שו"ת די השב קז

וצ"ע דהא ודאי לא דמי לנולדי' דהיורשים איתנהו בעולם ואת"ל דמתו היורשי' שהיו בשעת התנאי מ"מ היורשי' העומדים תחתיה' מכח היורשים הראשונים הם באים ועוד דאעיקרא דמלת' יש לתמוה במ"ש כל אפייא שוין אליבא דכולהו רבוותא דזכו היורשי' כיון דסילוק סגי בכותב בעודה ארוסה וכו' דהא לא יצאנו מידי פלוגת' דלדעת ר"ח וסיעתי' ס"ל דלשון סילוק לא מהני וכמבוא' בדברי הר"ן ע"ש ועיין לה' תורת חסד סי' פ"ד

והנה מ"ש הר"ן בשם ר"ח דפ' כרשב"ג ולא מטעמי' וכו' אלא מפני שהוא כמתנה עדשב"ל והוי כאומ' לא אירש את אבא וכו' הק' מהריב"ל ח"ב סי' ל' דכיון דס"ל לר"ח דהלכה כרשב"ג ולא מטעמי' אלא משום דאין אדם מקנה דשב"ל א"כ מה תי' הרמב"ן בשם רבו לדעת ר"ח דההיא דירוש' הכתוב בהלכות אלין דכתבין אי מתה בלא בנין כל מה דילה תהדר לבי נשא היינו מפני שאינו מתנה עמה שלא יירשנה אלא ומתנה דיחזי' ירושת' דמאי מהני מה שהוא מתנה שהוא יורש' ומחזי' ירושת' כיון דמטעם שלא בא לעולם הוא בא ע"ש נראה דל"ק דמה שמתנה מעכשו שלא יירשנה הוי ודאי כרשב"ל כיון דהשתא מיהא הבעל אין לו בגוף נכסי אשתו בחייה כלום ודבר שלא בא לידו כלל לפיכך התנאי בעל וכמבואר בדברי הרא"ש משא"כ ההיא דירוש' שהתנאי הוא אחר מה שהוא יורש' ובההיא שעת' חשיב כידו ושו"ר לה' בני יעקב דפ"ט ע"ד וע"ש

ולעיקר קושית הרמב"ן לדעת ר"ח מההיא דירוש' אלין דכתבין וכו' אפשר ליישב כלפי מ"ש העיטור הביא דבריו מרן הב"י בח"מ סי' רי"א גבי ההוא גברא דזבנה לכתובה דאמי' וכו' דכיון דזבין וכתב ליה שטרא כמאן דתפיס דמי ע"ש וה"נ איכא למימר דכי כתב לה דין ודברי' אין לי' וכו' דאמרי' מת' יורש' משום דלא הקנה לשום אדם אחר מש"ה הו"ל כמתנה על דשב"ל דלא אמר כלום אבל אלין דכתבין וכו' תהדר לבי נשא הרי הוא מקנה ליורשיה בשטר ומשום הכי קנו יורשיו דהו"ל תפיסה

סימן כ'

שאלת בתנאי כתובה שכתו' שאם ח"ו יארע העדר החתן הנזכר ולא ישאר לה ממנו זש"ק אז תקח ותגבה היא כל סכי כתובת' וכו' אך אם ישאר לה ממנו זש"ק כנז' לעיל אז תקח ותגבה היא מה שיהיה בבחירת הזרע ההוא או האפוטרופוסים לתת לה או כל סכי כתובת' או מחצית נכסי עזבונו בלבד ע"כ אם הבכור נוטל הבכורה באלו הנכסי' או לא מי הוו מצד האם ואין הבכור נוטל פ"ש בנכסי האם או דלמ' דהוו ירוש' מצד האב והבכור נוטל בו פ"ש

תשובה הנה הרא"ש בתשו' כלל נ"ו סי' ז' והביאה הטור בא"ה סי' קי"ח כ' וז"ל מ"ש שהבריר' תלויה ביד היורשי' אם ירצו לחלוק עם האלמנה ואם ירצו יעמידו הדבר על ד"ת שתטול האלמנה כתובת' והס' יטלו המותר דבר ידוע הוא שלא נעקור ד"ת ממקומו וכו' ואם מתו הבנים ולא סלקוה והבנות שעומדות במקום אחיהם לירש אומרות שאינן רוצו' לסלק אמן ומי יסלקנה ועוד אומדנא דדעת' יותר שהבנים היו חפצים שתטול אמן הממון בכתובת' ממה שיטלנו ב"ח אחר וכו' ע"ש הרי מבואר מדברי הרא"ש דמה שנוטלי' היתומים חצי הכתובה אינו מכח האם אלא משל אב דאי תימ' מכח האם זכו הבנים מהיכא תיתי שיגבה מהם ב"ח דאביהם כיון שהיתומים זכו מכח כתוב' אמן ולא נשתעבדו לב"ח וכ"ה מבואר בשו"ת אהלי תם סי קע"א שכ' שפי' התקנה ששקדו על תקנת היתומים ועמדו וסידרו ששעבוד הנדוניא והעיקר ותוס' לא יתפשט אלא עד חצי נכסי הבעל וכו' ע"ש הרי דהחצי העזבון שחולקי' עם האם הוא מכח האב ומש"ה הכבוד נוטל פ"ש בחצי עזבון שחולקי' עם אמן. והכי חזינא בשטרי עתיקי דאתו לידן מב"ד בדור שלפני פנינו בענין חלוקת אחי' שחלקו מאלו הנכסים שזכו היתומים מכח התקנה והגבו לכגוד פ"ש

סימן כ"א

ראובן שכתב גט כשר לאשתו ואח"כ אמר אותו הגט פסול מה דינו

תשובה בר"פ השולח גרסי' ת"ר בטל הוא וכו' דבריו קיימי' פסול הוא וכו' לא אמר כלום ומסקי' אמר אביי בטל ב' לשונו' משמ' משמ' דבטל ומשמ' דליבטיל גבי גט לישנא דמהני ביה קאמ' ופירש"י כיון דהכי הוא סתמא דמלת' כי טעין איניש במלתא דמהניא אמלתי' קטעין ואיבעיא לן התם בטל מהו ולא אפשיט' ופירש"י אם אמר בטל ולא אמר הוא מהו לשעבר משמ' ואין בדבריו כלום כיון דלא אמ' הוא א"ד בלא הוא נמי ב' לשונות משמ' ולישנא דמהני ביה קאמ' ע"כ ויש לדקדק לפרש"י מאי שנא היכא דאמ' בטל הוא דאמרי' דלישנא דמהני ביה קאמר ובטל גיט' והיכא דאמר פסול הוא אמאי לא אמרי' ב' לשונו' משמ' משמ' לשעבר ומשמ' להבא ואמאי לא אמרי' לישנא דמהני ביה קאמר ולכאורה י"ל דס"ל לרש"י דאפי' אמר יהא פסול לא אמר כלום מטעמא דכתב רש"י שם וז"ל פסול הוא לא משמע דאיהו מבטל ליה אלא שמוציא עליו שם פיסול והא ליכא ע"ש אך אכתי ק' בהא דאמרינן התם יהא חרס יהא כחרס דבריו קיימי' חרס הוא כחרס הוא לא אמ' כלום וק' דכיון דאם אמר יהא חרס יהא כחרס דבריו קיימי' משום דלהבא משמע א"כ כי אמר נמי חרס הוא כחרס הוא נימא נמי דתרי לישני משמ' ולישנא דמהני ביה קאמר וי"ל דס"ל לרש"י דדוקא היכא דאמר לשון בטל הוא דאמרי' הכי שהרי הוא מזכיר הביטול בפי' מש"ה כשאמ' בטל הוא אמרי' לישנא דמהני ביה קאמר משא"כ כשאומר חרס הוא דאינו לשון ביטול אין אנו מפרשי' דבריו דכונתו לומ' חרס יהא ודוק' כשאומר בהדיא יהא חרס הוא דהוי ביטול: ץ א'

איברא דהתו' שם בד"ה מאי שנא וכו' כ' וז"ל תימ' דבריש אין בין המודר משמ' דככר זה הקדש מועיל וגט זה חרס ודאי לא אמ' כלום וכו' עכ"ל ולפי האמור אין מקום לקושיא זו דשאני גבי הקדש דהזכיר הקדש בפי' משא"כ בגט זה חרס דאין משמעו' הלשון שיהא ביטול עד שיאמ' בפי' יהא חרס ומאי דמייתי הש"ס ראיה מהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר לאו לגמרי מדמי' ליה להקדש אלא דוקא בלשון הרי הוא דמשמעותו להבא הוא דמדמה לה ושו"ר להרב אור יקרות שכ' על קושית התו' כעין מה שכתבנו ע"ש ונראה דזו כונת הרא"ש שכ' וז"ל אע"ג דמדמה ליה להקדש בהאי לישנא לא דמי לגמרי להקדש דאלו בהקדש אי אמ' ככר זה הקדש