שו"ת די השב לב

דודאי מסתמא כיון שהוצרך סרסור ביניהם נר' שבלתו וזולתו לא היה הדבר נגמר כמ"ש הג"ת שם ע"ש וא"כ ק' על הבה"ת שלא הזכיר סופ' בהדי ערב ועדי' וכמ"ש כל הפוסקים באופן דלפי מה שהעלה הג"ת דגם ה' בעה"ת ס"ל דהסרסור אינו עובר אלא בלאו דל"ע ולא בלאו דל"ת עליו נשך כדעת הרמב"ם דלא כהרשב"א

והנה הטור בר"ס ק"ס כתב וכן בערב ועדים המתעסקים בדבר ע"ש ונר' דר"ל כגון שהם מתעסקי' בדבר לאפוקי אם המלוה והלוה כבר נשאו ונתנו בדבר ביניהם וכללו הקרן עם הרבית והודה לפני העדים שהוא חייב לו כו"כ והערב ג"כ א"ל שיתערב בשבילו בעד סך כו"ב ולא נתעסקו בזה אך ק' דאם לא ידעו כלל ענין רבית אלא שסבורים שכל הסך הוא קרן הא פשיטא שאין להם שום איסור כי שגגה היא והם ידעו ענין הרבית ואפ"ה נכנסו בערבות ובעדות למה לא יהיו בכלל איסור ומה צריך להם עסק אחר ועיין בתוס' בפ' א"נ דע"ב ד"ה שטר וכו' ע"ש ע"כ נר' פשוט דטעות בדברי הטור וצ"ל וכן בערב ועדי' וכל המתעסקי' בענין וכ"ה בטור שעם הב"ח ובא לכלול סופר וסרסו' אמנם לענין העברת הלאו אפשר דהטור מודה להרמב"ם דלא עבר הסרסור אלא משום לאו דל"ת

סימן ח'

המאכיל לחברו דבר איסור אי חייב עליו או לא

הנה רש"י בפי' החומש בפ' שמיני על פ' לא יאכלו שקץ הם כ' וז"ל לא יאכלו לחייב את המאכילן לקטני' אא"א לאוסרן בהנא' ת"ל לא תאכלו' וכו' וכ' הרא"ם ובמקצת ספרים של ת"כ כתוב לא תאכלום והיא הנוסח' הנכונה משום דקרא לא תאכלו הוא כתוב בעופות במשנה תורה וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר וגו' ומייתי שפיר ראיה מעופות לעופות אבל קרא דלא תאכל' גבי שרצים הוא דכתיב כל הולך על גחון וכו' לא תאכלום כי שקץ הם ואיך יביאו ראיה משרצים לעופות ע"ש ונר' פשוט דכונתו דאין מביאין ראיה משרצים לעופות טמאים משום דאיכא למפר' מה לשרצי' שכן אסורי' בכל שהו כדאיתא בפ' חרש דקי"ד ומייתי לה הרא"ם לקמי'. אך יש לעמוד בזה דבפ' כ"ש דכ"ג ע"א פרכי' והרי שרצים דרחמ' אמ' שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם וכו' ומשני ש"ה דא"ק לכם וכו' אי הכי אפילו לכתחי' ש"ה דא"ק יהיו בהוייתן יהו וכו' ע"ש הרי דמיעק' פריך משרצי' ומייתי מקר' דשקץ הוא לא יאכל דכתי' גבי שרצים ופריך ממתני' דציידי חיה ועופות גם בשינויא דגמ' דש"ה דא"ק לכם האי לכם כתיב' בעופות ובדגים גם בשינויא ומשני ש"ת דא"ק יהיו מיירי בשרץ המים הרי מבואר דס"ל לתלמודא דהני כולהו כי הדדי נינהו

וד כ' הרא"ם אבל בפ' חרש יש ברייתא אחרת שאומרת לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ואעפ"כ אין זה אלא לאיסור בעלמא וכ"כ הרמב"ם בה' מ"א אבל רבי' ישעיה כ' שאם האכיל לקטנים לוקה אבל הר' אברהם זעירא פירש הברייתא הזאת דאי מאכיל עוף טמא לבר ישראל חברי' בחזק' עוף טהור ואוכל הוי האוכל שוגג והמאכיל מזיד ומחייב ההוא מאכיל וכו' כדי ליישב הברייתא דקתני לחייב המאכיל כאוכל וגם שיתקיימו דברי הרמב"ם והסמ"ג שאמרו שהגדולים שהאכילו את הקטנים אינם אלא באיסור בעלמא את"ד ועיין לה' ק"א מה שהכריח קיים דברי הר' אברהם זעירא ע"ש וצ"ע דאכתי ק' לדעת הרא"ז למה השמיט הרמב"ם דין זה דמאכיל לחברו ויותר ק' דבסוף הלכות כלאים פ' הרמב"ם דהמלביש לחברו כלאים וכו' אם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור. וכ"כ בפ"ג מה' אבל דין ה' לענין טומא' כהן היה הכהן שוגג וזה שטימאו מזיד ה"ז שטימאו לוקה וכ' ה' קדושת י"ט סי' נ"ז דנ"ה ע"א דהרמב"ם למד דיני' אלו מההיא דת"כ דאמרי' לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל לפי פי' הרא"ז שהביא הרא"ם עש"ב והדבר ק' דעיקר הדין דמאכיל כאוכל השמיטו הרמב"ם וכ' הדינים הנלמדים ממנו וצ"ע

והנה ראינו לה' ק"א שם שכ' וז"ל דהמאכיל לקטן אינו בדין שיהא חייב מלקו' ועובר בלאו כיון שהקטן בעצמו כשאכל אינו לוקה דלאו בר עונשי' וכו' וזהו דדייק ואמר לחייב המאכיל כאוכל לומר דמה שנחייב למאכיל הוא מה שהתחייבנו האוכל אלו אבל הוא מעצמו וכו' עש"ב וצ"ע שהרי בנזי' דנ"ז ע"ב אמרי' אר"ה המקיף את הקטן חייב וכתבו התוס' שם בד"ה המקיף את הקטן וז"ל דכי כתי' לא תקיפו פאת אף אפיאו' דקטן אזהר ע"ש הרי דאע"ג דקטן אם הקיף הוא את עצמו לאו בר חיובא הוא אפ"ה אי מקיף ליה גדול חייב משום דקרא סתמא כתיב לא תקיפו אף אפיאות רקטן אזהר וכן פסקו כל הפוסקים כר"ה ה"נ לא יאכלו סתמא כתיב ואפי' מאכיל לקטנים חייב ולפ"ז י"ל דה"נ מאי דתני בברייתא לחייב את המאכיל כאוכל היינו לחייב את המאכיל אפי' לקטן כאוכל הוא עצמו דהיינו דכמו שאם אכל הוא עצמו חייב ה"נ אם האכיל אפי' לקטן חייב והכי מפרש ר' ישעיה שהביא הרא"ם שכ' שאם האכיל לקטנים לוקה כאלו אכל הוא ר"ל כאלו אכל הוא עצמו. אמנם ראב"א התם דפליג אר"ה התם וס"ל דגדול המקיף את הקטן פטור ואמרי' התם דאתקש מקיף לניקף כל היכא דניקף מחייב מקיף נמי מחייב והאי קטן הואיל ואיהו גופי' לאו בר עונשי' הוא דמחייב מקיף נמי לא מחייב ופירש"י ראב"א סבד כי אמר רחמנא לא תקיפו א' הניקף וא' המקיף במשמ' ולהא מלת' אתקש ניקף למקיף כל היכא דניקף חייב מקיף נמי חייב ונר' דכונת רש"י לומ דאין באן הקש גמור אלא כיון דאמר רחמנא לא תקיפו לשון רבים דמשמ' דקאי אתרוייהו אניקף והמקיף הו"ל כמו דאיתקש מקיש לניקף ולפ"ז י"ל דלראב"א ס"ל הא דקתני לחייב המאכיל כאוכל ר"ל מה שנחייב למאכיל הוא מה שיתחייב האוכל אלו אכל הוא מעצמו וא"כ דוקא אם האכיל לגדול הוא דחייב משום דהוי בר חיובא דה"נ נימא כי אמר רחמנא לא יאכלו א' האוכל וא' המאכיל במשמ' ואתקש מאכיל לאוכל דכל היכא דאוכל חייב מאכיל נמי חייב. באופן דנר' דהאי מלתא דמאכיל לקטן דברים האסורים בפלוגתא דר"ה וראב"א דלר"ה לוקה ולראב"א אינו לוקה הואיל והוא גופי' לא מחייב אבל במאכיל לגדול לכ"ע לוקה

איברא דהתם בת"כ פי"ב גבי שרצים אחר שדרשו לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל שם בסמוך סוף ברייתא ב' קתני לא תאכלו יכול יאכילם לקטנים ת"ל לא יאכלו ע"ש הרי מבואר דדרשא זו לחייב. את המאכיל כאוכל לא קאי במאכיל לקטני' אלא במאכיל לגדולים ומעתה צ"ל דר"ה ס"ל דאף ממאי דדרשי' אח"כ