שו"ת די השב כו

היתר בפת על עכו"ם מפני שהשומן נאסר כשהוא בעין משום בשולי גוים ונבלע בפת וכו' ע"ש משמ' דאי לאו ה"ט שהשומן נאסר וכו' ונבלע בפת אין כאן שום איסור משום בש"ג ועיין בש"ך ופר"ח שם

סימן ה

במאי דקי"ל דאסור לעשות סחורה בדברים האסורים אבל אם נזדמנו לו מותר וכדפסק בש"ע י"ד סי' קי"ז יש לחקור אם היינו דוקא דשרי הוא למוכרו כולו בב"א אבל למוכרו מעט מעט כדי להרויח בו יותר אסור א"ד דאפי' בכה"ג שרי ואת"ל דאפילו בכה"ג שרי צריכי' אנו למודע"י אי שרי נמי לבשל ולמכור דברים האסורים כדי להרויח יותר ויותר או לא

הנה מרן הב"י בסי' קי"ז כ' בשם א"ח על צייד שנזדמנו לו חיה ועוף טמאים צריך שימכרם מיד לא שישהה הטמא עד שיהי' שמן ופסקו מור"ם בהג"ה הרי דאסור להשהות הטמא עד שיהי' שמן ה"נ אסור להשהות ולמכור מעט מעט איברא דיש לדחות דשאני התם דצריך להשהותו זמן רב עד שיהי' שמן אבל להשהותו זמן מועט כדי למוכרו מעט מעט אפשר דשרי אמנם לכאורה יש להביא ראיה דאסור ממ"ש עוד מרן שם בשם א"ח וז"ל אמרי' בירוש' מי שלקח חזירים לצורך פועלים גוים כשמוכרו אינו מוכרו אלא בדמיו ופירש"י במה שקנאו ולא יותר ע"כ הרי דאסור להרויח בו ה"נ נר' דאסור דהא ודאי בורכא הוא דהתם ודאי אפי' באמת עכשיו הוא שוה יותר ממה שקנאו אפ"ה אסור להרויח בו בעת שמוכרו ונר' טעמא דמלתא ע"פ מ"ש מרן שם וז"ל מדברי הגמי"י בפ"ח מה' מ"א נר' שכל דבר שאיסו' ד"ת כשם שאסור לעשות בו סחורה כך אסור לקנותו כדי ליתנו לגוי ונ"ל הטעם משום דמתנה כמו מכר היא דאי לאו דקביל הנאה מיני' לא הוה יהיב ליה מידי עכ"ל מרן הב"י וכ' מור"ם בהג"ה אפי' לקנות להאכיל לפועליו נכרים אסו' כך משמ' מב"י מהגמי"י עכ"ל הרי דאעיקרא לקנות להאכיל לפועליו אסור מש"ה בשעבר וקנה להאכיל לפועליו כשבא למוכרו אם הותיר אסו' להרויח בו משא"כ הכא דבהתיר' אתא לידיה אה"ן דשרי למוכרו מעט מעט להרויח בו

איברא דבעיקר דין זה שכ' מור"ם דאסו' לקנות ץ להאכיל לפועלים נכרים תמה הש"ך מנ"ל להרב פסק זה דאדרבה מהגמי"י שהביא הכי משמע שמותר לקנות להאכיל לפועליו נכרים שלא אסר אלא כדי לקנות ליתן לנכרים וכ' הב"י עליו הטעם דמתנה הוי כמו מכר וא"כ כשקונה כדי ליתנו לנכרי הוי כקונה למוכרו לנכרי דהוי כסחורה אבל בקונה כדי להאכיל פועליו משמ' דשרי דאין זה כמין סחורה את"ד ואח"ה לא מכרעא דאדרבה להאכיל לפועליו ראוי להחמיר יותר ממתנה כיון דמזונותיה' עליו והרי הוא משתכר בדברים האסורים דאם היה מאכילם בשר שחוט' כשרה היה צריך לו הפסד מרובה ועכשיו הרי הוא משתכר מה שקונה להאכילם בשר נבילה וטריפה וכעת ראיתי שכן הק' ה' כסא אליהו מ"ש גם מ"ש הש"ך וכ"מ להדיא מא"ח שהביא הב"י שכתב וז"ל אמרי' בירוש' מי שלקח חזירים לצורך פועלים נכרים כשמוכרו אינו מוכרו אלא בדמיו עכ"ל משמ' כשהותירו ובא למוכרו אינו מוכרו אלא בדמים שקנה ע"ש לפמ"ש לעיל ניחא דהא"ח מיירי בשעבר וקנה באיסו' ומש"ה קנסי' ליה דאינו מוכרו אלא בדמים שקנה וכ"ת א"כ אפי' במי שקנה לסחורה נמי דינו הכי וא"כ הו"ל לאשמועי' דין זה במי שקנה לסחור' דקנסי' לי' שלא ימכרנו אלא בדמיו וי"ל דהיכא שקנה לצורך פועליו אצטרי' לאשמועי' אע"ג דדמי לסחורה שהרי הוא מרויח במה שמאכילן בשר נבלות וטריפות בזול ואפ"ה אם עבר וקנה כדי להאכילן לא קנסי' ליה שלא יאכילן אלא שרי להאכילן דמ"מ לא דמי ממש לסחור' ולכתחי' הוא דאסור אבל בדיעבד שרי להאכילן אבל אם הותירו ובא למכור לא ימכרנו אלא בדמיו ולפ"ז לכ"ע להאכיל לפועליו אסור לכתחי' דלא כה' הלבוש והש"ך דס"ל לדעת א"ח דשרי אפי' לכתחי' ועיין לה' פר"ח שהשוה דעת הא"ח והגמי"י בענין אחר ע"ש ולע"ד הוא דוחק ותימה עליו שלא הזכיר דעת הלבוש דס"ל דפליגי. והנה לדעת הלבוש והש"ך דס"ל לדעת הא"ח דשרי לקנות להאכיל לפועלים והוי כנזדמנו לו ק' דא"כ אמאי אסו' למכרו אלא בדמים שקנה עם היות שעכשיו שוה יותר

עוד כתב הפר"ח עמ"ש הא"ח בשם הירוש' דאינו מוכרו אלא בדמיו ומיהו לא קי"ל הכי אלא כל מה שבא לאדם בהיתר יכול למוכרו במה שמוציא דתנן בשביעית לקח בכור למשתה בנו או לרגל ול"צ לו מותר למוכרו ובתוספת' קתני ר' אומר אומ' אני לא ימכרנו אלא לדמיו ופירש בדמים שקנאו שלא ירויח בהן כלום ע"כ וידוע דהלכה כסתם מתניתין דקסתים ותני מותר למוכרו והיינו אפי' להרויח בו וכן סתם הרמב"ם בחיבורו עכת"ד ולפי מ"ש דדעת הא"ח דמיירי בשעבר ולקח באיסור הא נמי ניחא דש"ה שלקח בהיתר מש"ה ס"ל לסתם מתני' דשרי להרויח בו אבל היכא דעבר וקנה באיסור קנסי' לי' שלא ימכור אלא בדמיו ולדעת הפר"ח נמי דס"ל דמיירי כשלקח בהיתר נר' דל"ק דס"ל לא"ח דר' לאו לאיפלוגי את"ק אתי אלא לפ' דמאי דתנן מותר למוכרו היינו למוכרו ובלבד שלא ימכרנו אלא בדמים שקנה אותו שלא ישתכר בו עכ"ל הרי דס"ל דר' לפרושי אתא ולא לאיפלוגי

והנה הט"ז הביא ראיה דלהאכיל לפועליו נמי אסור מסוגייא דפ' הפועל דס"ב עש"ב ויש להשתומם דהש"ך כתב דשרי דאין זה כעין סחורה וכ"מ בפ' בתרא דעכו"ם דס"ג ע"ב ע"ש ברש"י ד"ה ולא משום יי"ן וד"ה שנשא עכ"ד וא"כ נמצא דתרי סוגיי סתראי ושו"ר לה' מח"א דכ"ה שישב הענין ע"ש

ולענין דינא בנ"ד דבר זה נשאל להרשב"ץ בתשו' ח"ג סי' רצ"ב וכתב אם מוצא קונים שיקנו הטריפות ומולחם להרויח אסו' שזו סחורה לכתחילה והדבר פשוט שאם מצא קונה ואפי' בזול הרבה הוא עובר על ד"ת אם אינו מוכרה מיד עש"ב אמנם מדברי מהרש"א בחולין דק"ו ע"א עמ"ש האכילו בשר חזיר שהיה חנוני ישראל וכו' ובשהנכרי בא מאכילו נבלות והלך יהודי וכו' והאכילו בשר חזיר כ' וז"ל פתח בנבלות וסיים בחזיר דקדק לפרש כן משום דאסו' לישר' לעשות סחור' בנבלות וכו' אם לא שנזדמן וכו' עש"ב הרי מבואר מדבריו דס"ל דבנזדמנו לו נבלות וטריפו' מותר למכור כאשר ימצא ואפ' לעשות מהן תבשילי' ונר' דזה דעת ראבי"ה הובא במרדכי בר"פ כ"ש שרבי' יחיאל פסק שאסור לעשות סחורה בדבר האסור באכילה ובדבר טמא וראיה מדתנן פ"ז בשביעי' צדי חיה ועופו' שנתמנה להם וכו' אבל לא נתמנו אסור וכן מוכח בירוש' דשביעי' אמנם ראבי"ה כתב דמותר לעשות סחורה בדבר טמא והביא ראיה מפ' כ"ה מים ראשונים האכילו בשר חזיר ואכסנאי