שו"ת די השב מא

שהבא לדור בקהל ע"ד הסכמותיהם הוא בא ומתחייב בהם היינו כשבא לדור בעיר א' שאין בה אלא קהל א' או קהלות הרבה ויש לכולן הסכמ' א' ע"ש הרי בהדיא כמ"ש דכיון שיש קהל אחר בעיר כל הבא מארץ אחרת יכול ליכנס באיזה קהל שירצה

איברא דלכאורה עדיין יכולים לטעון כנגדם ולומ' דכיון שהם מפרנסי' עניים הבאים מארצם גם הוא צריך ליכנס עמהם דהא ודאי ליתא דכיון שהוא עוקר דירתו מארצו אין העניים של ארצו מוטלים עליו דהו"ל לגבי דידיה כעניים של עיר אחרת כיון דהוא עצמו אינו נק' בשם אות' העיר שיצא ממנה ומעתה ומעכשיו הוא מחוייב ליתן לעניי הקהל אשר הוא מתגורר עמהם כמ"ש מהרשד"ם בחח"מ סי' שצ"ח על ב' קהלות הדרים בעיר א' וז"ל וכי היעלה על הדעת שמי שיצא מעירו וקבע עצמו במ"א שיחוייב לתת צדקה לצורכי עניי העיר שיצא משם זה לא עלה ע"ד אדם מעולם כי גבול גבלו חז"ל לקופה ולתמחוי וכו' עד יב"ח שהוא כאנשי העיר שעומד שם לכל דבר ע"ש

אמנם מדברי הריב"ש סי' רס"ב לכאו' נר' דיכולי' בני העיר לתקן אפי' על הבאים ממ"א שכ' וז"ל וכל שהקהל או מנהיגיהם אשר עשו התקנה מפרשי' עתה ואומרים שלא היתה דעתם לכך בתקנתם ה"ז מותר ואע"פ שלשון התקנה כולל שלא יהא רשאי שום אדם בעולם וכו' אפשר שאין הכונה אלא על בני קהלה שהם תחת ממשלתם וביד' לתקן עליהם וא"כ אף כשאסרו היין על בני הקהל בהנאה הוא ג"כ כשהמכניס הוא מבני הקהל וכיון שלשון התקנה יסבול אפי' להיתר יכולי' הנודרים לבאר מה היתה כונתם וכו' עש"ב משמ' דכשמבארים כונתם דהיתה דעתם מתחלה אפי' על הבאים מארץ אחרת חל עליהם תכף ומיד כשבאים אבל נר' דהא ודאי בורכא דכבר נתבאר דאין יכולת ביד בני העיר לתקן על בני עיר אחרת אפי' באו לעירם אא"כ באו להשתקע בארצם וכן מתבאר מתשו' הריב"ש עצמו סי' קל"ב דהסכמת הקהל בכח חרם ונידוי שכל מי שיבא לדור עם הקהל שיתחייב לפרוע עמהם בכל הוצאותיהם וצדקותיהם במסים ובכל צרכיהם אינה חלה אלא על מי שדר שם יב"ח או שקנה שם בית דירה הא לא"ה לא חל עליו שום חרם והסכמת ציבור ע"ש ועיין עוד בתשו' הריב"ש סי' שצ"ט דכל הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבי' לעשות כתקנתם והרי הם כאלו קבלו עליהם בפי' כל תקנות העיר בעת בואם כל שאין דעתם לחזור וכו' ע"ש הרי מבואר מדברי הריב"ש עצמו דאין יכולת ביד בני העיר לתקן על בני עיר אחרת אא"כ באו להשתקע או ישבו שם יב"ח ועיין בתשו' הרשב"א סי' תרס"ד וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ה סי' ש"א רמ"ח וז"ל ולא מבעיא לבאים ממקומות אחרים שאין בידם כח לגזור עליהם וכו' ע"ש אשר ע"כ נראה דכונת הריב"ש בתשו' זו דסי' רס"ב דאם כונתם בתחלה לגזור אף על הבאים ממ"א לאסו' יינן לבני העיר דאז חלה תקנתם שאפי' הביא אדם אחר שאינו מבני העיר יין ממ"א נאסר לבני העיר לשתותו אבל לאותו אדם שהוא ממ"א מודה הריב"ש דאפי' היתה כונתם כן לא נאסר היין לשתותו אותו אדם עצמו שהוא ממ"א כיון שאין שום תקנת בני העיר חלה על בני עיר אחרת וכ"ש בנ"ד שיש ב' קהלות דיכול כל אדם שיבא מעיר אחרת לילך לאיזה קהל שירצה ואחר שישב עם איזה קהל שירצה אז יחוייב לקיים כל התקנות של אותו קהל

ודע דמ"ש הרדב"ז בתשו' הנז' וז"ל ול"מ לבאים ממקומות אחרים שאין בידם כח לגזור עליהם אלא אפי' לבני עירם אין הסכמתם כלום כיון שהוא דבר מחודש ולא הסכימו כולם וזה מבואר בדברי הפוסקים בההיא דרשאי' בני העיר להסיע על קצותן דאינן רשאים להתנות במלת' דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי אלא למגדר מלת' דאיסו' ולא ראיתי בזה חולק וכו' ע"ש יש לתמו' עליו שהרי דעת הרא"ש בתשו' סוף כלל ז' והרשב"א בתשו' דיכולים בני העיר לתקן אפי' בענין דלא הוי מגדר מלתא ואפי' היכא דהוי רווחא להאי ופסיד' להאי חייבים המיעוט לקיים דברי הרוב וכמ"ש מהרשד"ם בחח"מ סס"י ת"ז וכן משמ' מתשו' הריב"ש בתשו' סימן רס"ב שכתבנו לעיל

גם מ"ש הרדב"ז שם וז"ל גם אני מסופק אם יש בדור הזה מי שיוכל להפקיר ממון שכל א' מהגדולים יש לו לחוש שמא יש גדול ממנו בדורו וכו' ואפי' לפי שטתם שחשבו שהסכמתם הסכמה הי"ל לקנוס העובר עליהם אבל להפקיר ממונו כזו לא שמענו וכו' ע"ש יש לתמוה שהרי כ' הריב"ש סי' שס"ט דיכולי' כל ב"ד להפקיר ממון דכל מה שעושים בני העיר בתקנותיהם הרי הם כב"ד דר"א ור"א ועוד דכ' כ"ת דלאו כב"ד דר"א ור"א דוקא קאמר דאלימי לאפקועי ממונא אבל ב"ד אחרינא לא אלא ב"ד רבה באתרי' ויפתח בדורו כשמואל בדורו ולא אתא לאפוקי אלא כגון רבנן דבי ר"א דלא הוו ב"ד רבה אבל כל ב"ד הקבוע בעירו יכול להפקיע ממון וכ"ש הקהל וכו' ע"ש וכ"ד הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' ה' ע"ש

ולכאורה היה נר' דלא מבעיא דהבאים ממדינה אחרת דהרשות בידם כל א' לקבוע עצמו באיזה קהל שירצה כמו שכתבנו אלא אפי' מפני הב' הקהלות שבעיר עצמה הרשות נתונה לאיזה יחיד שירצה להעתיק עצמו מהקהל אשר הוא חונה שם ולקבוע עצמו עם הקהל שירצה דכיון דכבר כתבנו בשם הפוסקי' דב' קהלות בעיר א' דינם כב' עיירות הא ודאי הרשות נתונה ביד כל אדם לעקור דירתו מעיר זו ולדור בעיר אחרת וכ"כ בהדיא מהריב"ל בתשו' ח"ב סי' ע"ב וז"ל הדבר ברור שאם נתנו רשות בני הקהל לחכם ולדייני ולאנשי המעמד לתקן ולגזור עליהם היינו בעניני הקהל אם יהיו מאנשי הקהל אבל לא שיהי' להם כח לגזור שיהיו מבני הקהל הא למה זה הדבר דומה לשבעה טובי העיר שיש להם כח לגזור על בני עירם אבל אין להם לגזור שלא יצאו מן העיר הזאת לעיר אחרת וכו' הוא דבר שלא עלה ע"ד אדם ואם נתנו להם רשות לגזור עליהם היינו בהיותם בני עירם אבל לא שיגזרו עליהם שיהיו אנשי עירם ולא אנשי עיר אחרת וכו' הרי מבואר כמו שכתבנו דכיון דב' קהלות הוי כפ' עיירות הרשות נתונה לכל א' להעתיק עצמו לאיזה קהל שירצה

איברא דמהרשד"ם חח"מ סי' י"ב כ' וז"ל וש"מ שאם כל קהל וקהל זן ומפרנס לעניים של קהלו שאין ראוי בשום צד שילך ויפרד א' מקהל א' ללכת לקהל אחר וכו' עש"ב ולכאורה נראה שחולק על דברי מהריב"ל והא ודאי מסתבר טעמי' דמהריב"ל דכיון דהו"ל כב' עיירות אמאי אינו רשאי לקבוע עצמו בקהל אחר דהוי כהולך לעיר אחרת אמנם נראה דלא פליגי מהריב"ל ומהרשד"ם דמהריב"ל מיירי דהקהלות אינן חלוקי' אלא לענין התפלה שכל קהל וקהל מתפלל בבה"כ בפ"ע אבל לשאר ענינים כגון פרנסת עניים וכיוצא