דרכי תשובה - ד רפד

בטל עיי"ש:

(יג) בעל הבית. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דכעת גם של נחתום חשובים ולא בטילין ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ה ובפיה"ק סק"ו דאפי' הם קטנים כיון שכעת גם הקטנים אינם נמכרים אלא במנין לא בטל ודוקא בשלמה אבל פרוסה בטל ועיי"ש בפיה"א שכתב דכל זה הוא בסתם פת הנילוש במים אבל בפת הנילוש בשומן או בחמאה גם בפרוסה הו"ל ראוי' להתכבד והכל הוא לפי הענין עיי"ש:

(יד) וכן בעלי חיים. כ' ביד יהודה בפיה"א ס"ק ו' ובפיה"ק סק"ז דחילוק יש בין חשיבות דבע"ח לחשיבות דחהר"ל דכשנתערבו כמה עופות שחוטין הגם דאינם בטילים מחמת חהר"ל מ"מ כל האברים שבפנים כיון שאינם ראוים להתכבד וכן הביצים שבפנים ובפרט הביצים שלא נגמרו בודאי בטלין אבל בנתערבו העופות בעודן חיים שהכל נגרר אחר החיות של הבע"ח גם הבע"ח גם האברים הפנימיות והביצים שבפנים אינם בטילין ועיי"ש שכתב דאם נתערבו בעודן חיין ונשחטו במזיד אז כל שנמצא בפנים הו"ל בכלל מבטל איסור לכתחלה אבל הביצים שהטילה מחיים מותר מטעם פירש עיי"ש:

(טו) בעלי חיים ואף בעלי חיים קטנים וכחושים בע"ח חשיבו שפ"ד סק"ז. ועי' בט"ז סק"ב שכתב דלפעמים אם הבע"ח הוא כחוש ואינו ראוי לאכילה אין לו חשיבות מצד חהר"ל אפי' הוא שלם עיי"ש ועי' בהגהות יד שאול שהביא ראי' דכל זה הוא רק לענין חהר"ל אבל מצד בע"ח ואף שהוא כחוש אינו בטל מצר בע"ח עיי"ש ועי' בדברינו להלן (ס"ק ל') ולעיל סי' ק"א ס"ק ל"ב):

(טז) חיים. עי' בצל"ח ביצה דף ג' שכ' דבע"א שהוא נבילה מחיים אע"פ שהוא חי מ"מ כיון שהוא נבילה מחיים בטל חשובות דבע"ח ממנו ובטל עיי"ש והביאו ביד יהודה בפיה"א סק"ו וכתב דזה דוקא בנבילה שהיא מטמאה מחיים אבל באינה מטמאה מחיים אע"פ שאין השחיטה מועלת לו מ"מ לא עדיף מטריפה דחשיב בע"ז ולא בטל ועיי"ש בפיה"ק סק"ז שכתב כן להלכה דכל שהוא חי עדיין אע"פ שהוא טריפה או אפי' נעשה נבילה ע"י פסיקת הגרגרת או נקיבת הוושט שאין השחיטה מוטלת לו להוציא מידי נבילה וכן אפי' נפל מ"מ כל זמן שאינו מטמאה מחיים בכלל בע"ח הוא ואינו בטל עיי"ש:

(יז) אע"פ שדרכן למנות. עבאה"ט ועי' פרמ"ג בשער התערובות חלק ג' פרק ב' (בד"ה ודע דהר"מ) שכתב דאף לדעת המחבר דס"ל דחוץ מאותן ז' דברים אף דבר שבמנין ודרכו תמיד למנותו נמי בטל מ"מ מודה המחבר דאם אפשר למוכרו בהפסד מועט צריך למכרן לעכו"ם עיי"ש:

(יח) באותו מקים ובאותו זמן:

עש"ך לעיל סי' ק"א ס"א י''ג ובדברינו שם (ס"ק ס"ד):

(יט) דכל דבר שבמנין. עשס"ד לעיל סי' ק"א סק"ז שכתב דבע"כ ענין דבר שבמנין לא שייך אלא בדבר בינוני לא מאוס ולא חהר"ל משא"כ בדבר המאוס אע"פ שהוא דבר שבמנין הוא בטל ואם הוא חהר"ל הלא בלא"ה לא בטל משום שהוא חהר"ל אפי' אינו דבר שבמנין עיי"ש ועי' בס' זכרון. אברהם (מהגאון מו"ה אבלי הכהן ז"ל) לעיל סי' ק"א שם שהתפלא על הפרמ"ג בזה במ"ש בפשיטות שבדבר המאוס לא שייך דין דבר שבמנין דמה ענין המאוס לבטל החשיבות דמנין דאטו אם נתלכלכו הבע"ח עד שהוא טורח להדיח לכלכותו יתבטל זה דבר שלא ניתן להאמר עיי"ש אמנם יעיין בס' מגדים חדשים לעיל סי' ק"א אות ה' שהביאו ומדחה דבריו דמה שהתפלא כל הפרמ"ג דלפי דבריו בע"ח שנתלכלך יתבטל אינו דחיי' כלל דשאני בע"ח דיש בו חשיבות מצד שהוא בע"ח ע"כ שפיר אינו מועיל מה שנתלכלך לבטל ממנו חשיבות דבע"ח משא"כ בדבר שבמנין דהעיקר דאינה בטילה אינו רק משום שמצדד חשיבותה מונין אותה אינה בטילה וא"כ ממילא היכא שהוא מאוס עד שאינה חשובה בעיני בני אדם דבע"כ דמה שמונין אותה אינה מצד חשיבות רק משום טעם אחר ולכן שפיר בטל ממנה החשיבות דדבר שבמנין ושפיר בטל והביא שם גם מתשו' טוטו"ד תליתאי סי' ר"ג שדעתו ג"כ הכי לדינא דדבר המאוס לא שייך בי' דין דבר שבמנין עיי"ש:

(כ) דבר שבמנין עי' בס' יד אלימלך סי' א' באמצע הדיבור שכתב דפשוט הוא דטחול של עגל הוי דבר שבמנין כיון שהשוחטים מוכרים אותם במנין עיי"ש לדרכו:

(כא) דהיינו שדרכו למנותו. עי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ר"ג שנשאל בשני כליות של בהמה טריפה שנתערבו בששה עשר זוגות כליות כשרים וכתב דלכאורה הי' נראה לאסור דהא הוי דבר שבמנין דדרכו למכור הכליות תמיד רק במנין אמנם לדינא כתב שיש לצדד להקל בזה כיון שכתב הש"ך בסק"ט דמה דלא הוי חהר"ל לא הוי נמי דבר שבמנין והרי לענין חהר"ל קיי"ל דמה שחסר לו תיקון גדול לא הוי חהר"ל ממילא דכליות לא נחשב דבר חשוב אף שנמכרים במנין כיון שהם מחוסרים ניקור החלב וזה נחשב מחוסר תיקון גדול אף שראוי לפני עכו"ם בלא תיקון הניקור זה לא מהני דמה שראוי לאורח עכו"ם לא הוי חהר"ל כמ"ש הפרמ"ג (עי' בדברינו לעיל סי' ק"א ס"ק ל"ג וס"ק ס"ט) אך כתב דלא מלאו לבו להתיר להדיא כיון דמדברי הפרמ"ג בשפ"ד ס"ק י"א גבי בהמה שהופשטה אע"פ שלא נבדקה מוכח מדבריו דמה שמחוסר מעשה הניקור משים הא לא נחשב מחוסר מעשה גדול וכיון שלא הי' הפסד גדול ע"כ אסר כל הכליות אבל אם הי' הפ"מ ושעת הדחק יש לסמוך על היתר זה להקל וסיים שכן הסכימו עמו חכמי העיר עיי"ש באריכות:

(כב) שדרכו לכנותו תמיד. עבאה"ט ופת"ש ומ"ש הפת"ש מהמנח"י עי' במ"ז סק"א ובשפ"ד לעיל סי' פ"ו סק"י ובדברינו שם (ס"ק ל"ב) ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ד' שכתב וז"ל י"א דרגל של נבילה שנתערבה ברגל כשרה אפי' אם לא נטלו טלפיה כולן אסורין ולא בטלין משים דהוי דבר שבמנין ואפי' באלף אלפים לא בטל שדרך העולם למנות שנים או ג' רגלים ואנו נוהגין לבטלם כדפי' לעיל דבטל והכי הוי המסקנא וכו' עכ"ל והכנה"ג לשיטתו דגריר תמיד בתר הוראות הב"י אבל לדידן דקיי"ל כדעת הרמ"א שכל דבר שדרכו למנותו תמיד לא בטל פשוט הוא דבודאי גם רגל לא בטל כיון שדרכו למנותו תמיד ואינו נמכר במשקל רק במנין וכן ראיתי ביד יהודה בהשמטות שבסוף הס' סי' ק"א סוף סק"ט שכתב דברור הוא דכעת הוי רגל בהמה גסה דבר שדרכו למנותו תמיד כיון דמוכרין אותו תמיד במנין עיי"ש (כג) למנותו תמיד. עי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ק"ח שעמד על המחקר בענין המטבע אי הוי בכלל דברים החשובים דלא בטלה אפי' באלף והביא ראי' דהוי דבר חשוב עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת יהודה יעלה (למהר"י קובו) חיו"ד סי' ח' מ"ש בדברי הרב חק"ל בזה ומדחה ראיותיו ועיי"ש במ"ש בזה לדינא:

(כד) תמיד. עבאה"ט ופת"ש ומ"ש הבאה"ט סוף סק"ו דכרכשתא בטלה כיון דאין אוכלין אותה אלא ע"י מילוי עי' במ"ז שם שכתב דאף שנתמלא אפ"ה בטלה כיון דהכרכשתא שהוא