שו"ת די השב לח

והנה הרשב"ש בתשו' סי' שצ"ז כ' וז"ל אבל בחרם יש להקל דהרי"ף כ' שהוא מדרבנן ובן כתב הרשב"א בתשו' והביא ראיה דחרם אינו אלא מדברי הקבלה ולא מדאורייתא דקדא כתי' אורו מרוז ואמרי' בפ' שבועת העדות ארור בו חרם בו דכתי' אורו מרוז וכיון דילפי' לה מדברי קבלה משמ' דלאו דאוריית' דבפ"ק דב"ק אמרי' ד"ת מד"ק לא ילפי' וכיון דה דהכא ילפי' דארור וחרם מד"ק משמ' דחרם לאו דאורייתא הוא ע"ש וכן נראה מתשו' הרשב"א סי' תקצ"א שכ' וז"ל ודע כי זו ספק דאורייתא דהא דאסור לעבור על החרם ר"ת כי בכל המקומות הרגילו לומ' משביעי' אנו ומחרימי' וים כאן שבוע' ע"ש הרי דלא החמיר בחרם אלא משום שבוע שרגילי' לעשות עמו אבל בחרם בלא שבוע' נר' דס"ל דהוי מדרבנן

והנה הכנה"ג בי"ד סי' של"ד הגב"י אות ט"ו כ' דלית דחש למהר"ם מפדואה דס"ל דהחרם הוי מדרבנן דיחיד הוא אצל כל הנך רבוות' ועוד דאפי' לפי סברתו ספק חרם להחמיר שהרי הוא רצה להוכיח דספק חרם להקל מתשו' הרמב"ן סי' רס"ג ומסורת בידינו דתשו' להרמב"ן מתורתו של הרשב"א הם ואלו היה רואה מהר"ם מפדואה שהרשב"א בתשו' סי' תקצ"א סובר ס' חרם להחמיר לא היה מוכיח מתשו' הרמב"ן דס' להקל ואם נפשך שהיה מפרש' כשהורגלו לומר משביעי' ומחרימי' וכו' הא ליתא דבסי' ש' כ' הרשב"א דס' חרם להחמיר ולא הוזכר שם לישנא דארור אלא חרם לבד ע"ש ולא ידענא מה יענה לתשו' הרשב"א שהביא הר"ם מפדואה דסי' רס"ג שכ' בהדיא דמדרבנן הוי הנידוי ואפש' לומר דיש לחלק בין נידוי לחרם רנידוי ה"נ דס"ל להרשב"א דהוי מדרבנן אבל החרם הוי דאוריי' וכן מצאנו למהריב"ל ח"א סי' ל"ה שכ' לרעת הרי"ף דנידוי מדרבנן וספק' לקולא וחרם מדאורייתא וצ"ע שהרי הרשב"א בתשו' המיחסו' תלה הדבר בפ' זה דאורו ארור ובפ' אלו מגלחין די"ו ע"א ילפי' לשמת' וחרם מהך קרא דאורו ארור ושמת היינו נידוי כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהת"ת וז"ל וכיצד הוא הנידוי אומ' פ' יהא בשמת' ע"ש וא"כ כיון דס"ל להרשב"א דחרם הוי דאורייתא א"כ ה"ה נמי הנידוי ועוד ק' דברי הרשב"א הנז' נראה דס"ל דחרם הוי מדאורייתא וכמ"ש הכנה"ג ע"ש

אשר ע"כ צריכים אנו לומ' דההיא תשו' הרשב"א דסי' ש' שכ' כיון דיש חרם בדבר הולכים להחמיר היינו מטעמ' כיון דהויא תקנת ציבור מסתמ' יש שבועה עם החרם ולפ"ז נתיישבו הנך תשו' הרשב"א שהביא הרשב"ש ושהביא מהר"ם מפדואה דהנך לא איירי אלא בחרם דאין בו שבוע' וס"ל דחרם דאין בו שבוע' אינו אלא מדרבנן ושו"ר למהריב"ל ח"א דקמ"ח ע"ד שדקדק מתשו' הרשב"א דסי' תקצ"א דהחרם אינו אלא ד"ת לדון בספקו לחומרא אלא מטעם דהרגילו לומר משביעי' אנו ומחרימי' ועוד כ' שם לצדד ולומ' דאע"ג דלא אמרו משביעי' אנו אלא מחרימי' אנו לחוד אפ"ה הוא ד"ת משום דאמרי' בשלהי ש"ה ארור יש בו משום שבוע' אלא שדחה לזה דבגמ' מפיק מקר' דארור יש בו נידוי ושבוע' וכו' ושבוע' מדכתי' ויואל שאול את העם וכיון דכן נראה דדוקא לישנא דארור הוא דאיבא בי' כל הני משום דאשכחן ארור בכל הני בקראי אבל לישנא דחרם דדומה לארור דמ"מ מה בכך ואפשר לומר דהוו מורגלים נמי לומ' אנו משביעי' ומחרימי' ומאררים לזה כ' הרשב"א כי גם ארור יש בו שבוע' את"ד וכן מתבאר בהדיא בתשו' הרשב"א הביאה מרן הב"י בח"מ סי' ל"ד שכ' וז"ל והעובר על החרם כבר הורגלו שאומרי' בכלל החרם משביעי' אנו ומחרימי' וכיון שכן הו"ל כחרם ושבוע' ולפיכך העובר על גזירת ציבור שגוזרי' בחרם חשוב כעובר על השבוע' ועוד שהם מסיימים בו וכל העובר ארור וארור בו שבוע' ע"כ הרי שכ' להדיא דה"ט דארור בו שבוע' משום שהורגלו נמי לומ' וכל העובר ארור הרי מדברי מהריב"ל הללו נר' שדעתו נוטה יותר לומר לדעת הרשב"א דהחרם הוא מדרבנן ולא החמיר הרשב"א אלא משום שהורגלו לומ' עם החרם שבוע' וארור א"ק טובא שהרי מהריב"ל עצמו בח"א סי' ל"ו כתב בשם תשו' הרשב"א דנידוי הוי מדרבנן אבל חרם הוי מדאורייתא וכל ספק שיסתפק בו דנין להחמיר כספק' דאורייתא לחומרא ע"ש

והרב כנה"ג בסי' הנז' פי' בכונת הרשב"א דאפי' במקום שנוהגי' שלא להזכיר שבועה אלא מחרימי' ספקו לחומרא מפני שכשאומרים ומרים אנו מחרימי' מתכווני' לחרם יהושע של יריחו וכו' שנאמ' בהם לשון ארור ותניא בפ' ש"ה דארור יש בו שבוע' וכלל הדברים הוא דכונתו של הרשב"א דלשון חרם נכנס בו ארור וכיון שנכנס בו ארור יש בו שבוע' ע"ש ותשו' הרשב"א שהביא מרן ב"י בח"מ שכתבנו לעיל הויא תיובתיה דמבואר בהדיא דה"ט דארור יש בו שבוע' משום שהם מסיימי' בו כל העובר ארור וכו' אמנם חרם לבד לא נכנס בו שבוע' גם מ"ש שכשאומרי' אנו מחרימי' מתכווני' לחרם יהושע וכו' הם דברי' שלא נזכרו בדברי הרשב"א. איך שיהיה דעת הכנה"ג לדעת הרשב"א דחרם הוי דאוריית' ותשו' הרשב"א שהביא מהריב"ל ח"א הויא סייעתי' שכ' בהדיא דחרם הוי דאורייתא וכן מתבאר עוד מתשו' הרשב"א הביאו מרן בי"ד סי' רל"ח שכ' נידוי ואיסו' חל על השבוע' ע"ש והובאה ובאה בארוכה בתשו' הראנ"ח סי' נ"ח מתשו' הרשב"א והיה ענין השאלה על קהל שהסכימו בשבוע' לפסוק המס בכל שנה ושנה ומפני גזירת המלך נתפשרו עם אלמנה א' וב' בניה להמשיך להם פסק א' כל ימי חייהם ושאם יעברו על זה יהיו בנידוי ואחר כך נתחרטו הקהל והיו רוצים לחדש פסק האלמנה בכל שנה וכו' והשיב הרשב"א דאפי' היתה שבוע' לחדש פסק בכל שנה היה חל הנידוי עליהם דדוקא אין שבועה חלה על שבוע' אמרו אבל נידוי ואיסו' חל על השבוע' ע"ש הרי דס"ל דאפי' נידוי הוי דאוריית' דא"א דהוי דרבנן איך הוא חל על השבוע' וכ"ש חרם וצ"ע מתשו' הרשב"א שהביא מהריב"ל שכ' דנידוי הוי מדרבנן

באופן דלדעת רוב הפוסקי' דחרם הוי מדאוריית' וכן פסק מרן בש"ע ח"מ סי' ל"ד ס"ה וז"ל העובר על השבועה א' שבוע' שוא וכו' פסול ואפי' עבר על חרם שהחרימו הקהל וכו' ע"ש ומשמ' אפי' היכא שלא היה אלא חרם סתם בלא שבוע' אפ"ה פסול דומיא דעובר על השבועה

והנה ראה ראינו למורינו הרב בס' עה"ש ח"מ סי' ל"ד אות י"ב שכ' דהמוכר בשר מבני ק"ק פורטוגיזי"ס לא' מבני ק"ק תוונסא דנלכד באיסו' לאו דלפ"ע לת"מ מדאורייתא דחרם דאורייתא הוא וכו' ואל תטעה לומר דהמוכר לא עבר אל"ע משום דבלא"ה זה יכול ליקח הבשר ע"י אחר מק"ק פורטוגי' כמ"ש הכנה"ג גבי לוה ברבית דלא עבר אל"ע אם ימצא המלוה להלוות לישראל אחר כמו מושיט כוס יין לנזיר דלא עבר אל"ע אלא כי קאי בתרי עברי דנהרא וכן חי' ה' פ"מ דכבר