דרכי תשובה - ד רע

דדוקא בפת שלם אבל בפרוסה אפי' בצונן אסיר עיי"ש:

(פז) ואם היה פת שעורים וכו'. עי' בתוספות ירושלים שהביא מדברי הירושלמי פרק י' דתרומות חיטין מלמטה ושעורים מלמעלה כשם שאין החיטין שואבות כך אין השעורים שואבות שעורים מלמטן וחיטין מלמעלה כשם שהשעורים שואבות כך החיטין שואבות עכ"ד אמנם יעוין במראה הפנים בירושלמי שם (בד"ה שעורים) שכתב דמדברי הרמב"ם שלא הזכיר זה נראה דס"ל דהוי איבעיא דלא אפשיטא ולדינא אמרינן דכמו בחיטין מלמטה ושעורין מלמעלה מותר שכשם שאין החיטין שואבות כך אין השעורים שואבות דהא חיטין מפסקי להו ה"נ אם הי' השעורים מלמטן והחיטין מלמעלה כשם שאין החיטין שואבות כך אין השעורים שואבות משום דבלא"ה לא הוי אלא חומרא דרבנן בעלמא אזלינן בכ"מ לקולא ולא אסור אלא אם הי' שעורים בין מלמעלה ובין מלמטה עיי"ש:

(פח) הפת חמה. עבאה"ט מ"ש דה"ה בחבית פתוחה ופת צוננת ועי' בפר"ח סק"ב מ"ש בזה והעלה דלדידן דקיי"ל ריחא לאו מלתא אפי' בפת שעורים אין לאסור אלא בפת חמה אבל צוננת אפי' בחבית פתוחה אינו יכול לשאוב הלחלוחית וממשות היין ומותר עיי"ש וכ"כ ביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"ז ובפיה"ק ס"ק ל"ח לדינא עיי"ש אמנם יעוין בפרי תואר סק"ג שהשיב על כל דברי הפר"ח בזה ופסק דהעיקר לדינא כהש"ך להחמיר בשעורים גם בפת צוננת וחבית פתוחה עיי"ש:

סעיף ה (פט) מותר לשאוף. עפת"ש מ"ש לענין אם מותר לשאוף הטאבי"ק הנקח מעכו"ם שמזלפין עליו יי"נ ועי' בפר"ח ס"ק כ"ג שכתב וז"ל יש להזהיר לאלו השותים הטיטו"ן דהיינו פיפ"י של טאבאק"י שלא יבערוהו מנר של חלב לפי ששואב הלחלוחית של חלב שע"פ הנר ומסתברא דהיינו דוקא כשמקרב הדואיי"ה דהיינו הפיפ"ה אצל הפתילה הדולקת ומבעירה משם אבל להבעיר מראש השלהבת שהיא רחוקה מהפתילה דהתם מקלי קלי איסורא וליכא ממשא שפיר דמי. ובעל נפש יחוש גם לזה עכ"ל וע' בקונטרס דעת קדושים (שנדפס בסוף חלק א' מיו"ד דפוס לבוב) סי' ס"ד סעי' א' שמלמד זכות על השואפין טיטו"ן לעשן מנר חלב אך כתב דמ"מ מצד מידת חסידות יש למנוע עיי"ש באריכות קצת ועי' מזה בשו"ת קול אלי' חלק א' חיו"ד סי' כ"ג:

(צ) לשאוף בפיו. עפר"ח ס"ק כ"א ובכרתי סק"כ שכתבו דמ"ש המחבר לשאוף בפיו לרבותא נקטיה דאפי' בפיו מותר אע"פ שנראה כטועם בפיו את האיסור וכ"ש להריח באפו ודרך נחיריו דמותר עיי"ש ובשפ"ד ס"ק כ"ד:

(צא) דרך נקב שבחבית. הוא הנקרא בת תיהא משמע דוקא בת תיהא הוא דמותר אבל לא בענין אחר. שפ"ד שם:

(צב) לידע אם הוא. עי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"ח ובפיה"ק ס"ק ל"ט דבע"כ לא שרי לשאוף הריח בין דרך פיו ובין באפו דרך נחיריו רק בשאין כוונתו להנות מהריח רק לידע עי"ז אם הוא טוב או לאו אבל אם כוונתו להנות מהריח בכ"מ אסור עיי"ש:

(צג) אם הוא טוב. עי' בהגהות צבי לצדיק שהקשה דאיך יש מציאות לדין זה להתיר לשאוף יי"נ לידע אם הוא טוב הא אסור לעשות בו סחורה לקנות ולמכור ואין לומר שעושה בשביל עכו"ם הא גם בעושה בשביל עכו"ם אסור ליקח שכר או טובת הנאה ולא מצא מענה עיי"ש ולפענ"ד שפיר משכחת לה בנזדמנו לו כגון שנתנסך יינו וכיוצא דמבואר להלן סי' קכ"ג סעי' א' דמותר למכרו לעכו"ם וא"כ צריך לידע אם הוא טוב וכמה הוא שוה וה"פ:

(צד) אכל אסור לטועמו. עי' בשו"ת שבסוף הס' שם משמעון (מהגאון מדאמבראווא ז"ל) סי' א' שנשאל על מה שנתפשט המנהג בסוחרי יין לטעום סתם יינם אם הוא טוב והלא מדברי הרמ"א שכתב אבל אסור לטעום משמע דגם סתם יינם אסור לטעום והביא מדברי הצ"צ שמתיר לטעום הבורית משום דהוי נטל"פ ואינו אלא מדרבנן וה"נ האי סתם יינם דג"כ אינו אלא מדרבנן מותר לטעום והרבה להשיב ע"ד (ע"ל ס"ק צ"ו) והעלה דאפי' באיסור דרבנן אסור לטעום אך בנ"ד יש ללמוד זכות על הנוהגין להקל אף דבשאר איסורי דרבנן אסור טעימה מ"מ בסתם יינם כיון דלגבי כמה דברים חזינן שלא החמירו הפוסקים כ"כ כמו בשאר איסורי דרבנן וכמו דחזינן להרמ"א שמתיר בתשו' סי' ק"כ גם לחולה שאין בו סכנה סתם יינם אף דשאר איסורי דרבנן אסורים לחולה שאב"ס אבל בסתם יינם כיון דעכו"ם בזמה"ז לא עובדי ע"ז הם והוי כתינוק דאינו עושה יי"נ וכדרב א"כ לענין טעימה כיון דמחייתם הוא בכך לידע אם הוא טוב סמכו ג"כ אדרב דעכ"פ טעימה שריא דבזה לא גזרו רבנן עיי"ש:

(צה) אסור לטועמו. היינו אע"פ שאינו בלעו. ובין לחיכה בלשון ובין טועם ופולט בכ"מ אסור. שפ"ד שם ועיי"ש ולעיל סי' צ"ח במ"ז סק"א דכל טעימה בין לחיכה בלשון ובין טועם ופולט לא הוי רק איסור דרבנן ולא איסור תורה עיי"ש:

(צו) לטועמו. עבאה"ט מ"ש דבכל איסורי אכילה אסור לטעום ועי' בטוש"ע או"ח סי' תקס"ז ובסי' ר"י במ"א סק"ו ובפרמ"ג בא"א שם ובמחצית השקל שם ובט"ז לעיל ריש סי' צ"ח ובמ"ז שם ובדברינו לעיל סי' מ"ב (ס"ק נ"ז) ועי' בתשו' צמח צדק סי' מ"ו דמשמע דעתו דבאיסור דרבנן מותר לטעום ולפלוט עיי"ש אמנם יעוין במ"ז סק"ט ולעיל סי' צ"ו בשפ"ד סק"י שהשיג עליו עיי"ש והבאתי דבריו לעיל סי' צ"ח (סק"ו) ועיי"ש במ"ש עוד בזה לדינא (יעי' בדברינו לעיל סי' צ"ו סק"י וסי' צ''ז ס"ק י"ג):

(צז) דמותר בהנאה. עבאה"ט ועי' בפר"ח ס"ק כ"ג שכ' דאע"ג דשם בסי' קכ"ג סיים הרמ"א שטוב להחמיר מ"מ הכא כיון דלא הוי הנאה ממש לגמרי ע"כ סתם ולא כתב שטוב להחמיר עיי"ש ועי' בשפ"ד ס"ק כ"ח שהביאו וכתב שהוא דוחק עיי"ש:

סעיף (צח) מותר להריח בהם. עט"ז וש"ך מ"ש שהמריח אינו מכוין לריח היין אלא לריח התבלין ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ל ובפיה"ק ס"ק מ"ג דפשוט הוא דאם באמת כוונתו לריח היין לכ"ע אסור עיי"ש:

(צט) לבשמים דהבדלה. עבאה"ט ועי' בנקה"כ מ"ש ע"ד הט"ז ועי' בט"ז או"ח סי' רצ"ז סק"ה ובמ"א שם בריש הסי' מ"ש על דבריהם בזה (ק) אסור. עי' ט"ז באו"ח שם ובפרמ"ג במ"ז שם סק"ו ובא"א שם סק"א:

סעיף ז (קא) בשמים של ע"ז וכה"כ וערלה. עפר"ח ס"ק כ"ח וס"ק כ"ה שכתב שיש חילוק בין של ע"ז ושל ערלה וכה"כ דבשמים של ע"ז אפי' אינו עומד להריח רק עיקרן לאכילה אסור להריח בהן אבל של שאר איסורי הנאה כגון ערלה וכה"כ בעינן דוקא שיהא עיקרן להריח דאם עיקרן להריח אסור אבל אם עיקרן לאכילה מותר להריח בהן עיי"ש אמנם בפרי היאר סק"ד