דרכי תשובה - ד כט

שעות מאכילת בשר ואוכל עכשיו לחם אפ"ה אסור לישב אצל מי שאוכל גבינה אם לא שחבירו שאוכל גבינה יודע שזה אכל בשר בתוך שש שעות אז מותר ולא חיישינן שמא יושיט לו כאשר יראה המעיין שם וע' בכנפי יונה שהביא דברי הבית יעקב הנ"ל ולדינא כ' וז"ל דלעולם לא חיישינן אלא כשהוא אוכל ג"כ כיון שהוא דרך לטעום מאכל חברו דאל"כ מי שאכל בשר לא יתעסק במאכל חלב תוך ו' שעות עכ"ל ומתוך דבריו נראה שגם הוא לא השיג עליו אלא אם הוא אינו אוכל כעת אבל אם גם הוא אוכל כעת אע"פ שאוכל רק לחם גם הוא מודה שאסור לו לישב אצל השלחן שחבירו אוכל עליו גבינה כי דרך האוכל לטעום גם ממאכל חבירו אשר על השלחן שעומד לפניו ולכן לא אמרינן דמי שכבר אכל בשר לא יתעסק במאכל גבינה בתוך ו' משום שאינו אוכל אז בשעה שהוא מתעסק אמנם הנה גם במ"ז סק"ב ובשערי דעה סק"ב ובס' תשובה מאהבה חלק ג' ריש סי' זה וביד אפרים השיגו על הבית יעקב בזה שאין לגזור ולעשות גזירות חדשות מה שלא נזכר בהדיא בדברי חז"ל עיי"ש ומשמע דאפי' אוכל לחם אין להחמיר ורק באוכל בשר עכשיו הוא שגזרו חז"ל אבל אם אוכל רק לחם עכשיו אין לחוש שגם בכה"ג הו"ל גזירה לגזירה וכ"כ ביד יהודה בפיה"א סק"א ובפיה"ק סק"ד דכל שאין שם בשר על השלחן אף על פי שזה אכל בשר ולא סילק ובירך ואוכל עדיין שאר דברים מותר לחבירו לאכול עליו גבינה עיי"ש. שוב ראיתי בחידושי הפלאה שהוכיח ג"כ דדוקא בשעה שאוכל גבינה אסור להעלות בשר אבל לאחר אכילת הגבינה אע"פ שאוכל עוד שאר דברים מותר לעלות בשר דהגזירה הי' רק שמא יעלה באילפס רותח בששניהם לפניו אבל שמא יאכל בזה אחר זה לא גזרו עיי"ש וכ' שם עוד ביד אפרים דאף לדברי הבי"ע כ"ז דוקא אם זה שאכל בשר לא סעיד עדיין רק אכל מעט בשר באקראי אבל אם כבר סעיד סעודתו ואינו האב לאכול אין לחוש וכ"ש אם הוא איש מכובד בענין שגנאי הוא שיושיט לו חבירו ויאכל פשיטא שאין חשש וכן מי שאכל בשר מותר לכ"ע לעסוק במאכלי חלב וגבינה ולא חיישינן דלמא אתי למיכל מיני' אם אין דרך שהמתעסק לתקן המאכלים יאכל ממנו בשעת התיקון וכו' וכן עמא דבר שבני בית הם עוסקים בסעודה לצורך לילה במאכלי חלב אף שאכלו בשר בסעודת צהריים ואין פוצה פה ומצפצף אך כ' דנראה דבמאכלים שדרך שהמתעסק בהם אוכל בשעת מלאכתו יש להחמיר שיש לחוש דאיידי דטריד בעבודתו בלע ג"כ וקאכל איסורא והכל לפי הענין וסיים דכ"ו הוא רק בא' אבל אם שנים עוסקין במאכלי חלב כנ"ל ויודעים זה מזה ששניהם אכלו בשר ודאי אין להחמיר עיי"ש:

(יז) אם עשו שום היכר וכו' מותר. עי' בתורת יקותיאל סק"ב שהעלה דזה הוא רק מדינא אבל מ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לאכול אפי' ע"י ההיתר דהפסק עיי"ש ועי' בשו"ת משכנות יעקב חיו"ד סי' ל"ג דכל זה בבשר בהמה אבל בבשר עוף אין שום מקום להחמיר ע"י היכר עיי"ש:

(יח) עשו שום היכר. עי' בס' בגד ללבוש בחידושיו לסי' זה שהביא ראי' מדברי הש"ס בשמעתין דלא מהני היכר רק בשני בני אדם כיון שיש ב' דעות אז מהני היכר ושינוי אבל להעלות בשר על שלחן שאדם א' אוכל גבינה לא מהני היכר כיון דליכא ב' דיעות עיי"ש וכ"כ בשו"ת מהר"מ מרוטנבורג האחרונים חיו"ד סי' י"ב עיי"ש וכבר קדמם בזה בס' קהל יהודה הספרדי ריש סי' זה ועי' בס' יד דוד הספרדי בהגהות הטור אות ז':

(יט) כגון שכל א' אוכל על מפה שלו. עי' כנה"ג בהגהות הטור אות י"ט שהביא מהא"ז שאף בב' אכסנאים שאין מכירין זה את זה ומקפידים אסור לאכול על מפה א' זה בשר וזה גבינה ואפי' במפה חדשה וצריך שיהי' לכל אחד מפה בפ"ע דשמא יבואו לאכול בשר על מפה זו באותו צד שאכלו גבינה וכן להיפך ואין ראוי לאכל שום דבר על מפה זו לא גבינה ולא בשר שהרי יש עליו פרורי מאכל מבשר וגבינה וסיים שכן נוהגין עיי"ש (וע"ל סי' פ"ט סעי' ד' ובדברינו שם ס"ק מ"ו ומ"ז):

(כ) שכל א' אוכל על מפה שלו. עי' בכנה"ג שם אות כ' שכ' דנראה דהא דמפה אחרת הוי היכר היינו כשמתחלה הי' אוכלין על מפה א' ובסוף כשמביאין לא' גבינה או בשר נתחלקו ואוכל כל א' על מפה שלו דבזה הוי היכר אבל אם אכלו מתחלה כל א' על מפה בפ"ע ואח"כ הביאו גבינה או בשר לא מהני זה להיכר וצריך היכר אחר כיון דגם מתחלה הי' מחולקים במפות אך סיים דמדברי הפוסקים לא משמע כן עיי"ש וע' בשיורי ברכה שכ' בהחלט דאף דמתחלה היו מחולקים במפות והביאו אח"כ לא' גבינה ולהב' בשר אין צריך היכר אחר עיי"ש ועי' ביד אברהם שכ' דמ"מ לא הוי מפה היכרא אלא במקום שאין דרכם לאכול כל א' על מפה בפ"ע אבל אם דרכם בכך שכל א' אוכל על מפה שלו לא מהני עיי"ש וכ"כ בדלתי תשובה סק"י דלפי הנהוג עתה בבתי עשירים לאכול כל א' על מפה בפ"ע לא הוי היכר עיי"ש:

(כא) ודוקא שאין אוכלין מן הפת. עי' בדברי זקיני הלבוש באו"ח סי' קע"ג שהחמיר מטעם זה להניח דוקא פת שלם דאם יניח פת חתוך יבא לאכול ממנו עיי"ש והביאו בכנה"ג שם אות כ"א ובבל"י לדינא והנה בשפ"ד סק"ח הביא זה רק בשם הבל"י והשיג עליו והקול אף באינו שלם עיי"ש אמנם יעוין בשיורי ברכה אות ז' שהתפלא על הפרמ"ג איך נעלם ממנו שכן מבואר להדיא בלבוש ושכן כתב הכנה"ג לדינא עיי"ש וכ"כ בפרי תואר סק"ח דכל שפירסו מתחלה מהפת אף שלא פרסו ממנו בשעת סעודה ואין אוכלין ממנו בשעת סעודה זו כלל לא הוי היכר כיון שדרך הפת כן הוא לפרוס ממנו ולהניח הנשאר מהפת על השלחן עיי"ש:

(כב) שאין אוכלין מן הפת. עשפ"ד ס"ק ח' שכ' דבע"כ מיירי שאין שום אחד מהם אוכל ממנו אבל אם א' אוכל ממנו אף שהב' אינו אוכל לא הוי היכר עיי"ש וכ' ביד אברהם דכ"ז דכשדרכם לאכול כל או"א מפת שלו מש"ה לא הוי היכר אא"כ אין שום א' מהם אוכל ממנו אבל אם דרכם מעולם לאכול שניהם מפת א' והשתא אוכל כל אחד ואחד מפתו בפ"ע זה הוי היכר עיי"ש וכ"כ בדלתי תשובה סק"י לדינא עיי"ש ודבריהם נכונים מאוד לפענ"ד דהנה מעולם תמהני על בעלי הש"ע ונושאי כליהם שהשמיטו דברי הס' יראים עמוד מאכלות סי' קמ"ט שכ' וז"ל אבל אם הפסק ביניהם כגון ב' לחמים עיי"ש וע' בס' פתח הדבור חלק א' סי' קע"ג אות א' שהביאו והביא שם בשם הס' שם עולם שכ' טעם לזה שצריכין ב' לחמים להיכרא ועיי"ש במה שגם הוא הוסיף עוד טעם לזה שצריכין ב' לחמים דוקא עיי"ש ותמהני מדוע לא חשו רבותינו בעלי הש"ע לדבריו אבל לפי האמור י"ל דאין מדברי הס' יראים ראי' להחמיר בזה בכ"מ די"ל דהס' יראים מיירי בודאי בסתם בני אדם האוכלין על שלחן אחד שדרכם לאכול מפת א' גדול המונח על השלחן וע"כ כתב דאם הונח על השלחן ב' לחמים שכל א' יאכל מפת שלו מה שלא הורגלו בזה זה הוי בודאי היכר וה"פ:

(כג) אוכלין. ע' בס' שאול בן הלוי שכתב דאם הי' עומד ביניהם שאר היכר אף שלכ"ע הוי היכר מ"מ אם עומד על השלחן איזה מין מאכל (שאינו של בשר ולא של חלב) ואוכלין שניהן ממנו לא מהני ההיכר דכל שיש שם על השלחן מאכל ששניהם אוכלין ממנו אז אין שום היכר חולק ביניהם אלא אמרינן שכשם שאוכל ממין זה שאוכל חבירו כן יבא לאכול גם הגבינה של חבירו עיי"ש (כד) מן הפת. עבכנה"ג בהגהות ב"י אות ט"ו שכתב מהדמש"א דהא דמהני לחם שלם וקנקן להפסקה זה דוקא כשאין לא' מהם רשות להשתמש בהם לאכול מן הפת או לשתות מן הקנקן שאין הלחם או הקנקן של שום א' מהם אבל אם יש לא' מהם רשות לאכול מן הפת או לשתות מן הקנקן אע"פ שאין להשני רשות בו לפי שאינו שלו לא הוי הפסק כל שמכירים זה את זה או אחים אפי' מקפידים זע"ז דחיישינן שמא השני שאין לו רשות ישכח ויאכל ג"כ מן הלחם וישתה ג"כ מן הקנקן והו"ל גם בזה כדין תפיסה אחת עיי"ש:

(כה) אע"פ ששותין מן הכלי. כתב ביד אברהם ר"ל שא' שותה ממנו והב' אינו שותה דאין לפרש דשניהם שותין מכלי זה דהא הוא