שו"ת די השב כד

קרוב לה ס' קרוב לו לא קתני וכו' ומאי טעמא משום דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ואלו תאסרנה מס' אלמא השתא דמת בעלה מוקמי' לה בחזקת מה שהיתה בחיי בעלה קודם שזרק גט לערוה וה"נ כי נשחטה נעמידנה וכו' וי"ל דש"ה דדרוסה שכיח' וכו' ע"ש והשתא לדעת ה' בית יעקב דס"ל להתוס' דבשאר ספיקות נמי היכא דנודע מחיים אה"נ דלא אמרי' נשחט' הותרה והדבר קשה דהרי התוס' מיירו בדרוסה מחיי' כמ"ש דלקמן פסקי' דחיישי' לספק דרוסה והתם מיירי בדרוס' מחיי' כמ"ש ואפ"ה כתבו דדוקא בספק דרוסה דשכיח וכו' משמ' דבשאר ספיקות אע"ג דנודע מחיים לא מחמרי' דאל"כ הדרא קושי' התוס' לדוכתה מההיא דיבמות. איברא דבדברי התוס' דיבמות יש ליישב דהתו' בקושיתם כתבו וז"ל וא"ת דהכא וכו' ובפ"ק דחולין אמרי' בגמ' נשחט' וכו' ומשמ' דוקא לענין ריעותא דאתיליד אחר שחיט' הויא בחזקת היתר כגון בא זאב וכו' אבל אם נולד הספק מחייה כגון ספק דרוסה ולא משום דבשעה שנולד הספק היתה בחזקת איסו' ויכול להיות דכונתם דאע"ג דלא אתידע אלא לאחר שחיט' מ"מ הרי עיקר הספק הוא משהיתה בחיים וע"ז תי' דשאני ספק דרוסה משום דשכיח' וכו' אבל בשאר ספיקו' לא מחמרי' אלא היכא דאתיידע מחיים וא"ת דא"כ הדרא לה קושיא מההיא דיבמות דאע"ג דאתידע הספק מחיי' ואפ"ה אמרי' נעמידנה בחזק' היתר וי"ל דשאני התם דהספק שהיה מחיים אינו מעלה ואינו מוריד ולא חשיב אתידע מחיים משא"כ בספק טריפות אי אתידע מחיים מעלה ומוריד כגון בהמה לחלבה ותרנגולת לביצתה משו"ה אי אתידע הספק מחיים והוחזק' ריעותא לא אמרי' נשחט' הותרה אבל בדברי התוס' מן ההיא דחולין אין ליישב כן כמובן

ובר מן דין אעיקרא מ"ש ה' בית יעקב ליישב דברי מור"ם הוא הפך מ"ש מור"ם עצמו כד"מ סי' ל"א והביאו הש"ך בסי' ן' וה' בית יעקב עצמו שם סמוך ונרא' כתב וז"ל מעשה בא לידינו בראש בהמ' שהיה בו מום וקודם שידעו הדבר חתכו הגולגלת לב' ולא היה נודע אם המוח הקיפן או לא ואסרנוהו ויש שהיו רוצין להכשיר מהא דתניא נשחט' הותרה וכו' ולא דמי דהואיל והיה כאן ריעותא ברורה מחיים אין להכשיר משום זה וכן משמ' מתוס' פד"א א"ד ע"ש הרי דאע"ג דלא אתידע ריעותא אלא אחר שחיט' כיון דברור הוא דהוי מחיים אסרה רמ"א מדברי התוס' דפד"א והדרא לה קושי' ה' מהר"ם מלובלין לדוכתה

והנה מהר"ם מלובלי' בתשו' הנז' אחר שדחה דברי מור"ם העלה כמסקנת התוס' דאפי' היכא דנעשה הריעותא מחיים אפ"ה יש להעמיד בחזק' היתר וטעמ' דס' דרוס' הוא משו' דדרוס' שכיח וכתב ע"ז דכרי ספר התרומ' והסמ"ק וה"ג שכתבו כל ספיקות שיבואו להחכם או יש ריעותא בצומת הגידין ולא ידע וכו' או נשמט הירך ולא ידע אי איעכול ניבין וכן אם נשבר העצם ולא ידע אם מחיי' יצא לחוץ שיש להחמי' בספיקו ולא נאמר נשחט' הותרה אלא במקום שיש לתלות בהיתר כגון שנטל הזאב בני מעים דיש לתלות הנקב בזאב ויש קצת רגלים לדבר שנעש' לאחר שחיט' אבל היכא דאין רגלים לדבר כלל לא תלי' וכל הדברים אלו נוטים לסברתנו שכתבנו למעל' את"ד והדבר תמוה דמדברי כל הפוסקי' הללו מוכח דעיקר טעמייהו הוא משום דכל היכא דאיכא למתלי לא להיתר ולא לאיסו' תלי' לחומרא ולא משום דשכיח איסור כסברת התוס' וכבר תמה בזה הש"ך ע"ש וה' בית יעקב כתב שדברי מהר"ם נכונים דאע"ג דלא שכיחא שישבור העצם מ"מ אם נשבר העצם שכיח שיצא לחוץ וכן גבי בוקא דאטמא דאע"ג דלא שכיחא שיהא שף מדוכתי' שכיח' שיעקול ניבי' וכן אם אירע ריעותא בצומת הגידים שכיח שיפסקו הגידין וכן כולן ומ"ש דאיכא רגלים לדבר וכו' היינו דלא שכיח ואיכא רגלים להיתר את"ד ע"ש ואכתי ק' דברי מור"ם עצמו לעיל מזה הוק' לו מהא דאמרי' בפ' א"ט דף נ' אמר רשב"ח מקיפי' בבני מעים ופירש"י אם נמצאו נקובים ואין אנו יודעים אם קודם שחיט' או לאחר שחיט' משמ' מדברי הפוסקים דאם אנו יכולים לעמוד על הדבר יש להטריף מספק אע"ג דלא שכיחי נקבים בבני מעים וניחא לי' דלא שייך לתלות ולומ' עתה אחר שחיט' נעשה אלא כשנעשה בבהמה איזה מעשה כגון בא זאב וכו' אבל בלא שום מעשה אין לתלות ולומר דעתה לאחר שחיט' ניקבו והשתא ק' דהא הכא לא שכיחי נקבי' בבני מעים ואפ"ה מחמירי' מספק וע"כ הטעם משום דכל היכא דאיכא למתלי באיסור יותר תלי לאיסור דדוקא בזאב הוא דתלי' בהיתר משום שנעש' בו מעשה כמ"ש מהר"ם ולא משום דשכיח איסור כסברת התוס' ונמצאו דבריו סתרא"י נינהו וצ"ע. ומ"ש עוד מהר"ם שם על תשו' הרשב"א דס"ל דריאה בכלל בני מעים עמדנו בפרט זה בסי' שאחר זה בס"ד

סימן ב' יש לעמוד כמאי דאפליגו רש"י והתוס' ושאר פוסקי' אי ריאה הוי בכלל בני מעים בלשון אמוראים או לא

הנה התוס' בפ' אלו טריפות דנ"ד ע"א בד"ה אילימא וכו' חלקו על רש"י וס"ל דנהי דבלשון משנה או ברייתא הוו ריאה וכבד בכלל בני מעים בלשון אמוראי לא הוו בכלל ע"ש ומדברי הרשב"א בתשו' סי' ר"ג מבואר דס"ל כדעת רש"י דריאה היא בכלל בני מעים בלשון אמוראים כמו שהוכיח מהר"ם מלובלין בתשו' סי' ס"ו ע"ש וקשה דמדברי הרשב"א בחי' בפ' א"ט דף נ' גבי מקיפין בבני מעים מבואר בהדיא דהסכים לדברי התוס' דאין הריאה בכלל בני מעים בלשון אמוראים ע"ש. איברא דהרשב"א גופי' בחי' בפ"ק דחולין דף ט' אההיא דר"ה דאמר דבהמה בחזק' איסור וכו' חלק ע"ז וס"ל דריאה בכלל בני מעים עש"ב ועיין בס' הארוך מש"ך סי' ט"ל דעמד בסתירת דברי הרשב"א בחי' ע"ש ולא זכר תשו' הרשב"א הלזו ועיין עוד להרשב"א בחי' דמ"ט בד"ה ואמ' רב משרשיא דס"ל דריאה הוי בכלל והוא תימא דבסמוך ונראה בדף נ' ס"ל להפך וצ"ע

והנה הרשב"א שם כתב בשם רבי יצחק הלוי שאי' ריאה בכלל בני מעים וכדאמרי' לקמן מקיפי' בבני מעים ורי"א מקיפי' בריאה אלמא ריאה לאו בכלל סתם בני מעים היא ואמרי' נמי לקמן אין מחזיקי' דם בבני מעים ואין ריאה בכלל כדאיתא התם ומטעם זה היה אוסר בהמה דנאבדה הריאה שלה קודם בדיקה לפי שהריא' עלולה אצל הסרכות ואינו מחוור דודאי אף ריאה בכלל בני מעים ובני מעים כלל הן לכל מה שיש במעי בהמה וההיא דאמרי' אין מחזיקי' דם בבני מעים אדרבה משם ראיה לזה מדאמרי' עלה תרגמא בכרכשא והדרא דכנתא עכ"ל ולא ידענא מה יענה בראיה קמייתא