שו"ת די השב לז

מה שירצה כלומר לשליש ולרביע ואפי' עד פלגא כמר עוקבא ע"ש אבל מדברי הלבוש אין נראה כן שכת' וז"ל אבל בשעת מיתה יכול אדם ליתן כל מה שירצה וא"צ לחוש ליורשי' ע"ש ומשמ' דאין לחוש ליורשי' כלל ויכול לבזבז כל נכסיו ויש לדחות

סימן י"ב

כתב הרמב"ם בפ"י מה' כלאים דין ל"א המלביש את חבירו כלאים וכו' אם לא ידע הלובש וכו' והיה המלביש מזיד המלביש לוקה ומרן הכ"מ תמה על זה מדאמ' בפ"ג דנזיר דמ"ד ע"א ומה מגלח כמתגלח משום דכתיב תער לא יעבור על ראשו קרינן ביה לא יעבור לא הוא ולא יעבור לאחר ותי' דסובר רבינו דמדאפקינהו רחמנ' ללובש ומלביש בחד תיבה חד לפשטי' דקרא וחד מקרי בי' אין לחייב שניהם כא' ול"ד לתער לא יעבור על ראשו דההוא לא מקרי בי' נפיק אלא ממשמעות' דלא יעבור את"ד וצ"ע שהרי מדברי רש"י בנזיר מבואר דלאו ממשמעו' קדריש שהרי כ' בד"ה מגלח כמתגלח וז"ל שהמגלח את הנזיר עובר בלאו כדלקמן תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעביר לי' אחר ע"כ הרי דמפיק לה מקרי ולאו ממשמעות' הוא וע"ק דגבי כלאים נמי כתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ומשמעו' לא יעלה הוי כמו תער לא יעבור על ראשו דלא יעלה בין הוא ובין אחר

וראינו לה' ספרי דבי רב פ' נשא דל"ו ע"ד שכ' וז"ל הוצרכו רז"ל לדרוש כן משום דהפסוק אין לו מובן דלא שייך לכתוב תער לא יעבור שהתער מעצמו אינו יכול לעבור אא"כ מעבירי' אותו וא"כ אי לא בא הכתוב אלא להזהיר את הנזיר שלא יגלח את עצמו הול"ל תער לא יעבור על ראשו כמו והעבירו על כל בשרם א"ו מדכתי' לא יעבור מוכרח למדרש שלא יעבור על ראשו אע"פ שהוא אינו מעבירו אלא שעובר על ראשו ע"י אחר הוא בכלל ההזהרה וכו' ונ"ל שיש לדקדק מדברי הרמב"ם שהבין כן שהרי כ' א' המגלח וא' המתגלח שנא' תער לא יעבור על ראשו וא"א שלא הבין כן הול"ל קרי ביה לא יעבור שזהו עיקר הלימוד א"ו אפכא הוא דממשמעו' דלא יעבור מוכרחי' אנו לרבות המגלח את"ד עש"ב וצ"ע שהרי גבי כלאים נמי כתי' ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך דה"נ הפסוק אין לו מובן שהבגד לא יעלה מעצמו אא"כ הוא מעלהו עליו וא"כ ה"נ אי לא בא הכתוב אלא להזהיר את הלובש שלא ילביש את עצמו כלאים הול"ל לא תעלה עליך ומדכתיב לא יעלה הי"ל למדרש נמי שלא יעלה עליו אע"פ שהוא אינו מעלהו עליו אלא שעלה עליו ע"י אחר הוא בכלל האזהר' ושניהם חייבים אם היו מזידי' כמו נזיר שעשה. מגלח כמתגלח ומנ"ל להרמב"ם לומר שאם היה הלובש מזיד המלביש פטור גם מ"ש ה' שם שלזה כיון רש"י לאפוקי שלא נפרש שהנזיר לא יגלח לנזיר אחר וכו' ע"ש אח"ה לית' דרש"י זוהי גירסתו בגמ' לא יעבור הוא ולא יעביר ליה אחר אלא דרש"י מייתי מה שאמרו בגמ' לקמן וכבר ראינו בספרי' חדשי' מקרוב באו שהגיהו כן בגמ' ע"פ דברי רש"י הנז' וכן העתיק לשון הגמ' ה' קרית ס' הלכות נזיר דע"ו ע"ב ע"ב ע"ש

איברא דאעיקר' ק' דלמה הוצרכו בגמ' לומ' קרי ביה לא יעביר וכו' שהרי קושטא הוא דממשמעו' דלא יעבור משמ' נמי אפי' אחר שהרי לא כתיב לא יעביר והכי חזינא לה' המאירי בפסקיו למ' נזיר דקי"א ע"א שכ' וז"ל שהתגלחת עשו בה המגלח כמתגלח ר"ל שאפי' המגלח לוקה שנאמר לא יעבור אף ע"י אחרים משא"כ במטמא ע"ש הרי דפשיטא ליה דהכי הוא משמעו' לא יעביר כי על כן נראה דמ"ש בגמ' קרי ביה לא יעבור וכו' אין הכונה אלא לומר דלא יעבור היינו לא יעבור לי' אחר ולא לענין מלת יעבור דקושט' הוא דלא יעבור ולא יעביר שניהם שוין

ודע דבת"כ פ' שמיני פ"ה אמרי' לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל וכ' הרא"ם בשם רבי' אברהם דה"פ דאם האכיל עוף טמא לבר ישראל חברי' בחזקת עוף טהור דהוי האוכל שוגג והמאכיל מזיד מתחייב ההוא מאכיל כאוכל ולוקה ע"ש ומשמ' דס"ל דאם היו שניהם מזידי' לא יתחייבו שניהם אלא דוקא האוכל ומש"ה הוצרך לאוקומי לברייתא לחייב את המאכיל כאוכל בששניהם מזידים ושניהם חייבים א"ו דס"ל דכששניהם מזידי' אינו חייב אלא דוקא האוכל וק' דמאי שנא מתגלחת נזיר דאמרי' דכי הוו שניהם מזידי' שניהם חייבי' דדרשי' לא יעבור הוא ולא יעביר לי' אחר א"כ ה"נ כיון דכתיב לא יאכלו אמאי לא דרשי' לא יאכל לא ע"י ולא על ידי אחרים לחייב את שניהם המאכיל כאוכל כששניה' מזידי' כדין תגלחת נזיר ואפשר לחלק דשאני גבי גילוח נזיר שהמגלח עשה בו מעשה שגילחו בידים משא"כ הכא גבי מאכיל לחברו עוף טמא והאוכל נמי הוה במזיד א"כ אין שליח לדבר עבירה ולא יתחייב אלא האוכל

סימן י"ג

יען וביען שיש תקנת ציבור הם ק"ק תוונסא יצ"ו שזה ימים ושנים שתיקנו והחרימו שלא יוכל ולא יורשה שום א' מהם לקנות בשר מבני קהלנו ק"ק פורטוגיזי"ס יצ"ו מחמת איזה סיבות ידועות ומאז שנתקנ' התקנה הנז' זה דור אחר דור נוהגים היו בני ק"ק פורטוגיזי"ס יצ"ו למכור בשר לבני ק"ק תוונסא לכל הבא לקנות מהם ולכאורה היה נר' לאסור למכור להם כיון שזה הקונה מבני ק"ק תוונסא הוא עובר על החרם וא"כ המוכר לו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול

תשובה הנה מהר"ם מפדואה בתשו' סי' ע"א כ' דחרם הוי דרבנן והביא ראיה מדברי הרי"ף והרא"ש שפסקו להקל בנידוי בכל אותן תיקו דפ' וא"מ ולא נראה לחלק בין נידוי לחרם באלה מדלא שמו הפוסקים המקילים בנידוי הפרש זה בין נידוי לחרם כמו ששמו להזכיר ההבדל בדל שביניה' בתורה ובמלאכה שהמנודה שונה ושונין לו וכו' מוחרם לא שונה וכו' אלא ודאי דס"ל ששניהם דרבנן ובשניהם מקילים בכל אותן תיקו כי שניהם מדברי קבלה מעקר' א' דרשו אורו ארור וכו' כדאיתא בפ' וא"מ וכן נר' מתשו' הרמב"ן בסי' רס"ג שהשיב שמדרבנן הוא הנידוי ותלה הדבר בפסוק זה את"ד עש"ב אבל הרא"ש בתשו' בשמים ראש סי' קנ"ח כתב שהחרם דברי הכל איסור של תורה הוא והוא חמור ע"ש הרי דהרא"ש עצמו כ' להדיא דחרם ד"ה איסו' של תורה וצ"ל דיש לחלק בין נידוי לחרם לדעת הרא"ש דנידוי הוי דרבנן אבל חרם י"ל דהוי דאורייתא וכמו שיתבאר לפנינו בס"ד אמנם הריטב"א בחי' מ"ק כ' וז"ל וכל הני דלא אפשיט' דעת הגאונים ז"ל דלקולא ובעי' עלה למאי דאמרי' דעיקר נידוי דאוריי' הוא ע"ש הרי דס"ל דאין חילוק בין נידוי לחרם דנידוי נמי הוא דאורייתא: