שו"ת די השב קלה

שהודה שנטל וקבל מהשוכר סך כו"כ מ"מ עיקר המעו' אינם אלא בתורת הקדמה על שכירו' הבית ואז איכא למימר דעיקר השטר לא נכתב אלא להודיע ששכר לו הבית לזמן כו"כ ולהודיע שקבל ה השכירות בתורת מוקדם כדי שלא יחזו' המשכיר ויתבע השכירות משא"כ בנ"ד שהסך שנטלו מלוי אינו בתורת שכירות כלל אלא להיותם מונחים אצלם שהרי כתוב בשטר ולא יתנכו מהם כלל פשיטא דחשיב שטר גמור ועוד דמתוך הענין מוכח דלשם שט"ח נכתב עד שנעשה כדין משכנת' על החזק' הנז' שהרי כתוב בו בק"שמ מיד הנשים תחלה שסילקו עצמם מהחזק' הנז' כמ"ש מהרש"ג שם דס"ב ע"ד לנדון דידי' ע"ש

גם לא מצי טעין השותף שהלוי השוכר לא פרע דמי השכירות של הבית לשותף המת עד שבענין שפרוע הוא מחלקו בסך הנז' כנגד דמי השכירות שלא נטל הא לית' שהרי הדין הוא שישבע השוכר שפרוע הוא בדמי השכירו' עם השותף הנז' ושעדיין השטר קיי' דקי"ל דלאחר הזמן על המשכיר להביא ראיה שלא פרעו ונשבע השוכר שפרעו שהרי כתוב בשטר שיפרע השכירות מידי הב"ח ולא יתנכה מהמעות הנז' וא"כ הו"ל כשט"ח שטוען הלוה פרעתי שנשבע המלוה שלא נפרע ונוטל

אך ראינו למהרשד"ם בס"ס רצ"ג שכ' וז"ל וגם ל"ד האי שטר' לשא' שטרי מלוה דאין הלוה נאמן לומר פרעתי דהתם איכא טעמא דשטרך בידי מ"ב מש"ה הוא בחזקת שאינו פרוע לעולם אבל הכא ליכא למימ' דהאי שטרא נעשה להוציא קול כנ"ל וגם בעבור שכירו' השני' וכן היה צריך לעמוד השטר ביד השוכר כדי שלא יאמרו ככר עבר זמן השכירות א"ד ע"ש ולפ"ז מבואר דאפילו מוכח ומבורר הדבר כי לשם שט"ח נכתב מ"מ כל שנכתב. בשטר ענין אחר כגון זמן וכיוצא נאמן לומ' פרעתי וא"כ בנ"ד דמשמעו' השטר אינו אלא שלא יוכל השוכר לתבוע מעותיו כל זמן שהוא דר בבית מעתה יוכל השותף החי לטעון שהשותף שנלב"ע פרע חלקו בסך הנז' לשוכר ולא מצי למימר שטרך בידי מאי בעי שהרי השטר נעשה נמי בעבור שכירות השנים וגם להוציא קול כדי שלא יחזיק בה

עוד נרא' לפטור השותף החי ממ"ש הרשב"א בתשו' ח"א סי' אל"ף פ"ב שכ' וז"ל דשנים שלוו כא' דנין אותם כערבים זל"ז מן הטענה הזו דאי לא למה לוו בשטר א' ע"ש וא"כ י"ל דדוקא בשאר מלוים דעלמ' י"ל טעם זה דאי לאו בשביל ערבות א"כ למה לוו בשטר א' אמנם הכא בנ"ד שהם שותפי' בבית זה וא"א שישכיר א' מהם חלק מהבית כי אינה ראויה להתחלק לחלקי' ולכך נכתב שטר א' לכולם ביחד ולא נעשו ערבי' זה לזה ומ"מ יש לצדד בזה ודוק

עוד נר' דיש לפטור את השותף החי מטעם אחר דע"כ לא אמרי' דנעשו ערבים זה לזה אלא דוק' במלוים דעלמא אמנם הכא שמשכנו החזק' שלהם ביד השוכר שהוא המלוה י"ל דעיקר סמיכו' המלוה לא היה רק על הקרקע שהרי כ' הסמ"ע בסי' ע"ז דהטעם דשנים שלוו נעשו ערבי' זל"ז משום דהמלוה על נאמנו' שניהם סמך ע"ש וא"כ הכא דמשכנו בידו החזק' מוכח דלא על נאמנות שניהם סמך. ועוד דה"ט דערב משתעבד משום דבההיא הנאה דהימני' גמר ומשעבד נפשי' והכא בנ"ד לא שייך למימר ה"ט דבההיא הנאה דהימני' דאף לערב עצמו לאן הימני' כיון שהוצרכו למשכן בידו החזקה ויש להביא ראיה לזה ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל ס"ו סי' ט' והביאה הטור בח"מ סי' ר"ז דמי שנתחייב לחבירו אם תמצא בהמתו טריפה לתת בבשרה כו"כ דאפי' נתן משכונו בעד חיובו לא מהני כיון דלא קנו מניה עש"ב והק' מרן הב"י למה לא יתחייב שמעו' מדין ערב שהרי על פיו נשחטה שאל"כ היה מוכרה בחיים וכו' וי"ל דערב משום דמהימן לי' גמר ומקני אכל הכא לא הימני' שהרי נתן משכון וכו' ע"ש

ומ"מ יש לדחות דהכא אכתי י"ל דעל נאמנו' שניה' סמך שהרי עיקר החזק' הנז' היה חזק' רעועה כיון שאין להם שום חיזוק עם הגוים בעלי המולק"י וסופה הוכיח על תחלת' שהוציאו ממנה הישר' ולקחוה לעצמם וכיון שכן מעיקרא לא היתה עיקר סמיכתו של השוכר שהוא המלוה על החזקה הנז' כיון שהיא חזק' רעועה רק לבטחון בעלמא כל זמן שהחזק' קיימת ומעתה הדר דינא כדין ב' שלוו שנעשו ערבי' זל"ז

ומיהו אין לחייב לשותף החי מטעמ' דדל מהכא דין ב' שלוו הרי קי"ל בש"ע סי' ע"ז ס"ב שותפי' שלוה א' מהם לצור' השותפות השני משועבד אע"פ שלא היה עמו בקנין בשעת ההלואה ע"ש וכ"ש הכא דשניהם הם שותפי' בקרקע זה ובאו שניהם כא' ולקחו המעות בקנין שניהם דשניהם משועבדים זל"ז דהא ודאי ליתא דאעיקרא מי יימר דאותן המעות לקחו אותם לצורך שותפות הקרקע שהם שותפים בו דהשותף מצי טעין דכל א' מהם לקח המעות לצורך עצמו ולא לצורך השותפות ומה שנכתב השטר בשם שניה' אין ראיה מהטעם שכתבנו לעיל וא"כ צריך המלוה לברר שהמעו' הנז' הם לצורך השותפות וכ"כ הטור סי' ע"ז וז"ל שותפי' שלוה א' מהם השני משתעבד וכו' אפי' לא היה עמו בקנין ודוקא שהוא מודה שלוה שותפו לצורך השותפות ואז הוא מתחייב וכו' אבל אם כפר השותף ואמ' שמעול' לא נכנס דבר זה בשיתוף אין הודאת שותפו מזיקו לכלום עד שיתברר הדבר שלצורך השותפות לוה מה שלוה

סימן י"ט

על ענין חזקת מקומות בה"כ קראו בשמותם במקומותם למושבותם

דע כי לא כל המנהגי' שוין בענין זה כי יש מדינות שמנהגם שמוכרי' מקומו' בה"כ ומי שמוחזק במקום מוריש ומחסין לבניו וליורשיו ומוכר ונותן במתנ' ולית מאן דימחא בידי' ובאלו המקומות הוא שכתבו הפוסקי' לענין חזקה ג"ש כמבוא' בתשו' הרא"ש והביאו בטח"מ סי' ק"מ וע"ש בב"י שכ' כמה תשו' מהרשב"א בפרט זה ובסי' קמ"א כ' מרן הב"י בשם הרשב"א בתשו' וז"ל מקומות בה"כ יש להן חזקה וחזקתן כמשתמשי' בהן כדרך המשתמשי' במקומות שלהם שיושבים שם כל שהולכים לבית הכנסת אפי' אם הולך לעתי' חוץ לעיר לעסקיו או שהוא חולה וכו' ואין זה מפסיד החזק' וכ"ד בעה"ע וכו' ע"ש וה' כנה"ג שם הגב"י אות ג' הקשה דיוקא אדיוק' דמדקאמר מקומות בה"כ יש להם חזק' וחזקת' כשמשתמשי' בהן כדרך שמשתמשי' במקומות שלהן שיושבי' שם כל שהולכי' לבה"כ נר' דאפי' כשהוא בעיר ואינו הולך לבה"כ לא הפסיד זכותו וממ"ש אח"כ ואפי' וכו' נראה דכל שעומד בעיר ואינו הולך לבה"כ הפסיד זכותו ואפשר לומר דמ"ש הרשב"א כל שהולכי'