שו"ת די השב לג

יכול יאכילם לקטנים ת"ל לא יאכלו היינו נמי לחייב מאכיל לקטנים בלאו כמו מאכיל לגדול שהרי תרוייהו נפקי מלא יאכלו אמנם לראב"א ס"ל דמאי דקתני יכול יאכילם לקטנים ת"ל לא יאכלו אינו אלא לענין אזהרה בלבד אבל לא לענין מלקות שהרי מלא יאכלו נמי שמעי' להקיש מאכיל לאוכל היכא דאוכל חייב מאכיל נמי חייב לאפוקי קטן דאיהו גופי' לאו בר חיובא הוא וכמו שכתבנו לעיל ודייקא נמי דלא קתני לחייב מאכיל לקטנים כדקתני רישא לחייב מאכיל וכו' אך ראינו בפסיקתא פ' שרצים שדרשו לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל וכו' לא תאכלום לא תאכילום לקטנים ע"כ וצ"ע ומן האמור יש לעמוד בדברי הרמב"ם שפסק בה' עכו"ם פי"ב כר"ה דגדול המקיף את הקטן חייב ואלו בסוף ה' מ"א פ' שהגדולים שהאכילו את הקטנים אינם אלא באיסור' בעלמא ולפי מה שכתבנו ה"נ לדעת ה"ה דגדול שהאכיל את הקטן מחייב וצ"ע

ודע דבת"כ פ' אחרי מות ס"פ יו"ד איתא התם גבי דם ע"כ אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים יכול יהיו נכרתי' על ידיהם ת"ל האוכלת וכו' יכול לא יהיו נכרתי' ע"י הקטני' שאין הקטני' נכרתי' ע"י עצמן ת"ל כל אוכליו יכרת אינן נכרתים לא ע"י גדולים ולא ע"י קטנים ע"כ ומכאן יש לתמוה עוד על ה' ק"א שכ' דהמאכיל לקטן אינו בדין שיהא חייב מלקות כיון שהקטן עצמו שאכל אינו לוקה דלאו בר עונשין הוא ומאי דתני לחייב המאכיל כאוכל לומר דמה שנחייב למאכיל הוא מה שהתחייבנו. האוכל אלו אכל הוא בעצמו דלפ"ז אמאי אצט' קרא הכא גבי דם למעט גדול שהאכיל קטן מכרת דהא פשיטא דכיון דקטן עצמו לאו בר חיובא הוא גם גדו' שהאכילו פטור אלמא משמ' דאי לאו מיעוט' הוה מחייבים לגדול שהאכיל את הקטן וליכא למימר דמהכא הוא דשמעי' בעלמא דלא מחייב. גדול ע"י קטן מה"ט גופיה דקטן לאו בר חיובא הוא דליתא שהרי התם קושטא הוא דאמעיט אפילו גדול ע"י גדול וא"כ ע"כ מאי דאמעיט קטן לאו מהך טעמא דלאו בר חיובא הוא

האמנם לפי מ"ש ה' ק"א שם בפי' ברייתא זו יש ליישב שכ' וז"ל פירש"י דקרא יתירא הוא וכו' ולדעתי דרשוהו ז"ל מדלא אמר ע"כ אמרתי לא תאכלו דם וכו' אבל באומרו כל נפש מכם יר' כל שיהיה מכם לא תעשה אותו שיאכל דם וזהו להזהיר גדולים על הקטנים ע"ש וכן נר' מדברי רש"י בחומש על פסוק זה ע"ש ומעתה י"ל דש"ה דכתיב כל נפש דמשמ' אפי קטן והיינו להזהיר גדולים על הקטנים ולכך אצטריך מיעוטא. ואין להקשות דלא נכתוב כל נפש ולא אצט' מיעוטא די"ל דמ"מ אצט' כל נפש להזהיר גדולים על הקטנים. והנה מברייתא זו יראה דלא אמעיט מאכיל לקטן אלא מכרת אמנם עדיין עובר עליו בלאו דומיא מאי דאמעיט בגדול שהאכיל לגדול דנ' פשוט דלא אימעיט אלא מכרת אבל בלאו איתי' ה"נ דומיא דידיה מאכיל לקטן דדוקא מכרת הוא דאימעיט ולא מלאו וכמו שכתבנו לעיל לפי מאי דס"ל לר"ה דמקיף לקטן חייב

עוד ראינו להרא"ם שכ' דהך ברייתא אליבא דחזקיה בפ' כ"ש דאמר מנין לחמץ שאסו' בהנאה שנא' לא יאכל חמץ וכו' אבל זה דבר תימה כיון דשני קרא בחד דוכתא וכת' לא יאכלו תו לא צריך למכת' הכי בכל דוכתא שהרי חמץ בפסח אע"ג דכתי' בי' לא תאכל מ"מ כיון דשני קרא בלישני' וכו' וכ' לא יאכל למדנו שהחמץ אסו' בהנאה וכו' ע"ש ויש לתמוה שהרי שם בת"כ לעיל מזה על פסוק ושקץ יהיו לכם לכם מותרים הם בהנאה והכי אמרי' בפרק כל שעה דכ"ג ע"א דפריך לחזקיה משרצי' דכתי' בהו לא יאכל ותנן ציידי חיה וכו' מותרים למוכרם ומשני ש"ה דא"ק לכם שלכם יהא ע"ש הרי דבפי' התירה התורה הנאה. ולפ"ז נר' פשוט דמאי דמפיק לה תנא דברייתא מלא תאכלו סמיך אדרשא דלעיל דדרשי' לה מלכם

והנה הרא"ם ז"ל תי' לקושיתו דגבי חמץ לא מצי' לפרושי קרא דלא יאכל חמץ לאסו' המאכיל חמץ לקטנים דת"ל במה מצינו מדם ושרצים וטומאה וכו' ע"ש וצ"ע דא"כ למה אצטריך קרא דלא יאכל בעופות להזהיר גדולים על קטנים שהרי עופות נמי מצי למילף בו האי דרש' דלהזהיר גדולים במה מצינו מדם ושרצים וטומאה כדילפי' חמץ וכבר ראינו לה' ק"א שם שעמד בזה וכ' אמנם למה שכתבנו בפי' ברייתא זו דחיוב זה אינו כחיוב שרצים שהוא אזהרת גדולים על הקטנים כי זה הוא לחייב המאכיל לגדולים כגון שתחבו בפיו כחיוב המאכיל והוא ללקות עליו וכו' הוה א"ש דדרש' זו לית לן מקום אחר ללמוד אות' אלא מזה מדם וטומאה ושרצים דפשטי' דקרא לא משמ' על המאכיל אלא מיתורא דקרא דרשי' לי' לית לן לחייב מלקו' ולזה מוקמי' ליה אקטנים וכו' אבל הכא פשטי' דקרא משמ' דלא יאכל לאחרים א"כ הלאו על המאכיל מוקמי' במאכיל לגדולים ובהכי כיון דאית לן מה למדרש בקרא נאמר דקרא לא תאכלו בא להתירו מאיסור הנאה את"ד ע"ש וצ"ע שהרי בשרצים נמי דרשי' התם בת"כ פי"ב לא יאכל לחייב המאכיל כאוכל יכול יאכילנו לקטנים ת"ל לא יאכל וע"כ לחייב המאכיל כאוכל היינו לחייב המאכיל לגדולים וכמו דכתבנו לעיל ודומיא נמי לההיא דעופו' דדרשי' לחייב את המאכיל כאוכל ופי' במאכיל לגדולים וא"כ למ"ל קרא בעופו' לחיוב זה שהרי דין זה עצמו בשרץ העוף יכולים ללמוד אותו משרצים ולא יאכל לא אתא אלא לאיסור הנאה. וליכא למימר דלא מצי' למילף עופו' משרצים משום דאיכא למפרך מה לשרצים שכן איסור' במשהו דליתא דאכתי ק' דנילף שרצים משרץ העוף להא מלתא ולא יאכל דשרצים לא אתא אלא לאיסו' הנאה. ובר מן דין לפי מה שכתבנו לעיל דמהך ברייתא דדם מוכח דלא אמעיט מאכיל לגדול אלא מכרת אבל בלאו איתי' א"כ שרץ העוף אתיא מבינייא מדם ושרצים דכי פרכת מה לדם שכן בכרת שרצים יוכיחו וכי פרכת מה לשרצים שכן בכל שהו דם יוכיח לא ראי זה וכו' הצד השוה וכו' וכדאמ' בפ' חרש ומייתי לה הרא"ם

איברא דאעיקר' בדברי הרא"ם שכ' גבי חמץ לא מצי' לפרושי קרא דלא יאכל חמץ לאיסו' מאכיל חמץ לקטנים משום דת"ל במ"מ מדם ושרצים וטומאה וכו' יש להק' דמה ראית ללמוד חמץ מדם וכו' לענין להזהיר גדולים על הקטנים ואייתר לן קרא דלא יאכל לאסו' חמץ בהנאה ולמה לא ילפי' שרצי' במ"מ מחמץ וטומאה להזהיר גדולים על הקטנים ואייתר לן קרא דלא יאכל דשרצים לאיסו' הנאה דכי פרכת מה לחמץ שכן כרת טומאה תוכיח וכי פרכת מה לטומא' שכן ריבה בהן מצות יתירות חמץ יוכיח וחזר הדין וכו' וליכא למימר דסבר' הוא דילפי' חמץ במ"מ מדם ושרצי' לענין להזהיר גדולים על הקטנים ומוקמי' קרא דלא יאכל דחמץ לאיסו' הנאה כיון דחמץ החמיר' בו תורה לחייב עליו בבל יראה ובב"י מש"ה סברא הוא לאוקומי