שו"ת די השב לד

קרא דלא יאכל דחמץ לאיסו' הנאה דליתא דגבי שרצים נמי מצינו שהחמירה בו תורה מכל שאר איסו' דאסורי' בכל שהוא וי"ל דהא ילפי' שרצים מחמץ ודם וטומאה משום דליכא למפר' מה לכולהו שכן בכרת דבטומאה נמי יש בה צד כרת לענין טמא שאכל קדש או שנכנס למקדש דמלתא דאתיא מבינייא פרכינן פרכ' כל דהו ושו"ר דהרא"ם ע"כ לא ס"ל תירוץ זה שהרי הרא"ם גופי' ופי' בר"פ אמור הק' על ההיא סוגיא דפ' חרש דליכתו' רחמנא טומא' ודם וליתו שרצים מנייהו דכי פרכת מה לכהנים וכו' הצד השוה וכו' אף שרצים וכו' והניח' בצ"ע ע"ש וא"א למה שכתבנו הא ל"ק וכ"כ ה' מהרש"א בח"ה שם לקו' הרא"ם הלזו ע"ש

והנה יש לדקדק אגופה דשמעתי' דפ' חרש דקאמ' וצריך דאי אשמועי' שרצים משום דאיסור' במשהו וכו' וק' דאכתי אמאי לא יליף משרץ העוף דהוי איסורו בכזית כמו שאר איסורי' דבשרץ העוף נמי תניא הכי לא יאכלו לחייב המאכילן לקטנים כדמייתי לה רש"י וצ"ע

ודע דבמכילת' פ' בא פי"ז דרשו לא יאכל חמץ לעשו' את המאכיל כאוכל אא"א לאוסרו בהנאה כשה"א לא תאכל עליו למדנו שאסו' בהנאה הא מה ת"ל לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל דברי ר' יאשיה ר' יצחק אומר א"צ ומה אם שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל וכו' הא מת"ל ולא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנאה ע"כ והנה מה שאמ' ר' יצחק ומה אם שרצים קלים וכו' לכאורה צ"ע דהא איכא למפרך מה לשרצים שכן איסור' בכל שהו כדפרכי' בגמ' ואפשר לומר דמשרצים דעוף טמא קאמ' דאיסור' בכזית ככל שאר איסור' ודרשי' נמי בהו לא יאכלו לחייב המאכיל כאוכל דהשתא ליכא למפרך מידי עי"ל דסמיך אבינייא דשרצים ודם טומא' וכההיא דפ' חרש והיינו כמ"ש הרא"ם דאייתר קרא דחמץ לאיסו' הנאה משום דילפי' לחמץ דמאכיל כאוכל דהיא גופ' להזהיר גדולים על הקטנים לדעת הרא"ם מהנך ויש לתמוה על הרא"ם שלא הזכיר ברייתא דמכילתא הלזו דהויא סייעתי'

והנה בירוש' פ"ג דערלה מייתי ברייתא הלזו אפלוגתא דר"א ור"י דר"א ס"ל דכל מקום שנא' לא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה ור"י ס"ל דכ"מ שנא' לא תאכל וכו' דוקא איסור אכילה אבל לא יאכל איסור הנאה נמי משמע וקאמר עלה מתני' מסייע' לדין ומתני' מסייע' לדין מתני' מסייע' לר"י לא יאכל חמץ לעשות המאכיל כאוכל וכו' כשה"א לא תאכל עליו חמץ הא למדנו שהוא אסור בהנאה וכו' רי"א א"צ וכו' ומת"ל לא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנאה בגין כתיב לא יאכל הא מלא תאכל לית את ש"מ כלום והא מסייע' לר"י ע"כ וראינו לה' שרה יהושע שם שכ' דט"ס הוא דאיך יאמר דמתני' מסייעא לר"י והרי הדא אמרה דלא תאכל הוא איסו' הנאה במשמע ור"י סבר דלית להנאה במשמעו והגיה שכצ"ל כשה"א לא תאכל עליו חמץ למדנו שאינו אסור בהנאה דלא תאכל אכילה משמ' ולא הנאה וזוהי גי' נכונה והכי גריס מהרש"ס א"כ הרי רישא דקאמר שאינו אסור בהנאה כר"י וסיפא דאמ' אסור בהנאה הוא כר"א את"ד ע"ש וצ"ע דהאי ברייתא דמייתי לה הירוש' היא במכילתא ובכל ספרי המכילתא שלפנינו כך היא כתובה למדנו שאסור בהנאה ועוד ק' הא דקאמר אסיפא דמלת' בגין דכתי' לא יאכל וכו' והדא מסייע' לר"י והרי כבר אמר ברישא מתני' מסייע' לר"י ולמה חזר עוד לומר והדא מסייע' לר"י ועוד דלפ"ז היכי מסייע' סיפ' לר"א שהרי קתני להדיא הא מת"ל לא יאכל לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנאה ודייק עלה בגין דכתיב לא יאכל הא מלא תאכל לית את ש"מ כלום דמשמע דמלא יאכל הוא דדייק איסור הנאה והיינו אסיפא וע"כ לא אתייא אלא כר"י ואעיקרא דמלת' לא ראה הסוגייא דירוש' בפ' כ"ש דאית' נמי כל הסוגייא דהכא והכי אית' התם מתני' מסייע' לדין ומתני' מסייע' לדין מתני' מסייע' לר"א לא יאכל חמץ וכו' ר"י אומ' וכו' בגין כך כתי' וכו' והדא מסייע' הרי בהדי' דמוקי רישא כר"א וסיפא כר"י וע"כ דבסוגיי' דירוש' דערלה יש קצת ט"ס דבתחלת ה הסוגייא צ"ל מתני' מסייע' לר"א וכן פי' ה' מהרש"א שם ע"ש

העולה ממה שכתבנו לנ"ד במאכיל לחברו דבר איסור דתליא בפלוגתא דרבוותא וכבר נתבאר דדעת הרמב"ם כדעת הר' אברהם זעיר' דס"ל דהמאכיל לחברו דבר איסור ה"ז המאכיל חייב ואפי' לסבר' זו דהמאכיל חייב ה"ד היכא שתחב האיסור לתוך פיו כדתרגמי' ה' ק"א וכתבנו לשונו לעיל דאלו הניח לפניו וא"ל בדיבור בעלמא לאכול אע"פ שאכל ע"פ דיבורו לא מחייב מלקות דאינו עובר אלא בלאו דלפני עור שאין בו מלקות וכן העלה ה' קדוש' י"ט סי' נ"ז דנ"ה ע"א עש"ב

סימן ט'

יש לחקור במדיר בנו בחייו ובמותו תו דקי"ל אם מת לא יירשנו אם מותר ליהנות מהם כשבאו ליד אחר או לא. הנה הרמב"ם בפ"ה מה' נדרים פ' האומ' לבנו הרי את אסו' בהנייתי וכו' אם מת יירשנו וכו' אסר עליו הנייתו ופי' בין בחיי בין במותי אם מת לא יירשנו שזה כמי שא"ל נכסים אלו אסורים עליך וכו' אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבניו ה"ז מותר וכן פרעו בחובו וכו' צריך להודיען שאלו נכסי אביו שאסרן עליו וכ' הרדב"ז בס' יקר ת"ת וז"ל שצריך להודיען שהן נכסי אביו שאסרן עליו כדי שלא יחזרו בניו ואחיו או המלוה ליתנן לזה במתנה או ליהנות מהן באיזה דרך לפי שאלו הנכסי' נאסרו עליו ואפי' שבאו לידו ע"י אחר אסו' בהן עכ"ל אבל הרשב"א בחי' לקמא דק"ח כ' וז"ל שהרמב"ם פי' אנידר וכ' וצריך שיאמ' זה גזל אבא פי' ז"ל כדרך מתני' דהגוזל אביו ומת ואמרי' עלה בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא ונר' שהוק"ל הענין כמו שכתבנו ומפני זה מצא לו הרב טענה ליסמך עליה ואמר שגם זה באומ' אלו נכסים שאסר עלי אבא כלומר כיון שאמר להם כן אין זה כנותן להם משלו אלא כמגביה להם מציאה וכן בפרעון חובו כיון שגילה להם כן לב"ח וקיבלם הלה ה"ז כמלוה שיאמר ללוה הגבה מציאה ותנה לי והפטר ע"ש וכן נראה מדברי הר"ן דכה"ג לאו מתנה הוא אלא כגוונא דהפקר ע"ש ולפי דבריהם אלו נר' מבוא' דמותר הבן ליהנות מהן אח"כ כיון שבאו ליד אחר וכבר זכה בהן זכייה גמורה מן ההפקר וכמו הגבה מציאה וכשנותני' לו משלהם הן נותני' ושו"ר שכ"כ להדיא שם דק"ט אההיא דאר"י אפי' לארנקי של צדקה בשם הראב"ד וז"ל שיש לפרשה על שניהם בין אגוזל בין אמודר דנותן לקופה של צדקה וחוזר ומתפרנס מן הקופה בתורת צדקה למדנו מדברי הרב שהאומ' בחייו ובמותו אינו כאומר נכסים