שו"ת די השב קה

סימן י"ז

מי שנשא א' מהשניות מדברי סופרים דקי"ל בא"ה סי' קי"ו דאין לה מנה ק"ק אבל תוספת יש לה ובנכסי צ"ב ובנ"מ דינה כדין כל הנשים יש לחקור אם יש לבניה כתובת בנין דכרין או לא

הנה בס"פ נערה גרסי' בעי ר"א בת שניה יש לה מזונות או אין לה מזונות כיון דלית לה כתוב' לית לה מזוני או דלמ' אמה דעבד' איסורא קנסו' רבנן איהי דלא. עבד' איסו' לא קנסוה רבנן וכ' הר"ן בשם הרא"ה דכתוב' ב"ד נמי לית לה דכיון דלית לה כתובה בניה היכי ירתי לה ואע"ג דלא מפסד' אלא מנה ק"ק כדאיתא לקמן בפ' האלמנה אבל תוס' ונדוניא אית לה אפ"ה בנין דכרין לא ירתי מידי דתנאי כתוב' בתר כתוב' גריר וכיון שאין לה עיקר כתוב' כמי שאין לה כתובה דמי ע"ש אך מדברי הרשב"א ביבמות בר"פ האשה שהלך בעלה אין נר' כן שכ' עלה דמתני' האשה שהלך בעלה למ"ה ובאו וא"ל מת בעליך ונשאת לאחר ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה ואין לה לא כתוב' וכו' ולא בלאו' וז"ל ואין לה כתוב' שם כתוב' מנה וק"ק ותוס' ונדוניא דהא עוברת על דת היא ובעוברת על דת וחברותיה אמרינן בכתובות שאין להם תוס' וכזו ודאי אפי' נדוניא מפסד' וכדמוכח בגמ' דאמרי' עלה דמתני' דתנן אין יורשיו של זה וכו' כתוב' מאי עבידת' ופי' ר"פ בכב"ד מ"ד לדיד' דעבדא איסו' קנסי' לזרע' לא קנסו רבנן קמ"ל וכב"ד היינו נדוניא אלמ' בין היא בין יורשי' מפסידי' דאי היא שקלא כ"ש זרע' וזו ראיה שאין עליה תשו' עכ"ל ומבואר מדברי הרשב"א הללו שחולק על דברי הרא"ה שהרי לדעת הרשב"א אם לא קנסו' אלא בעיקר הכתוב' דוקא דהיינו מנה ק"ק ובתוס' ולא קנסו' בנדוניא אית לה כב"ד משום דעיקר כב"ד היא הנדוניא וא"כ ה"נ בשניה כיון דלא קנסו' אלא בעיקר הכתובה אבל נדוניא יש לה ה"נ דאית לה כב"ד. וכן נמי בההיא דאיבעיא לן התם בס"פ נערה בבת אנוסה אליבא דרבנן דאמרי יצא כסף קנס' בכתובת' מאי כיון דלית לה כתוב' לית לה מזוני או דלמ' וכו' נר' שאם הכניס' לו נדוניא כשנשאה ומת לענין כב"ד באנו למחלוקת הרא"ה והרשב"א דלדעת הרשב"א כיון דיש לה נדוניא יש לה כב"ד ולדעת הרא"ה כיון דלית לה כתוב' לית לה כב"ד דתנאי כתוב' בתר כתוב' גריר וכ"כ הרא"ה שם גבי בעיא דבת אנוסה וז"ל כב"ד ודאי פשיטא לן דלית לה דכיון דלית לה כתוב' בניה נמי במאי קזכו ע"ש

ובעיקר סוגיין איכא למידק דהכא קמבעיא ליה אי אמרי' דלאמה דעבד' איסו' קנסו' רבנן איהי דלא עבד' איסור' לא קנסו' רבנן וביבמות דצ"א אמרי' מ"ד איהי דעבד' איסו' קנסו' רבנן זרע' דלא עבד איסו' לא קנסו' רבנן קמ"ל הרי דאפי' לזרע' דלא עבד איסו' כיון דלדיד' קנסו' קנסו נמי לזרע' וא"כ ה"נ אמאי לא נימ' דכיון דקנסו' לדיד' קנסו נמי לורע' ואפשר ליישב דשאני התם לענין כב"ד דכיון דקנסו' להאם בענין הכתוב' דלית לה כתוב' קנסו נמי לזרע' באותו ענין עצמו דהיינו הכתוב' אבל הכא מספק"ל משום דמזונות הבת הוא ענין אחר ואינו נוגע להאם. ועוד אפשר לומר דהתם שאני משום דעברא איסו' דאוריי' דהיינו איסו' א"א משא"כ הכא דלא הוי אלא איסו' מדרבנן ואע"ג דאמרי' עלה בפ' יש מותרות דחכמים עשו חיזוק לדבריהם מ"מ אפש' דדוק' בדיר' עשו חיזוק לדבריהם וקנסו' ולא לזרע' ונר' דמש"ה לא מבעיא ליה בבת חייבי לאוין שלא הכיר בה דקי"ל בא"ה סי' קי"ו לא הכיר בה אין לה מנה וק"ק אבל תוס' יש לה ואין שום תנאי מתנאי הכתוב' ואפי' מזונו' אחרי מותו וכו' ואמאי לא מבעי' לן בבתה וכן בההיא דהלך בעלה למ"ה ובאו וא"ל מת בעליך ועמדה ונשאת דאין לה לא כתוב' ולא מזונות וכו' ואמאי לא מבעיא ליה אם יש לבתה מזונות אכן לפמ"ש י"ל דבהני דהוו איסור תורה כי היכי דקנסו' לדיד' קנסו' נמי לזרע' ולא מבעיא ליה הכא אלא בשניה דהוי מד"ס וצ"ע

סימן י"ח

בתנאי כתובה שלנו כתוב שאם. יארע העדר מהכלה הנז' ולא ישאר זרע ש"ק שיחי' וכו' מחוייב החתן הנז' להחזיר ליורשי. הכלה הנז'. מחצית הנדוניא שהכניס' לו וכו' ויש לחקור היכא שנהרגה הכלה הנז' ולא מתה כדרכה אי מחוייב החתן להחזיר ליורשי' או דלמ' דלא תקנו אלא במת' כדרכה אבל באונס כי האי דלא שכיח לא חלה התקנה כלל דמלת' דלא שכיחא לא תקנו.. ך תקנו

והנה מור"ם בהג"ה בא"ה ס"ס נ"ג כ' עוד תיקן ר"ת וחכמי צרפת שאף אם כבר נתן האב הנדוניא אם מת' האשה או האיש תוך שנה א' בלא ז"ק חוזר הכל לאב או ליורשי המת וכו' ובס"ס קי"ח כ' מור"ם וז"ל ואם לא מתו הבת או הבן רק נהרגו או נשתמדו י"א דלא שייך בזה דין חתנים ואפי' לא נתן האב צריך ליתן אבל אם אין כאן זש"ק שצריכי' להחזי' מכח התקנה אין חילוק בין נהרגו למתו וכו' ומבואר מדבריו דס"ל דלענין אם האב עדיין לא פרע תשלום הנדונייא דקי"ל דאם מתה הבת אינו חייב להשלים לחתנו משום דלא נתן האב אלא אדעת' שתהנה מהם בתו מ"מ היכא דנהרגה בתו באונס כי האי דלא שכיח לא אמרי' דאדעת' דהכי לא חייב עצמו דמלת' דלא שכיח' היא ואינו עולה כלל לדעת האב וכמ"ש בתשו' הרא"ש ריש כלל דבנדון זה לא עלה ע"ד חמיו גזירות הללו אבל לענין תקנת חזרת חצי הנדוניא אפי' בנהרגה חייב להחזי' דבתקנה אין חילוק בין מתה כדרכה לנאנסה וכמ"ש הרא"ש שם וז"ל וגם ל"ד לתקנת ר"ת דדוקא בנדוניא משום עגמת נפש תיקן אבל לא בירושת' שנפלה לה והבו דלא לוסיף עלה וכו' ע"ש משמ' דס"ל להרא"ש דתקנת ר"ת אפי' באשה שנהרגה בשעת הגזירה מדלא דחה הרא"ש דתקנת ר"ת גופה אינה אלא במתה כדרכה אבל בנהרגה הבעל יורש משום דהוי מלת' דלא שכיח' ומש"ה זוכה נמי בירושת' אלא ודאי דס"ל דתקנת ר"ת אפי' בנהרגה והוצרך לחלק בין חזרת הנדוניא דשייך ביה טעמ' דותם לריק וכו' משא"כ בירוש' באופן שדעת הרא"ש דתקנת ר"ת היא אפי' במלת' דלא שכיח' כמבואר כל זה בפסקי מהרא"י סי' רס"ו ע"ש

ובר מן דין אפי' את"ל דתקנת ר"ת לא היתה אלא במלת' דשכיח' כגון במתה כדרכה אבל אם מתה באונס דהוי מלתא דלא שכיח' לא תיקן מ"מ בנ"ד שכתוב שאם יארע העדר וכו' שתיבת העדר משמ' דכולל כל מין העדר בין כדרכה בין שלא כדרכה. איברא דחזינא לה' צבי אשכנזי בתשו' סי' ס"א שנשאל בשטר שכתוב בו העדר וכו' ונהרגה האשה וכו' ונסתפק בה