שאלת על מה סמכו העולם לדור בארץ מצרים בזמן הזה

תשובה הנה הרב בס' יראים מצוה ש"ג כ' וז"ל שלא ישובו ישראל למצרים שנא' בפ' שופטים וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד וכו' שדרך מצרים נאמ' ולא במצרים הדבר תלוי מדכתי' בדרך הזה עוד שלא אסר הכתוב אלא לשוב מא"י למצרים אבל משאר ארצות מותר ע"ש וכ"כ הסמ"ג משמו בלאוין רכ"ז ע"ש ונראה ודאי שכל זה אינו אלא אם ישוב בדרך הזה וקובע דירתו שם במצרים אבל לילך לעשות סחורה מותר לשוב אפי' בדרך הזה שהרי אמרו בירוש' והביאו מרן הכ"מ בפ"ה מה' מלכי' לישיבה א"א חוזר אבל אתה חוזר לפרקמטיא ומשמ' דשרי אפי' לשוב בדרך הזה אלא שלפ"ז יש לחקור דמה המצוה הזאת ומה טעם יש בה דלסחורה מותר לילך אפי' מא"י ולישיבה מותר לילך משאר ארצות ואינו אסו' אלא מא"י

איברא דהרא"ה בס' החינוך כ' וז"ל שלא ילך לקבוע דירתו במצרים והטעם לפי שאנשי מצרים רעים וחטאים מאד והאל הוציאנו משם לזכותינו לילך