שו"ת די השב לא

רש"י בפי' משמ' דבדיני. אלו אין חילוק מאב לבן ומבן לאב ולפ"ז למאי דקי"ל מתנה כמכר אפי' נתן האב לבנו וביחזקאל סי' מ"ו קרא כתיב כה אמר ה' כי יתן הנשיא מתנה לא' מבניו נחלתו היא לבניו תהיה אחוזתם היא בנחלה. איברא דיש מקום קצת לחלק בין אב שנתן לבנו כהך קרא דיחזקאל וכו' את"ד ואשתמיטיתי' מ"ש ה' שלה"ג בפ' הנזקי' עלה דהך דאין גובה מנכסים משועבדי' במקום שיש פ"ח וכ' הרי"ף דאפי' במתנה נמי כ' וז"ל נר' בעיני שאם נתן הלוה במתנה הבינונית שלו לכ"ע אינו דומה כאלו מכרה וב"ח גובה ממנה ואינו יכול לדחותו אצל הזיבורית אשר ביד האב וכו' ע"ש וטעמא דמלתא הוא משום דבשלמא כשנתן לאחר איכא למימר דאי לאו דעבד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה אבל גבי בנו ליכא למימר הכי וכמ"ש בפשיטו' ה' מחנה אפרים ה' גביית חוב סי' ב' ע"ש הרי ברור דודאי יש לחלק בין אחר שנתן מתנה דחשיבא כמכר משא"כ באב שנתן לבנו דלא שייך הך טעמא דאי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה ופשוט: סימן ז'

בישראל שלוה מעות מישראל חברו ברבית לצורך גוי ונתן לו משכון ושוב אמר שלצורך עצמו הן ואינו רוצה לפרוע רבית

כתב הרדב"ז בשניות סי' ש"ה ישראל שלוה מעות משמעון על המשכון וא"ל לצורך גוי וכשבא לפדות המשכון א"ל רמיתיך כי לצורכי לויתי ואסו' לפרוע הרבית דאינו נאמן לומר דשלי הוא כי לדבריו הא' אנו מאמינים דאין אמע"ר ושוב הק' ע"ז מתשו' הרשב"א סי' תרנ"ב שכ' שאסור ליקח הרבית מיש' ותי' דהתם מיירי בשלא הניח לו משכון וסמך על דיבורו וכיון ששיקר במאמרו אין לו לקחת רבית אבל כל שהניח אצלו משכון עיקר סמיכתו היא על המשכון ולא מפיק ליה מיני' עד דפרע ליה קרן ורבית וכ"נ דמה ששאלו מלפני הרשב"א איירי בלא משכון את"ד ע"ש ויש לתמוה שלא ראה תשוב' הרשב"א בסי' תתנ"ח שנשאל על ראובן שאמ' לשמעון הלוני על משכון של גוי ושוב א"ל שיקרתי עליך והערבון שלי והביא לשון הריב"א שכ' דיכול המלוה לעכב המשכון עד שיתן לו את הרבית ע"ש הרי שכ' הרשב"א להדיא דהיכא שהיתה עיקר ההלואה על המשכון יכול לעכב המשכון עד שיתן לו הרבית

עוד ראינו למהרדב"ז שכ' שם וז"ל ומ"ש הרשב"א סי' תשצ"ט שמי שהלוה מעות לישראל ברבית על משכון ולימים נמצא שהוא של ישראל שאסור ליקח ממנו הרבית נ"ל דהתם מיירי שלוה ממנו סתם וחשב המלוה שהמשכון הוא של גוי ולצורך הגוי היה לוה וכו' וכיון שלא פי' לו דבר לא שייך למימר לדבריו הא' אני מאמין והמלוה הוא שהטעה את עצמו ע"ש ואח"ה א"צ לדוחק זה דהכי נמי כונת הרשב"א באומר מתחלה שהמשכון של גוי אלא שאח"כ נמצא שהוא של ישראל וכגון שנתברר אצל המלוה שהמשכון הוא של ישראל או שמאמין הלוה בכך כמ"ש הרשב"א גופיה הביאו מרן הב"י בסי' קס"ט והיא בח"ג ד' ליוורנו סי' ד"ן ע"ש

אך יש להבין בטעם זה שכ' הרדב"ז משום שאומר לו לדבריך הא' אני מאמין ולא לדבריך האחרוני' דסתמא דמלתא קושטא קאמ' דאין אמע"ר ללות מישראל ברבית דעבר משום לא תשיך ומשום ולעלת"מ וכו' ע"ש וק' כיון שדעתו מתחלה שלא ליתן הרבית שסומך על מה שיאמר לבסוף לעצמי לויתי ואסור ליתן רבית א"כ מה שייך כאן העברה שהרי הוא אינו יודע שאינו מאמינו ויתחייב לתת הרבית ושו"ר למהרש"ל בתשו' סי' צ"ט שהק' כן ע"ש ועוד ק"ל על הרדב"ז כיון דעיקר טעמא הוא משום דאמרי' קושטא קאמר משום דאמרי' אאמע"ר א"כ אפי' היכא דלא נתן לו משכון אמאי לא אמרי' נמי דסתמא דמלתא קושטא קאמ' מהך טעמ' גופיה משום דאאמע"ר ואפשר לומר דשאני ע"י משכון דהוי המלוה תפוס ועיקר סמיכתו היה המשכון כמ"ש הרדב"ז וכ"מ במרדכי הביאו מרן הב"י והך טעמא דאאמע"ר אינו אלא סניף בעלמא

עוד ראינו למהרש"ל שם שכ' עמ"ש הרא"ש בתשו' שא"א לברר שמא מכר המשכון מתחילה לגוי וכו' דאומר אני שא"א לברר היכא שמסר דבריו לעדים תחלה וא"ל ראו זה המשכון שהוא שלי וצריך אני למעות ואין אדם שמלוה לי בלא רבית אשכין אותם לזה היהודי בחזק' שהן של גוי ואין לך בירור דברים גדולים מזה ע"ש אח"ה אין זה בירור דאכתי י"ל דכ"כ ערמה עשה כדי להערים על ישראל ומבטל כיסו של חברו וקושטא הוא שהם של גוי והנה בתשו' הרשב"א ח"ב כ' ומה שנהגו קצת סרסורים לשום משכונות בשם הגוי אצל ישראל ברבית ובשעת הפירעון אומרים של ישראל פ' כל מי שעושה כן רשע הוא ופוסל עצמו דמשעת שימה עבר על לאו דל"ת עליו נשך ולא עדיפ' מעדי' וסופר שהן עוברים בלא תשימון וכו' ע"ש מבואר מדבריו דס"ל דהסרסור עובר על לאו דלא תשימון אבל מדברי הרמב"ם בפ"ד מה' מלוה מבואר דס"ל דהסרסור אינו עובר כי אם בלאו דלעלת"מ ע"ש וע"ש לה' לח"מ סוף דין ב' שכ' וז"ל וכ"ת אמאי הסרסור אינו עובר בלאו דלא תשימון דע שאינו עובר משום לא תשימון אלא משום ששמו הרבית וכמ"ש בגמ' בההיא דרבית יוצאה בדיינים וזה הסרסור הוא לא שם הרבית כלל א"ד ע"ש אמנם לענין הסופר ליכא מאן דפליג דעובר בלאו דלא תשימון וכמבואר בדברי הרמב"ם וכ"כ הסמ"ג לאוין קצ"א והחינוך בס' משפטים ע"ד ע"ש וה' בעה"ת שמ"ו סי' ב' כ' וז"ל ערב ועדים אין עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך והסופר וכל המתעסקי' בדבר עוברים משום ול"ע ע"כ וה' ג"ת שם תמה עליו היאך כתב דסופר עובר משום ול"ע דלא שייך גבי' כלל שהרי ב' העדים וערב אינם עוברים אלא משום ל"ת עליו נשך והא ודאי דטעמי' דלא חשיב לאו דל"ע הוא כמ"ש התוס' משום דזמנין דלא עברי ביה והשתא רבי' היכי מיירי אם היה מלוה בלא"ה א"כ סופר למה עובר בל"ע ואי דלא הוה מלוה בלא"ה א"כ ערב ועדים למה אינן עוברי' בל"ע ושמא טעות נפל בדברי רבי' ובמקום והסופר צ"ל וכל המתעסקים והוא סיום הרמב"ם ואינו רחוק כיון דבכל הני לאוי אזיל בשיטת הרמב"ם את"ד ע"ש וצ"ע דלפ"ז אכתי ק' למה לא הזכיר הרב בעה"ת סופר בהדי ערב ועדים וכמ"ש הרמב"ם והסמ"ג והרא"ה ואביי דלא הזכיר רק ערב ועדים ולא סופר י"ל דאביי את"ק קאי דלא הזכיר אלא ערב ועדים אמנם לענין הלכה ודאי קי"ל כחכמים שאמרו אף הסופר וע"כ דאף הסופר דקאמרי חכמים היינו כמו ערב ועדים דעוברים משום לא תתן עליו נשך שאם לא היה דבריהם רק לענין לאו ד"לע א"כ ק' דלמה לא אמרי אלא סופר דלא הוי מלתא פסיקתא וטפי הול"ל סרסור וכדומה דהוי מלת' פסיקתא