שו"ת די השב טז

קריאת התורה אם יצא י"ח קריאת פעם א' ושוב אינו מחוייב לקרות אלא פעם אחת מקרא וא' תרגום

הנה מדברי הרמב"ם בפי"ג דתפלה נראה דלא מהני בכה"ג שהרי כתב וז"ל אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת חייב לקרות לעצמו בכל שבוע בסדר אותה הפרשה שמו"ת ע"כ הרי מבואר דעתו שאע"פ ששמ' מפי הש"ץ חייב לקרות שמו"ת וכן נראה מדברי הגמי"י שם משום דדילמא לא יכוין דעתו ע"ש ומיהו אפשר לומר שדעת הרמב"ם דמהני ולא כתב שאע"פ שאדם שומע כל התורה וכו' דחייב לקרות כל שבוע שמו"ת אלא לאפוקי מסברת ראכב"ן שהביא בהגמי"י שם וז"ל דאם הוא בעיר שיש בה מנין ושומע הפ' מפי הש"ץ שוב אין צריך להשלים הפ' ע"ש ולאפוקי מסברא זו כתב הרמב"ם אע"פ שאדם שומע בל התורה כולה וכו' חייב לקרות לעצמו שמו"ת ואה"נ דס"ל דאם כיון לבו לש"ץ יצא ידי קריאת פ"א מקרא ושוב אין צריך לקרות אלא פעם א' מקרא וא' תרגום. ועוי"ל דה"ד לכתחילה הוא דס"ל להרמב"ם דחייב לקרות לעצמו שמו"ת דשמא לא כיון לבו יפה וכ"כ ה' ל"ח בפ"ק דברכות דלא כה' הלבוש שכתב דאפי' לכתחי' שפיר דמי למעבד הכי ע"ש

והנה ראה ראינו לה' מהר"י מברונא ז"ל בתשו' סי' ק"ג שכתב וז"ל ששאל מהר"ר בנדי"ט למהר"י ווי"ל השומע מן הקורא קריאת התורה בבה"כ אם יוצא בזה פ"א ידי מקרא וכו' והשיב דלא קיימא בה"כ רק לשמיעה ולא לקריאה ונ"ל דראייה דידיה מדאמרי' בפ' ח"ה דמ"ג ע"א דשאני ס"ת כיון דלשמיעה קיימא ולא מסלק נפשיה עכ"ד ולא ידענא מה זו ראייה דאע"ג דלשמיעה קיימא ולא מצי מסלק נפשיה מ"מ מאן לימא לן דלא יצא ידי קריאת פ"א בשמיע' הש"ץ ואי משום דלא קרא הוא עצמו הא קי"ל דשומע כעונה וכמו שהאריך בזה דף ל"ח ע"ש

ודע דמסוגיית דפ' ח"ה הלזו ק"ל עמ"ש התוספות בפ"ק דברכות דף ח' ע"א בד"ה כ"ש מהדר אפיה וגריס וא"ת והא אמרי' בסוטה וכו' דאסו' לספר אפי' בדבר הלכה וי"ל התם איירי בקול רם וכו' והכא מיירי בנחת וכו' ע"ש ותר"י תי' עוד לקושי' זו בשם רבו שאם קודם שנפתח ס"ת חוזר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס"ת אלא לקרוא מותר ואפי' לכל אדם דכיון שכבר התחיל וראו אותו שקבע לקרוא אינו פוסק בעבור ס"ת וכו' ע"ש והשתא קשה לכל הני תי' דא"כ היכי קאמר בגמ' דפ' חזקת שאני ס"ת דלשמיע' קיימא ולא מצי לסלק נפשיה שהרי יכולים לפטו' עצמם מחיוב שמיעת ס"ת ע"י שילמוד בנחת א"נ שקודם שנפתח הס"ת יחזור פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע כמ"ש התר"י בשם רבו ובשלמא לתי' בה"ג שכתבו התוס' שם דהא דאסו' לספר דוקא כשאין שם עשרה כי אם עמו וכו' י"ל דההיא דפ' חזקת איכא לאוקמא בכה"ג דבין הכל ליכא אלא עשרה וכן לתי' הרי"ף שכתבו התוס' שם דשאני ר"ש שתורתו אומנותו הוא ע"ש י"ל נמי דאיכא לאוקמא לההיא דפ' חזקת בדליכא התם באותה העיר מי שתורתו אומנותו. אך לתי' התוס' ותר"י ק' ולכאורה י"ל דלהנך תי' נמי צריכים אנו לומ' דלעולם בעי' עשרה. בלא הוא דאז מותר ללמוד בנחת לדעת התוס' וא"נ בדמהדר אפייה קודם שנפתח הס"ת לדעת התר"י בעי' עשרה בלא הוא דכיון דקריאת ס"ת בעי עשרה ואם א' מהם אינו מכוין לבו אין כאן עשרה ואנן בעי' קריאת ס"ת בעשרה אמנם לדעת בה"ג היכא דאיכא עשרה בלא הוא בכל גוונא שרי וכן נראה מדברי הג"א שעל מ"ש הרא"ש תי' א' של התוס' דלא אסור אלא בקול רם אבל בלחש שפיר דמי כתב וז"ל אם יש עשרה השומעים קריאת התורה אבל אם אין שם כי אם עשרה אסור להיות מהדר אפייה שצריך שיהיו עשרה שומעי' קריאת ס"ת ע"כ ולפ"ז ל"ק מההיא דפ' חזקת די"ל דמיירי בדליכא עשרה בלא הם

ומיהו אינו מוכרח דאיכא למי' שפיר דלהני תי' ס"ל דאע"ג דליכא עשרה דלא הוא אפ"ה שרי דלא גרע ממה שפסק מרן בא"ח סי' נ"ה ס"ו דאם התחיל א' מעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם או שהוא ישן אפ"ה מצטרף עמהם ע"ש ואע"ג דבדין ישן מקהו ביה אקהייתא הט"ז והפר"ח שם ע"ש מ"מ י"ל דבכה"ג דהכא ליכא למאן דפליג דכיון דיכול לכוין דעתו הא קי"ל דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ודברי הג"א י"ל שאין כונתו אלא להביא תי' אחר והוא תי' בה"ג שהביאו התוס' וכן הבין בפשיטו' מרן הב"י בס' קמ"ו ע"ש ומעתה הדרא קושי' לדוכתה מההיא דפ' חזקת דהיכי קאמ' דשאני ס"ת דלשמיע' ולא מצי לסלק נפשיה. איברא דבתה"ד סי' כ"ד הביא מא"ז שכתב וז"ל דכיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה ודוקא בקול רם אבל בלחש שרי אם יש שם עשרה ששומעי' קריאת התורה ע"ש הרי מבואר דמאי דכתב אם יש שם עשרה קאי אתירוצא דדוקא בקול רם אבל בלחש שרי ועלה קאי אם יש עשרה כמו שכתבנו וכ"מ בהגמי"י פי"ב מה' תפלה הלכה ט' ע"ש. ואפשר עוד לומר כלפי מ"ש שם מרן בב"י ופסקו בש"ע וז"ל וכל מיני היתרות לו שכתבו המפרשי' להקל בשמיעת התורה אינו ענין לפ' זכור שהיא מן התורה בעשרה כמבואר בדברי הרא"ש וכו' והתוס' בפ' היה קורא כתבו דפ' זכור ופ' פרה הוו דאורייתא ע"ש והשתא ניחא ההיא דפ' חזקת דאע"ג דבשאר ימות השנה יכול לפטור עצמו משמיעת ס"ת מ"מ פ' זכור ופ' פרה לא סגי בלא"ה דצריך לשמו' משו"ה קאמר שפיר דלשמיעא קיימא לא מצי מסלק נפשיה

איברא שדעת רש"י בפ"ב דמגילה די"ז ע"ב דקריאת התורה בכל השנה הויא דאוריית' כמ"ש התוס' שם בד"ה כל התורה בכל לשון נאמרה וז"ל פ"ה שניתנה לקרות בכל לשון שרוצה לקרות בס"ת וק' שהרי קריאת התורה אינה אלא מדרבנן בנן לבד מפ' זכור דהוי דאורייתא ונראה דה"פ כל קריאה שבתורה כגון מצית חליצה ופ' ע"ע וידוי מעשר וביכורים וכל הני המנויין בפ' ואלו נאמרים עכ"ל מבואר מדברי ה' דס"ל דלדעת רש"י קריאת ס"ת הוי מה"ת. אך ק"ק כיון דהתוס' מודו דקריאת פ' זכור הוי דאורייתא א"כ אמאי דחו פירש"י דהא י"ל דרש"י כונתו על פ' זכור דהוי דאורייתא. אבל התוס' ברפ"ב דברכות בד"ה בלה"ק נאמרה כתבו וז"ל פירש"י לקרות בתורה ולא נהירא דהא עזרה תיקן קריא' התורה וי"ל דמיירי בפ' המחוייבו' לקרות בתורה כגון פ' זכור א"נ מקרא ביכורים וכו' נראה מדבריהם דתי' א' שכתבו התוס' דמיירי בפ' המחוייבות לקרוא וכו' הוא ליישב פירש"י וכ"ב הרשב"א בחי' ברכות וז"ל ורש"י פי' בפ"ב דמגילה לקרות בס"ת והק' עליו שלא מצינו שתהא קס"ת מה"ת אא"כ יאמר רש"י שתהא קריאת הפ' כגון פ' פרה ופ' זכור וכיוצא בהן מה"ת והנכון שנאמר דהיינו כל הקריאות שאדם