דרכי תשובה - ד רכה

מקום הליכת העכבר דבודאי מותר דהא ניכר שכשהי' קשה נפל ולא חיישינן שזה נפל כשהי' רך וההיכר מהליכת העכבר הוא מעכבר אחר שהלך שם אח"כ דמהיכי תיתי דנחזיק ריעותא לתלות בעכבר אחר שלא ראינהו מעולם וכן אם לא ניכר למעלה שום מקום היכר מהליכת העכבר דאז בודאי אסור דהוי סימן שכשהי' רך נפל אלא דהרמ"א מיירי בע"כ שלא דקדקו לראות למעלה ולא השגיחו ועי"ז יש ספיקות הללו אבל אם דקדקו להשגיח על כל הנ"ל בודאי דהכל לפי הענין וגם צריכין להבחין הכל לפי המקום והזמן אם יכול להיות כך ולא יתקשה בתוך מעל"ע. יד יהודה בפיה"א סק"ח ובפיה"ק ס"ק י"א ועי' עוד בדברינו להלן (ס"ק כ"ו) מ"ש מהבינת אדם בזה:

(כה) בנטילת מקום. עשפ"ד סק"ז שכ' דהא דצריך נטילת מקום הוא רק לחומרא בעלמא דמדינא סגי לי' בקליפה עיי"ש:

(כו) ולא מחזקינן איסור וכו'. עש"ך סק"ז שכתב מהת"ח דכ"ז כשבא לפנינו כשהוא קשה אבל אם בא לפנינו כשהוא רך אסור דחיישינן שמא נכבש יום שלם ועי' בבינת אדם שער רוב וחזקה סי' ל"ד שהקשה דאפי' בא לפנינו כשהוא רך מדוע לא נימא עכשיו נפל דהא קיי"ל דבמקום שיש חזקה ברורה לכ"ע אין מחזיקין מזמן לזמן (והבאתי דבריו בזה להלן סי' ק"ה ס"ק ל') והכא הרי הי' חזקה ברורה שלא הי' העכבר בהשומן בשעה שהתיך אותו ובשלמא כשבא לפנינו כשהוא קשה וידוע שהי' רך יום שלם וכן כשידעינן בודאי שנפל לתוכו כשהי' רך כגון שנמצא בשולי הקערה אתי שפיר דכיון דבע"כ לא נפל ברגע זו שעכשיו הוא קשה וע"כ נפל מקודם ויען שלא ידעינן אימתי מחזקינן איסור למפרע אבל בבא רך לפנינו די"ל עכשיו ברגע זו נפל קשה מדוע נחזיק ריעותא למפרע וכ' דצ"ל דבע"כ שאני הכא בנמצא עכבר דמסתבר דכיון דהני עכברי רשיעי תיכף כשמריחים מאכל קופצים ע"כ תולין דנפל כל מה דאפשר לתלות שנפל קודם דהו"ל כמו מקוה שמוחזק לן שדרכו להתחסר ע"כ א"א להעמיד השומן על חזקתו עיי"ש ומבואר מדבריו לדינא דבע"כ נקטו דין זה בנמצא עכבר וכאמור אבל אם נמצא שאר דבר איסור בהשומן אפי' בבא לפנינו כשהוא רך אין להחזיק איסור למפרע ואי"ה להלן סי' ק"ה יתבאר עוד מזה ועי' בדברינו לעיל סי' פ"ז (ס"ק צ"ט) ועי' במשמרת שלום להלן סוף סי' ק"ה בחידושי דינים אות ל"ג שכתב שהי' עובדא לפניו באשה שכבשה אתרוגים ולימיני"ס הרבה במים בתוך כלי זכוכית (שקורין סלאו"י) כנהוג לכבוש אותן על כמה ימים קודם שמרקחין אותן ואחר שעמדו כמה ימים בכלי הנ"ל עם המים בשאפ"י טלטלה הכלי והעמידוהו בחדר אחר על החלון ואחר שעמד שם כחצי מעל"ע לקחה אותן לעיין עליהם אם ראויים לרקחם ומצאה שמונח בתוכם עכבר מת גדול ואין בהמים והפירות ס' נגדו וכתב דבזה לכאורה פשוט לאסור בזה דיש הוכחה שבע"כ מונח כאן איזה שעה כי במעט רגע לא ימות העכבר בבואו למים א"כ כיון שכבר יצא מחזקה דמעיקרא זמן מה כיון דא"א לומר עכשיו נפל ומת ממילא צריכין לחוש ולהחזיק למפרע שהי' מונח שם שיעור כבישה אך יש לדין בזה דלמא העכבר פוגם בהן דחוץ מחלא ושיכרא וכו' ובנ"ד י"ל דהמים ע"י שנכבשו בו האתרוגים והלימיני"ס החריפים קצת נעשו המים חמוצים וחריפי קצת ויש לומר דיש להם דין חלא ושיכרא וכו' ועיי"ש בתשו' הגאון מבערזאן נ"י ע"ז ובמ"ש הוא נ"י על דברי הגאון הנ''ל ובמ"ש בזה לדינא עיי"ש באריכות:

(כז) שיעור כבישה. עבאה"ט מ"ש אבל אם בודאי ידוע לנו שהשומן הי' תחלה רך רק שיש ספק שמא תוך שיעור כבישה נתקשה וכו' וכן אם ידוע שהי' רך יום שלם ולא ידעינן אם הי' העכבר וכו' ועי' בבינת אדם שער רוב וחזקה סי' ל"ד מ"ש בביאור ענין זה וכחב שזה תלוי במקום עמידתו אם הוא במקום קר או במקום חם כדקיי"ל דבכ"מ אזלינן אחר המצוי ולכן אם עומד במקום חם שראוי להסתפק בו שמא הי' רך כל מעל"ע ואז אמרינן כיון שהי' השומן חם ורך בתחלה מעמידין אותו על חזקתו הראשונה אע"פ שעכשיו הוא קשה ונקרש לפנינו כיון שחזקה זו שהי' רך הוא חזקה ברורה ובזה לכ"ע אמרינן דעכשיו נשתנה אבל אם השומן עומד במקום קר דיותר מצוי שנקרש קודם מעל"ע אזלינן אחר המצוי עיי"ש:

(כח) כבישה. עבאה"ט מ"ש אבל אם בודאי ידוע שהשומן הי' תחלה רך וכו' ועשפ"ד סק"ז שנסתפק אם טלטל את הכלי עם השומן ממקום למקום ונמצא עתה העכבר דבזה יש לומר דממקום למקום לא מחזקינן איסורא אף אם בא לפנינו השומן כשהוא רך ולא החליט לדינא עיי"ש ועי' בהגהות יד אברהם שכ' בפשיטות להקל בכה"ג וז"ל ונ"ל דאפי' לדידן דמחמרינן בין בזה ובין בזה מ"מ אם בתוך מעל"ע נשאו כלי זו עם השומן ממקום למקום ושם נמצא העכבר יש להתיר אפי' אם בא לפנינו רך ולא ידעינן אימתי נפל דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום ואמרינן כאן נמצאת כאן היתה עכ"ד וכ"כ בשו"ת פרי תבואה סי' נ"ז בשומן אווזות שעמד בקדירה בחדר כמה ימים וכל פעם שהתיכו שומן של אווזא עירו לתוך הקדירה זו בעודו רותח ולקחו מאותה הקדירה כמה פעמים ליתן לתוך מאכל וזה כמו ד' ימים שהכניסו קדירה זו עם השומן לתוך בית החם ונתרכך השומן וביום הרביעי כשבאו להסתפק מהשומן ותחבו הכף בעומק הרגישו שמונח דבר קשה בשולי הקדירה והוציאו משם והנה הוא עכבר שנפל לתוך השומן ובין הכל יש ששים בשומן נגד העכבר ונסתפק השואל אם להתיר כיון שיש לחוש שמא הי' בו העכבר קודם שנתרבה השומן עד ששים וכיון שעירו עליו רותח בכל פעם נמס הכל ונוגע תמיד העירוי בעכבר ונאסר הכל ואפי' כשיש תמיד ס' בשומן נגד העכבר לא מהני וכתב דלספק זה אין לחוש כלל דכיון דהעכבר לא נמצא עד שעמד הכלי בבית החם והוי ממקום למקום דלא מחזקינן ריעותא ע"כ אין להחמיר כלל אמנם לפמ"ש להלן סי' ק"ה (ס"ק ל') מהפרמ"ג והבינת אדם דהא דלא מחזקינן איסור ממקום למקום הוא רק היכא דהי' לו חזקה מבוררת אבל אם לא הי' לו חזקה מבוררת גם ממקום למקום מחזקינן איסור עיי"ש ממילא בנ"ד כיון שכבר הבאתי לעיל (ס"ק כ"ו) מהבינת אדם דבע"כ לא יתכן הדין דאסרינן כשבא לפנינו כשהוא רך רק אם נחליט דבעכבר איתרע החזקת היתר שמתחלה וחשבינן דלא הי' לו חזקה מבוררת כנ"ל ממילא דגם בזה יש להחמיר אפי' אם טלטלהו ממקום למקום דבלא הי' לו חזקה המבוררת מחזקינן איסור אפי' ממקום למקום וכאמור וצ"ע:

(כט) שהשומן מאוס לאכול. עט"ז סק"ד שכ' דר"ל באין ששים אבל כשיש ששים אפי' הוא מאוס מותר אך בש"ך סק"ח כתב דאם הוא מאוס לדידי' אפי' כשאינו מאוס לאחרים מ"מ כל שעכ"פ לדידי' הוא מאוס אסור להדליקו למצוה אפי' יש ששים או אפי' מאה כל שהוא מאוס עליו עדיין ועשפ"ד סק"ח ובמ"ז סק"ד שכתב להשוות דעת הט"ז עם הש"ך דבפחות מס' אע"פ שאינו מאוס אסור להדליקו למצוה וכשהוא מאוס אע"פ שיש ס' אסור עיי"ש ועי' בס' משמרת שלום בשפ"ד שם מ"ש בזה ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"י מ"ש ע"ד הפרמ"ג בזה ועי' באו"ח סי' קנ"ד סעי' י"ב מדינים אלו (ל) שהשומן מאוס לאכול. עבאה"ט סוף סק"ז ועי' במש''ל (בס"ק) הקודם) וע' בס' אלי' זוטא על הלבוש סי' קנ"ד סק"ו שכ' דהעיקר תלוי אם הוא מאוס לאחרים דאם אין כאן מאוס לאחרים אע"פ שמאוס לדידי' מותר להדליקו בבית הכנסת עיי"ש אמנם בספרו אלי' רבא שם ס"ק י"ח כתב שבספרו א"ז העלה דהעיקר תלוי אם הוא מאוס לדידי' דאם אינו מאוס לדידי' אע"פ שמאוס לאחרים מותר להדליק עיי"ש וכפי הנראה יש ט"ס בא' מספריו או בא"ז או בא"ר ועמ"ז סק"ד שהביא דברי האלי' זוטא והא"ר הנ"ל והוא ז"ל מסתבר לי' יותר דבריו שבא"ר הנ"ל דהעיקר תלוי בדידי' דאם הוא מאוס לדידי' אסיר אף כשאינו מאוס לאחרים ואם אינו מאוס לדידי' אע"פ שהוא מאוס לאחרים שרי להדליק בו עיי"ש אמנם בפרמ"ג או"ח סי' קנ"ד במ"ז סק"ו הניח הדבר בצ"ע דאפשר דלגבי בהכנ"ס כל שמאיס לאחרים שייך להא דהקריבהו