שו"ת די השב קכו

ולענין דינא בנ"ד נר' דאין מכל זה ראיה שהרי בנ"ד התובע בא בטענה מכח שלא נמצא כתוב בפנקסו וכל כי הא ודאי אין לומ' דסמכי' אפנקסי' מכח חסרון המציאות דהיינו אשר לא כתוב דהא אפשר לומ' דשכח ולא כתב והנה הרא"ש בתשו' כלל ק"ג נשאל במי שרגיל לכתוב מיד על פנקסו ואירע שפעם א' לא מצא כתוב על פנקסו ולא היה זכור אם הלוהו אם לאו והשיב שיוכל לישבע עליו דהוי כמו בריא כיון שלא מצאו כתו' בפנקסו עש"ב והביאו הש"ך בסי' צ"א סקב"ה וא"כ ה"ה הכא בנ"ד כיון שרגיל לכתוב הבל על פנקסו הוי טענת. בריא ואף למ"ש מהריב"ל בתשו' ח"ב סי' ן' דלא כתב הרא"ש כן אלא דוקא היכא שהאיש היה בביתו והפנקס לפניו והיו מביאי' לו המשכונו' והיה כותב על הפנקס ומלתא דלא שכיח' היא שישכח הדבר ולא יכתוב אמנם בנדון דידיה שלא היו כותבי' בפנקס אלא עד שהולכים לחנותם ושם היו כותבים בפנקסם כיון דהיה עובר זמן בנתיים אפשר שיהא נשכח הדבר מהם ע"ש ומ"מ הכא בנ"ד דומה ממש לנדון הרא"ש דאע"ג שאין כותבים בפנקסם עד שהולכים לביתם מ"מ רגילים הם להיות להם פנקס קטן בחיקם ישאוהו לכתוב בו תכף ומיד מה שגובי' מזה ומזה הם כותבי' מכל הבני אדם יחד ואח"כ כשהולכי' לכיתם כותבי' בפנקסם כל א' על מקומו וכיון שלא נמצא כתוב אפי' באותו פנקס הקטן שרגיל לכתו' בו בשעתו הוי רגלים לדבר דומה לנדון הרא"ש וכ"ש בנ"ד שיש בשטר בנאמנו' ולא נמצא כתוב ע"ג אוקי שטרא בחזקתי' ועיין לה' קול אליהו בח"א חח"מ סי' כ"ח ע"ש שמתוך מה שכתבנו מתבאר שיש להשיב על כל דבריו ע"ש. ומ"ש הרב שם קול אליהו וז"ל איברא דמרן הב"י בח"מ ס"ס פ"ז הביא תחלת דברי הרא"ש ולא סופן בההיא דגוי התובע מישראל משכונו ורגיל לכתוב בשעת הלואה כל המשכונות ואינו מוצא כתוב בפנקסו משכונו של גוי דיכול לישבע כנר' שהרגיש זה שהרי יתכן ששכח מלהעלותו על ספר וכן יש ללמוד מתוך דברי הרשב"א בתשו' הביאה מרן ז"ל בסי' ע"ה מחו' ב' ע"ש את"ד והיינו ההיא שכ' הרשב"א שנשאל על שמעון שהוציא שטר על ראובן שחייב לו מנה וטען ראובן שהוא פרוע והראיה שלא כ' חוב זה במזכרת נכסיו כשנשבע לתת מזכרת כל נכסיו לגבאי המס והשיב שהדין עם שמעון ואין ראיה ממה שלא כתבו במזכרת המס שמא שכחו ע"ש ולא ראה שהרא"ש עצמו שם בכלל ק"ג באפוטרופו' שמת והוציא בנו פנקס אביו שהוציא לפרנסת היתומי' מנה אין מוציאי' מן היתומי' בכך שמא נתפרע ולא נמחק ע"ש ופסקו הטור ומרן בסימן ר"ץ ע"ש הרי דהרא"ש גופי' ס"ל דחיישי' שמא שכח למחוק הפנקס וא"כ ק' דברי הרא"ש דידי' אדידי' דבההיא נמי אמאי לא חיישי' שמא שכח ולא כתב בפנקס וצ"ל דיש לחלק דבההיא דס"ל להרא"ש דיש לסמוך על הפנקס ולא חיישי' שמא שכח ולא כתב הוא משום דהוי להחזיק מה שבידו משא"כ בההיא האפוטרופו' שמת והוציא בנו הפנקס דהוי להוציא מן היתומי' מש"ה תלי' שמא שכח ולא מחק וההיא שהבי' מרן בסי' ע"ה בשם תשו' הרשב"א לגבאי המס דאמרי' שמא שכח ולא כתב דהוי נמי להוצי' ואפ"ה אמרי' שמא שכח ויוציא ממון מהלוה אפשר לומ' דש"ה שהשטר בידו וכיון שהלוה בא לאורועי שטרא בטענה זו אמרי' שפיר דיש לתלות בשכח כיון דהמלוה נקיט שטרא בידיה

איברא דמרן הב"י בסי' ק"ז מחו' ז' בשם הרשב"א בראובן שמת ונמצא בפנקסו בפי' שהוא חייב לשמעון מנה היורשים פטורים דמלוה ע"פ אפילו בעדים אינו גובה מהיורשים אלא א"כ היה בתוך זמנה וא"ת ואם פרע מפני מה לא ציוה ואמר בן בשע' מיתה או מ"מ לא מחק הכתב דילמא מלאך המות אנסי' וכו' ע"ש וק"ק דאמאי לא כתב בפשיטות דילמא שכח ולא מחק אלא בההיא שנשבע לגבאי המס שכתב לו כל נכסיו בדרך עראי ואקראי בההיא יש לתלות בשכח שאין אדם זוכר כל ענייני נכסיו ברגע קטון אבל פנקסו של אדם שכתוב בו חשבונותיו ומוצאיו ומובאיו הא ודאי רחוק הרבה לתלו' בשכח דנמצא מקלקל חשבונותיו דהכי כתב דיש לתלות דמ"ה אנסי' וההיא שכתב הרא"ש בכלל ק"ג באפוטרופוס שמת והוציא בנו פנקסו וכו' דפסק דלא סמכי' אפנקסי' דשמא נפרע ולא נמחק אפשר דהוי נמי מה"ט דדילמ' מ"ה אנסי' א"נ אפשר דר"ל דדילמא לא חש למוחקו אע"פ שכבר נתפרע ושו"ר לה' מטה יוסף ח"א סי' ז' שהאריך בזה ע"ש

והנה בפ"ד דמעשר שני משנ' י"א תנן המוציא כלי וכתוב עליו ק'. קרבן וכו' די"א כולן שמות וכו' אר"י אפי' מצא חבית והיא מלאה פירות וכת' עליה תרומה הרי אלו תולין שאני אומר אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופינה ובר"פ האשה שלום מייתי לה ומפ' דכ"ע חיישי' שמא פינן והכא בהא קמפלגי מס' א"א דפינהו מכפר הוה כפר ליה ואידך אמ' אשתלויי אשתלי א"נ לפנחיא שבקי' וכו' הרי דלת"ק דקי"ל כותי' ס"ל דלא אמר' אשתלי וק' לדעת הרשב"א ואולם לפי מה שכתבנו ניחא דשאני התם דאין אדם זוכר פתאום ובאקראי כל נכסיו לכתוב אותם ושו"ר בתשוב' הרשב"א הנז' שהביא מרן בסי' ע"ה והיא בתשו' הרשב"א ח"ב סי' ש' ושם כ' וז"ל וכן אינו מודה שנפרע שהרבה השבחה עושה וכ"ש מי שצריך לכתוב כל אשר לו בפרט שהשכח' מצויה בו שאין אדם זוכר כל פרטי נכסיו ומעשים בכל יום בנותני הזכרונות בשבועה ליום נועד ולא יזכרו ולאחר כמה זוכרי' ומוסיפים וכותבים וכו' עש"ב הרי מבואר דשניא היא בכה"ג שצריך לכתוב כל אשר לו שהשכחה מצויה בו שאין אדם זוכר כל פרטי נכסיו

סימן י"ב

בהא דקי"ל בפ"ק דמכות ופסק' מרן בח"מ סי' ע"ג דסתם הלוא' ל"י נסתפק ה' שדה יהושע בפ"ק דמכו' בסתם הלוא' ל"י אם שביעי' משמט' או לא עש"ב והב"ח בסי' ס"ז סי"ג כתב בפשיטות דשביעית משמטת אפי' לא הגיעו עדין ל"י דקרי' בי' לא יגוש דדוק' בהלוה לזמן קבוע לא קרי' בי' לא יגוש וכן משמ' ברמב"ם שכ' שחט את הפר' וחילק' ע"ד שהיום ר"ה של מוצאי שביעי' ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעי' אבדו הדמי' שהרי עבר' שביעי' על החוב ובודאי דלסברתו דהוי חוב זמנה לל"י כדין סתם חוב של הלואה ואפ"ה אין לו דין מלוה לזמן אם לא כדקבע זמן את"ד ע"ש ונראה דלא מכרע' דשאני ההיא דשוחט משום דסתם מוכר בשר אדעת' ליקח מעותיו מזומנים מיד אחר יום טוב ול"ד לסתם מלוה

ומיהו אפשר דתליא בפלוגתא דהרמב"ם ובעה"ת דהרמב"ם פ' דהמלוה את חברו ע"מ שלא יתבענו שביעית משמטת וכתב מהר"י קורקוס הטעם