דרכי תשובה - ד רכז

כדברינו לעיל סי' ק' סק"ה (וס"ק ל"ו):

(לט) נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו. ע"ל סי' פ"א סעי' ה' בענין דבש דבורים אע"פ שגופי הדבורים מעורבין בו ומרתיחין אותו עמהם מותר משום דהוי נטל"פ ועיי"ש בשפ"ד ס"ק כ"ז שהביא מדברי התוס' דאף שרגלי הדבורים נשארים שם אין איסור דרגלי הדבורים הוי כעצמות שאין בהם שום טעם עיי"ש ועי' בס' זר זהב על האו"ה כלל מ"א סק"א שכתב דמה"ט יש להמליץ במה שבקיץ נראה בחמאה כמה פעמים רגלי הזבובים מעורבים וא"א לזהר ולברור דיש להקל בזה מה"ט כמו ברגלי הדבורים המעורבים בדבש שאין איסור עיי"ש:

(מ) ונמחה גופן לתוכו. ובזה לא בעינן נמחה לגמרי כמש"ל ריש סי' זה גבי עכבר דשם הוי שרץ דשיעורו בכעדשה משא"כ בשרצים שבסעי' זה ששיעורם בכזית כשאינם שלימים ע"כ א"צ שיהא נמחה לגמרי. יד אברהם. (ועי' בדברינו לעיל סי' פ"ד ס"ק א'):

(מא) אם ההיתר רבה עליו. עבאה"ט מ"ש אפי' יש בו כזית בכא"פ ועשפ"ד סק"ט דבע"כ אין חילוק בזה בין אם הוא פגום מעיקרא או משביח ולבסוף פוגם כל שההיתר רבה עליו דהיינו חד בתרי או אפי' רק משהו יותר מחצי אפ"ה שרי גם בכזית בכדי אכילת פרס עיי"ש:

(מב) ההיתר רבה עליו. עבאה"ט מ"ש דהמהרש"ל וב"ח איסרים גם בזבובים ויתושים ועי' בחידושי הגרעק"א שכ' שדעת המהרש"ל להחמיר אף ביין ושמן ודבש אף דעכברא ודאי פוגם מ"מ אין לדמות זבובים ויתושים לעכבר ועיי"ש במ"ש בזה לדינא והניח בצ"ע:

(מג) מותרים. ודע דאף מי שחוכך לומר בסימן הקודם דכשהגדיל האיסור מידתו של היתר עד שהוא נהנה יותר בגודל המידה מפגימת הטעם אסור מ"מ כאן מודה דכיון שנפשו של אדם קצה בהם אף שנהנה במה שהגדיל מידת ההיתר אין, לאסור ש"ך ס"ק ט' מהב"י ועי' בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) סוף סי' זה:

(מד) מיהו בחלא ושכרא יש לחוש. עי' ביד אברהם מ"ש לענין קדירה שבישל בה תבשיל שנימוחו בה זבובים אם מותר נבשל בה חלא ושיכרא לכאורה הי' נראה לאסור כיון שהטעם של הזבובים הבלוע בקדירה יתן טעם טוב בהחלא ושיכרא אבל לדינא אין להחמיר בזה לענין טעם הנפלט מן הכלי שהרי הרבה פוסקים ס"ל דזבוב אין בו טעם כלל ואינו איסר אפי' בחלא ושיכרא וכמ"ש בב"י סי' ק"ז עיי"ש ועי' בדברינו לעיל סי' צ"ב (ס"ק מ"ה):

(מה) בחלא ושכרא. ולדעת הש"ך לעיל סק"ה יש החמיר גם בשאר משקים חוץ מיין ושמן ודבש. הגהות הח"ס מהד"ק (מו) יש לחוש. עמ"ז סק"ו שכ' דאף שכ' הרמ"א דנוהגין להקל מ"מ בחלא ושיכרא אסיר מספיקא וכדעת הרמ"א כאן והש"ך להלן סוף סי' ק"ז וכתב עוד ואינו יודע על מה סמכו העולם להתיר אף בחלא ושיכרא ובעל נפש צריך לזהר אף בלא בישול רק בקר כי לפעמים שוהין מעל"ע או כשיעור שיתן על האור וירתיח וצריכין לדקדק בזה עיי"ש ועי' ביד יהודה סוף סי' זה שכ' דאף דמחמרינן בחלא ושיכרא כנ"ל מ"מ עכ"פ כיון שיש מקילין יש לחשבו לספק גמור וכשיש עוד ספק א' הו"ל ס"ס וכל זה בשכר שהי' בימי חכמי הש"ס וכו' אבל בשכר שלנו יש להקל (וכמש"ל ס"ק ג') עיי"ש. סעיף א (א) איסור שנשרה עם היתר. עט"ז לעיל סוף סי' צ' שהעלה דבשר שנכבש בחלב שחוטה מותר ומבואר מדבריו דפשיטא לי' דבאיסור בב"ח דרבנן לא אמרינן כבוש עיי"ש ועי' בדגול מרבבה שהתפלא על הט"ז בזה עיי"ש אכן בחידושי הגרעק"א ז"ל וביד אברהם בסי' צ' שם תירצו תמיהת הדג"מ עיי"ש ועי' בשו"ת חתם סופר חיו"ד סוף סי' ע"ג וסי' פ"ו שמתרץ ג"כ דברי הט"ז בזה עיי"ש ועבמ"ז ריש סי' פ"ז מ"ש בזה ועי' בהגהות אמרי ברוך על הדגמ"ר שם איברא כי בפר"ח שם סק"ב חלק ג"כ על הט"ז כתב שדבריו לא נהירין אלא דהעיקר לדינא כדעת האו"ה שם דגם בנכבש בחלב שחוטה אסור עיי"ש וכ"כ בכרתי שם סק"ט לדינא ועי' במ"ז שם ס"ק י"ב שכ' שכן הלכה ואף בשר עוף בחלב שחוטה אסיר ע"י כבישה עיי"ש מבואר מדבריהם דגם באיסור בב"ח דרבנן אמרינן כבוש:

(ב) שנשרה עם היתר. הוא לרבותא דלא מיבעיא היתר יבש שנשרה באיסור לח או איסור יבש בהיתר לח דנאסר ההיתר אלא גם איסור והיתר יבשים ששרו מעל"ע בצונן לח נאסרו דהשרייה מפליט מן האיסור ומבליע בהיתר. יד יהודה בפיה"ק ריש סי' זה וה"פ:

ועיין במנח"י כלל כ' ריש ס"ק י"ג שכ' דלאו דוקא בנכבשו האיסור וההיתר זה עם זה יחד אלא גם היכא שנכבשו זה אחר זה כגון שנכבש דג טמא במים מעל"ע ואח"כ נכבש באותן מים דג טהור נאסר עיי"ש ועי' במשמרת שלום בחידושי דינים שבסוף סי' זה אות ל' שכתב דלפי מה דקיי"ל לעיל סי' צ"ד סעי' ד' בהגה דבשאר איסורין בלח בלח לא אמרינן חנ"נ בהפ"מ א"כ בנ"ד אפי' לא נכבשו שניהם יחד רק בזה אחר זה ביש הפ"מ משערין לפי ערך המדומע ע"ד משל כשהדג טמא הוא לערך זית א' והמים הם כשיעור מ' זיתים והדג טהור יש בו כשיעור כ' זיתים יש להתיר הדג טהור כיון שבצירוף המים והדג טהור יש ס' נגד הדג טמא הנפלט למים ע"י הכבישה עיי"ש:

(ג) עם היתר. עי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ט' שכ' מהאו"ה דדוקא בדבר לח שייך כבוש אבל ביבש אין דין כבוש כלל ואם הניח ב' דברים יבשים זא"ז אפי' זמן מרובה סגי בהדחה עיי"ש ועי' בסלת למנחה כלל כ"ב דין י"א אות כ"ו לענין כביש בדבש שכ' דלא הוי כבוש רק בדבר לח ומהותך אבל בלא"ה לא הוי כבוש וכ' שכן משמע באו"ה של מהרש"ל עיי"ש ועי' בס' שורש מיעקב הראשון סי' ק"ד אות א' מ"ש בזה והביא מדברי הט"ז באו"ח סוף סי' תרמ"ח ס"ק י"ז שהשיג על הב"ח שמכשיר אתרוג הכביש בדבש ודעת הט"ז לאסור משום כבוש וכ' דבע"כ א"א לתת כלל לזה דבכל דבש לא הוי כבוש אלא דחילוק יש דבודאי יש דבש שהוא קשה ואינו מתנענע בזה לא הוי כבוש אבל אם אינו קשה ומתנענע הוי כבוש עיי"ש וע' במ"ז ריש סי' זה שכתב וז"ל כבישה לא שייך רק דבר גוש בדבר צלול דאז מפליט ומבליע מזה לזה אבל לא בשניהם לחים שבזה מיד כשנתערבו נאסרו וכן לא בשניהם גושים אף שהם לחים קצת אפי' יעמדו ימים רבים כן וכו' ואפי' בשומן כל שהוא קשה לא הוי כבוש אא"כ הוא רך כדאיתא בסי' ק"ד וכו' ושם מבואר דאם הוא רך שהאיסור המונח בתוכו מתנענע ממקום למקום מקרי כבוש עכ"ד וכ' שם עוד דיבש ביבש המונחים מעל"ע ביחד כל שאינו לח ממש ומתנענע אפי' הם לחים קצת אינו אוסר ואפי' נטילה א"צ בדיעבד וכו' ומ"מ לכתחלה יטול כעובי אצבע ועיי"ש עוד במ"ז לעיל סי' ק"ד סק"ג וכ' שם וחמאה שהוא קשה ואין מתנענע לא הוי כבישה ובשו"ת חוט השני סי' ס"ג יראה דחמאה הוי כבישה והמנח"י כלל כ"ב אות י"ט הביאו ואולי ברך ולא בקשה וכו' והכל לפי הזמן והמקום דודאי שומן של בשר בהמה ובזמן הקור אינו רך כל מעל"ע עכ"ל ועי' עוד בפרמ"ג או"ח סי' תמ"ז בא"א סוף ס"ק כ"ג שכ' שם ג"כ לענין שומן אווז ששהה איזה זמן בכלי חמץ דבשומן קרוש לא שייך כבוש עיי"ש ועי' מזה במנח"י שם ס"ק י"ח שכתב דאולי משום דדרך שומן אווז שלא להיות קשה עיי"ש ועי' בשו"ת קנאת סופרים בהשמטות לטוטו"ד סוף סי' י"ב שנשאל ע"ד החמאה העומדת בכלי חרס של בשר בימי הקיץ או בחורף בבית אי הוי כבוש וכ' שם הנה בזה אני מסכים עם הפרמ"ג דבקרח לא הוי כבוש אבל חמאה שעומדת בקדירה של בשר בימי הקיץ או בחורף בבית שידוע שנמס החמאה מחמת החום כ"כ עד שנעשה טופח ע"מ להטפיח דהוי כבוש עיי"ש אמנם לפמש"ל מהפרמ"ג דבעינן שיהי' החמאה מתנענע הנה זה לא שכיח גם בימי הקיץ וגם במדינות החמים שמצוי לפעמים