שו"ת די השב קט

סימן כ"ג

נשאל הרדב"ז בשניות סי' שי"ד במי שנדר בנ"ש שלא יכנוס יבמתו אם צריכה חליצה או לא. כיון שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה והשיב וכי מפני נזירותו של זה נתיר יבמה לשוק לא אמרי' כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה וכו' אלא היכא דאיהי לא חזיא ליבום אבל הכא דחזיא ליה אלא דאסרה עליו בנדר עולה שפיר לחליצה וכו' ע"ש והנה בירושלמי בר"פ המגרש אמתני' דהמגרש את אשתו וא"ל ה"א מותרת לכל אדם אלא לפ' ר"א מתיר וכו' ופריך עלה התיב ר"ח בשם ר"פ נתני ט"ז נשי' כר"א אר"מ כבר אתמר טעמא תמן התורה אסרה עליו ברם הכא הוא אסרה עליו הרי מבואר דיש לחלק בין האסורה מה"ת להיכא דחזיא ליה אלא שהוא אוסרה ואע"ג דהתם לא איירי אלא לענין שאינה פוטרת צרת' משום דשיור זה אינו באיסור גמור אלא כעין תנאי ואין צרת' איסור תנאי פטורה כבר כ' הרשב"א בחי' בריש יבמות דמסתבר לי דאפי' היא עצמה חולצת ואין אני קורא בזו כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה דבתנאי לא מיירי קרא ולא אמרי' אלא באיסור ערוה אבל בזו שאיסו' ד"א גרם לה ליאסר דהיינו תנאו ולא מחמת ערוה חולצת אע"פ שאינה מתיבמת ע"ש הרי מבואר כדעת הרדב"ז דהיכא דחזיא ליה אלא דהוא אסרה לא אמדי' בכה"ג כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה

איברא דהתו' בר"פ המגרש בד"ה אפי' לא נתגרש' וכו' הביאו סוגיית הירוש' הלזו וכ' וז"ל פי' כל ט"ו נשים אסרה תורה ליבם והאיסו' בא ממילא ע"י הקידושי' כלי שום תנאי אבל כאן אסרה ע"י תנאי שלו א"נ י"ל תמן התורה אסרתה ואין לה היתר להתיבם דאין איסו' שלה תלוי בשום אדם אלא בתורה שאסרת' עליו אבל בא"א האיסו' תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו שנשאה עכ"ל אשר מבואר מדבריהם דבכה"ג נמי פוטרת צרת' אלא דלפי' הא' הא דלא תני לה בהדי ט"ו נשים משום דלא מיירי מתני' אלא באיסור ערוה גמור' משא"כ האי דאיסו' ע"י תנאי ולפי' הב' משום דלא קתני אלא הנך דאין להם היתר משא"כ האי דהאיסו' תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה וכו' ולפ"ז עכ"ל דס"ל דבכה"ג כיון שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ומש"ה פוטרת צרתה ומ"מ נר' דאין סתירה לדברי הרדב"ז מדברי התו' הללו דע"כ לא כתבו התו' כן אלא בכה"ג דשייר בגט דאסרה עליו דהו"ל איסור ערוה שהרי היא אסו' עליו באיסו' א"א וכן דעת הרמב"ן בתי' דיש יבמות והזכירו הרשב"א שם אבל בנדון הרדב"ז דאין כאן איסור ערוה אלא איסור נדר אה"נ דלא קרי' בה כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ומשנה שלימה שנינו בפי"ג דיבמות דקי"א ע"ב הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה וכו' הרי דאע"ג דאינה עולה ליבום מחמת נדרה אפ"ה עולה לחליצה כמ"ש הרשב"א בריש יבמות ע"ש

והנה הרב קה"ע בתו' הק' וז"ל וא"ת אמאי לא פריך אף לרבנן באומ' ע"מ שלא תנשא דהא בסוגיין מפורש מדר"ט דבחוץ פליגי משמע דבע"מ מודו רבנן וי"ל קסבר דנקט ר"ט חוץ לאשמועי' דאפי' בכה"ג הו"ל כמתנה עמש"ב וכ"ש בע"מ ורבנן בתרוייהו פליגי וכו' ע"ש ואין דבריו נראין דלא מצינו שום תנא דסבר דפליגי בחוץ ובע"מ אלא דלתנא דמתני' בחוץ הוא דפליגי אבל בע"מ מודו ליה רבנן ולתנא דברייתא בע"מ הוא דפליגי אבל בחוץ מודה ר"א לרבנן וכדאיתא בגמרין בר"פ המגרש ותו דהתם בגמרין דפ"ג ע"ב פרכי' ור"ע אי חוץ ס"ל ליתיב בחוץ ואי ע"מ ס"ל ליתיב ע"מ ומשני ר"ע שמיע דא"ד חוץ וא"ד ע"מ מ"ד חוץ האי פירכא וכו' הרי דלא מוקי דר"ע ס"ל דפליגי בתרוייהו משום דלא אשכחן תנא דס"ל דפליגי בתרתי

עוד תי' א"נ י"ל אע"ג דמודו רבנן בע"מ לאו מטעמ' דר"א אלא משום דהו"ל מעש"כ ותנאו בטל ומעשה קיים ומותרת אפי' לאותו שאסרה עליו ולא מצי למחשביה בהדי ט"ו נשים ע"ש והא נמי לא נהירא דודאי כי אמרי' דחכמי' מודו בע"מ היינו דהוי תנאי גמור ואסורה לאותו האיש וכדמשמ' בגמרין בד"פ המגרש דקאמר בחוץ הוא דפליגי רבנן עלי' דר"א דהא שייר ליה בגט אבל בע"מ מודו ליה מאי דהוה אבל תנאי דעלמא ע"ש דמשמ' דהוי כתנאי דעלמא דהתנאי קיים ולא כמתנה עמש"ב ולעיקר הקושי' בבר כ' הרשב"א בחי' ריש יבמות דלא פריך ר"ח אלא לר"א דמיירי בחוץ דס"ד כיון דאמ' חוץ א"כ נאסרה עליו איסור ערוה ופוטרת צרתה ומשני כבר אתמר טעמא תמן התורה אסרתו עליו ברם הכא הוא אסרה עליו ואינו כאיסור גמור אלא כעין תנאי ואין צרת איסו' תנאי פטורה וכו' וכ"ש בע"מ דלכ"ע אינה פוטרת צרתה שהרי מגורשת גמורה היא אצל הכל אלא שהתנה עליה תנאי ממ"א ומשמ' ודאי הכי מדלא הק' לה בירוש' בע"מ ולכ"ע ע"ש הרי דדוקא פריך מר"א דמיירי בחוץ אבל בע"מ פשיטא לי' דאינה פוטרת צרתה

ואגב אורחין חזינא בירוש' בתר הכי ר' ירמיה בעי הרי שא"ל הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפ' והלכה ונשאת לאחר ומת היאך זה מתיר מה שאסר הא' מלתי' אמר' שמיתתו גירושי' ומתירי' בזה מה שאסר הא' אמר ר' ירמיה לא אמר אלא שמיתתו גירושי' הא נישואי' לא ע"כ והנה לפי הגי' המוצעת לפנינו כבר נלאו מפ' הירוש' להמשך הסוגייא ולא פלטי מהגמגום ולפי פשוטן של דברים מבואר דלמסקנא אליבא דר"א בחוץ מותרת היא לעצמה להתיבם כמסקנא דתלמודא דידן דמודה ר"א שאם נשאת לאחר ומת או נתגרש' שמותרת לינשא לזה שנאסרה עליו וכמ"ש ה' פני משה דלמסקנא ר' ירמיה מדייק דוקא מיתת הב' עושה גירושי' גמורי' ומותרת וכו' ע"ש וכ"כ בהדיא הרמב"ן בחי' ריש יבמות וז"ל ומיהו בגמ' דילן בחוץ מתירה להתיבם וכן במסקנא דירוש' עכ"ל ודלא כה' קה"ע דס"ל דמסקנא דר' ירמיה דלא שמעי' מדברי רשב"א אלא דר"א מתיר בגירושי הב' וכו' אבל במיתת הב' אפשר דסובר דאינה מתרת איסו' של הא' ע"ש

ודע דה' פ"מ שם הביא התוספתא בתשובת רשב"א הרי שנשאת לאחר ומת היאך זה מתיר מה שאסר הראשון ע"ש וה' קה"ע הביאה בלשון אחרת הרי שנשאת לאחר ועמד וגירשה וכו' ע"ש וכל אחד פי' לפי דרכו ע"פ נוסח התוספת' שהביא ואחד הרואה בתוספ' שלפנינו הגי' היא כמו שהביא ה' קה"ע ע"ש

ואפשר לפ' סוגיית הירוש' הלזו באופן אחר דרבי ירמיה קאי אדברי ר"א שאמר בתוספתא ומודה ר"א במגרש את אשתו וא"ל הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפ' והלכה ונשאת לא' מן השוק ונתארמלה או נתגרשה שמותרת לזה שנאסר' עליו ואהא קאי ר' ירמיה דהיאך זה מתיר מה שאסר הא' וע"ז השיב סתמא דש"ס