שו"ת די השב כא

לינוקא ולא קפדי כל חד וחד חזיא לינוקא ושרי ופרכי' והתניא מעשה בשמעון התימני וכו' ז"ל בולשת באה לעירנו ושחטנו להם עגל והאכלנום וכו' והא חזי למיכל מני' אר"י עגל טריפה הואי וכתבו התוס' שם בד"ה חזי' דהכא מיירי שהיה קמח לבני חילא אלא שטורח האפיה רמי אבני באגא וכו' וכן בעגל דבסמוך לא שייך למיפלגי' שנתנו משלהם ומשו"ה אם היו לוקחים ממנו היו מקפידין אם לא ע"י טורח הבישול וכו' ע"ש וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' יו"ט והסכים עליו הראב"ד ואמר יפה אמר ע"ש הרי הכא שהקמח והעגל הם של בני חילא ואפ"ה בשביל מה שיתנו לתינוק אח"כ מעט מן הבישול שרי' להו וכ"ש וק"ו בכה"ג דנדון דידן דעיקר השחיט' היא בשביל ישראל דשרי לשחוט וגם רש"י י"ל דמודה לדעת התוס' לענין דינא אלא דהסוגיא הכריחתו לפ' דמיירי שהיה של ישראל וכן משמ' מדברי הר"ן דאע"ג דס"ל להרי"ף כדעת רש"י מ"מ מודה דהיכא דלא אפשר למשקל רפתא לינוקא אם לא יאפה כל העיסה. שרי דבדידי' קא טרח ע"ש

אך קשה דלפ"ז היכי שרי ר"ה לאפות כיון דבשעת אפיה של העיסה היא של בני חילא ולאחר אפי' הוא דמצו למיהב מינה לינוקא וכן גבי עגל היכי שרי לשחוט על סמך זה דמאי שנא מנדרים ונדבות דאע"ג דיש חלק לכהנים ולבעלים אח"כ אפ"ה כיון דעיקר השחיט' בשביל גבוה ובעלי' משולחן גבוה קזכו ואסיר ביו"ט משום דלכם ולא לגבוה ה"נ כיון דלא מצו למיהב לינוקא אלא בתר אפיה הו"ל כנדרים ונדבות דמאי שנא וכבר עמד בקושיא זו ה' שרשי הים ח"א דנ"ו ע"ג והצ"ע ע"ש ולק"מ דנדרים ונדבות שאני דעיקר השחיט' היא לשם גבוה אלא שהכהנים והבעלים זוכים אח"כ משולחן גבוה משא"כ הכא דבשעת שחיט' ואפיה הם שוחטין ואופין ג"כ בשביל ישראל

סימן ט"ו לענין הגעלת כלים ביו"ט ואם יש לחלק בין שנאסרו ביו"ט או מעיו"ט

כתב מרן הב"י בא"ח סי' תק"ט בשם המרדכי בפ"ב דביצה ר"י התיר בתשובה ללבן כלי שאפו בו ביום תחתיה פלאדו"ן ואחר הליבון יאפו עליה פשטיד"א של בשר ומשום תיקון כלי אין כאן שהרי נראה כמחממה לבשל תחתיה ומשום מכשירין נמי אין כאן שהרי הבערה זו צריכה לבישול עכ"ל נראה מדבריו דלא שרי בכה"ג אלא בכלי שאפו בו ביום ומשום שאי אפשר לעשותו מעי"ט אבל אם אפשר לעשותו מעי"ט אפי' בכה"ג שאינו ליבון גמור אפ"ה אסור לעשותו ביו"ט ועוד מבואר מדבריו דאפי' בכה"ג שאסו' בו ביום ואי אפשר לעשותו מעי"ט אפ"ה לא שרי אלא בכה"ג שאינו ליבון גמור אבל אם היה צריך ליבון גמור כיון שהיה בלוע מנבלה אפ"ה נאסר בו ביום שאי אפשר לעשותו מעי"ט אפ"ה אסור משום דנראה כמתקן כלי וכל זה מבואר ממ"ש עוד מרן שם בשם הגמי"י בפ"א בשם סה ק וז"ל ודוקא כשנתלבנה מחלב לבשר או אפכא דאז לא בעי ליבון גמור וכו' אלא סגי ליה בליבון קצת וכו' אבל טרפא של גוים הבלועה מאיסור שצריכה ליבון גמור וכו' זה ודאי אסור לעשותו דניכר בטוב דלהכשירה הוא עושה ומתסר מידי דהוה אהגעלת כלים דאסור לעשות ביום טוב עכ"ל ע"ש הרי מתבאר כמו שכתבנו. ומבואר עוד מדברי הגמי"י דלהגעיל כלים אפי' בכלי שנאסרו בו ביום אסור משום דלהכשי' הוא עושה והו"ל מתקן מנא ולא התירו אלא בההיא דטרפא שאפו בו משום דנראה כמחמם תחתיה ויש לתמוה על מרן בש"ע שסתם בסי' תק"ט ס"ה וכתב מותר ללבן ביו"ט כלי ברזל שאפו בו פלאדו"ן של גבינה וכו' ואחר הליבון יאפו בו פשטיד"א וכו' דמשמ' מדבריו דאפי' היכא שאפשר ללבנו מאתמו' אפ"ה שרי ללבנו ביו"ט. ואיברא דכן נראה מדברי המרדכי בסוף ע"ז ורמזו מרן שם שכתב וז"ל דר"י היה מתיר ללבון טרפא חולבת כדי לאפות תחתיה פשטיד"א וכו' ולא מחמיר משו' מכשירין דאפשר לעשותן מבע"י שהרי די בליבון כל דהו ואותו ליבון ממש צורך אוכל נפש הוא שע"י ליבון זה תאפה הפשטיד"א וכו' ע"ש הרי מבואר דבליבון כה"ג מתיר אפי' בדאפשר לעשותו מבע"י משום דהוי ממש אוכל נפש ולכאורה הוא הפך ממ"ש המרדכי בפ"ב דביצה והתימא על מרן שכ' וכ"כ המרדכי סוף ע"ז ע"ש ונראה לומר דס"ל למרן דמ"ש המרדכי בפ"ב דביצה ללבן כלי שאפו בו ביום לאו דוקא אלא אפי' אפו בו מאתמול שהרי לפי הנך טעמי שכתב דנראה כמחממ' לבשל תחתיה והבערה זו צריכה לבישול א"כ מבואר אפי' בדאפשר לעשותו מעי"ט שרי

אמנם לענין הגעלה מבואר להדיא מדברי המרדכי בסוף ע"ז דלעולם אסור להגעיל שום כלי ביו"ט ואפי' שנאסר בו ביום שהרי כתב ולהגעיל שום כלי ביו"ט אסור ע"ש וכ"כ הגמי"י ע"ש והטעם משום דלהכשיר הוא עושה. אך מור"ם בד"מ כ' על דברי המרדכי וז"ל ומשמ' דבליבון שרי אע"ג דמאתמו' היה יודע שצריך ליבון אבל בהגעלה אסור כל זמן. שיכול להגעילו מבע"י ע"ש ומשמ' מדבריו דס"ל דללבן כלי אפי' הנאסר מנבלה אם נאסר בו ביום מותר ואע"ג דהוי ליבון גמור דנראה כמכשירו אפ"ה שרי כיון דאי אפש' לעשותו מאתמו' דלא גרע מהגעלה ומסתמיות דברי המרדכי אין נראה כן. ובהג"א כתב וז"ל וכן אסור להגעי' קערות שאינן בני יומן ביו"ט משום בישו' שלא לצורך אוכל נפש אלא לצורך מכשירי או"נ ואפשר לעשותו מעי"ט משו"ה אסור אבל מותר ללבן מחבת ב"י באור ביו"ט כדי לאפות באותו ליבון תחתיה משום דהוי צורך או"נ עכ"ל ומבואר מדבריו דס"ל כדעת מור"ם ממש דלהגעי' כלים אם היו ב"י שרי וכן ללבן מחבת שנאסרה בו ביום ואפי' ליבון גמור כגון שנאסרה בנבלה שהרי סתם וכתב אבל מותר ללבן מחבת וכו' ולא כתב דדוקא מחלב לבשר משמ' דאפי' בנאסרה בנבלה ועיין לה' מג"א ז"ל

עוד כתב בד"מ וז"ל וכ' מהר"א מפרא"ג וז"ל ונראה דכ"ש שפוד שצלו בו ביום כבד או בשר שאינו מלוח שמותר ללבנו כדי לצלות בו מאחר שאינו נראה שום תיקון כמו בהכשר טרפא של חלב עכ"ל ולי נר' דשרי מטעם אחר דהרי אי אפשר לעשותו מבע"י עכ"ד וק' דמאי כ"ש דשפוד דאדרבה נראה דבטרפא יש להקל יותר שהרי נראה כמחממ' לצורך בישו' משא"כ בשפוד שאינו צריך כלל לחממו ועוד ק' דכיון דהוי כ"ש בטרפא א"כ אמאי דוקא בצלו בו ביום שהרי המרדכי התיר בטרפא אפי' באפש' מבע"י מטעם דסגי בליבון כל דהו ועוד ק' על מור"ם שכתב ול"נ דשרי דהא אי אפשר לעשותו מעי"ט דמשמ' דלא שרי אלא בדאי אפש' לעשותו מבע"י ואמאי לא יהא שרי אפי' בדאפשר לעשותו מבע"י כמו בטרפא. וה' מג"א כתב ול"נ דלטעם ר"א מפרא"ג