דרכי תשובה - ד רטו

אף שנפסלה מאכילת אדם אפ"ה כיון שאכלה במתכוין אחשבי' בעיניו ע"כ אסור עכ"פ מדרבנן עיי"ש באריכות:

(כא) איסור מרובה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך וכן צירו של איסור ועט"ז סק"ג ושפ"ד סק"ב דצירו של איסור הוי כמו גופו וממשו של איסור עיי"ש (וע"ל ס"ק כ"ה):

(כב) אין אומרים נטל"פ מותר היינו אע"פ שמתקלקל ההיתר בטעמו יותר במה שמשביח עי"ז בגודל מידתו אפ"ה כל שעדיין ראוי הוא לגר אסור כל שאין רוב כנגד האיסור. יד יהודה בפיה"א סק"ז ובפיה"ק סק"ט:

(כג) ער שיפגם לגמרי. עי' במנחת כהן חלק א' מספר התערובות פרק ט' (בד"ה והנה כששלשתי) שכ' דמלשון המחבר בזה דמשמע דכל שנפגם לגמרי מותר אפי' האיסור הוא רוב ראוי לידע דזה דוקא באיסור משובח או באיסור פגום שהי' משובח מעיקרו ונפגם שבב' דברים אלו הוא מיירי בסי' זה אבל באיסורין שהם פגומים מעיקרן כגון עכברים ושקצים שנפלו לתבשיל ודאי אסור הכל אם אין שם רוב היתר לבטל את גופם וכו' וכל שאין בהיתר רוב הרי הוא כאלו הם בעינם עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' ק' ס"ק ה'):

(כד) שיפגם לגמרי וכו' ואם אין שם ממשו של איסור אלא טעמו. עש"ך סק"ה ועי' פרי תואר סק"ג וד' מ"ש בזה וסיים לדינא דהיכא דאינו פגום לגמרי אם אין שם אלא טעם דהיינו שנפל בשר נבילה לקדירה של היתר והכירוהו וזרקיהו אפי' הי' החתיכה נבילה מרובה מההיתר ואפי' יש בהקדירה רוב טעם איסור אפ"ה היכא שאינו בעין רק בתערובות שרי אכן אם נתערב גופו של איסור בקדירה והוא בעינו בין שהוא נימוח בין לא נימוח בעינן רוב היתר ואי איכא רוב היתר שרי אפי' בשאינו מינו ואי ליכא רובא אסור מדאורייתא אפי' במין במינו דהוי כאלו אכלו בעינא והתורה לא התירה אלא אם אינו אכלה בעינא וכל זה בלא נפגם לגמרי אכן אם נפגם לגמרי עד שאינו ראוי לגר אפי' נתערב הגוף בין נימוח בין לא נימוח מותר גם מדרבנן עיי"ש וכ"כ במ"כ חלק א' מס' התערובות פרק ט' ובמ"ז סק"א עיי"ש ועי' בשלחן גבוה לעיל סי' פ"ג ס"ק י"ב מחודש ב' שכ' מתשו' עדות ביעקב בדבר דגים קטנים הנקראים סארדינא"ב בלע"ז ששכיח להיות תולעת בפיהם והמולחין אותם מנקרים תחלה התולעת שבפיהם ואח"כ מולחין הדגים מפני שהתולעת טמא ובדיעבד אם לא ינקר התולעת תחלה ונמלחו הדגים כן עם התולעת משליך אח"כ התולעת לעת האוכל והשאר מותר דהתולעת נטל"פ הוא ואין בליעתו אוסר הדג עיי"ש וע' בדברינו לעיל סי' פ"ד (ס"ק קפ"א) (כה) ואם אין שם ממשו של איסור אלא טעמו. עי' ביד יהודה בפיה"א סק"ט ובפיה"ק ס"ק י"א שכ' שצריך לתת קץ וגבול איזה נקרא ממשו של איסור ואיזה נקרא טעמו ולא ממשו דהא באמת זה דבר שא"א הוא שיהא טעמו בלא ממש כלל וכ' דבע"כ לומר ולחלק בזה דבדבר שידעינן בודאי שאין פליטתו אלא מעט כנגד הדבר המעורב בו וא"א לעולם להיות שיפלוט כ"כ עד שיהא הפליטה רוב אז אע"פ דבעלמא מחמרינן לשער נגד כולו מ"מ בנ"ד כשהוא נטל"פ אין מחמירין כיון שעכ"פ בודאי אנו בטוחים שיש רוב נגד האיסור אבל בדבר שיכול להיות שפליטתו הוא יותר מהדבר שנתערב בו כגון בשר שמן שהשומן בעצמו דרכו להיות נימוח ונמס ואם יהא מעט מים יכול להיות שהפליטה הוא יותר מהמים זה נידון כממשו ואסיר כיון שהוא כגופו של איסור עיי"ש:

(כו) ויש מי שחוכך. הנה מדעת המחבר שכ' דעה הא' בסתמא ודעה הב' בלשון ויש מי שחוכך נראה מבואר דס"ל כדעה הא' דאפי' אם נהנה במה שהגדיל האיסור מידתו של היתר אפ"ה כל שהוא פגום בטעמו קצת מותר אכן הת"ח סוף כלל פ"ה הביא דעה זו של הר"ן בתחלה ואח"כ הביא דעת הרשב"א שחולק ועי' בדברי זקיני הלבוש שפסק להדיא כדעת הר"ן בזה עיי"ש (וכן נראה דעת הט"ז באו"ח סי' תרי"ב סק"ז עיי"ש) ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"י ובפיה"ק ס"ק י"ב שכתב דכיון דהרמ"א בהגה בש"ע כאן סתם ולא כתב שיש להחמיר כדעת הר"ן נראה דהמקיל בזה כדעת הרשב"א לא הפסיד עיי"ש וצ"ע:

(כז) שאם הגדיל האיסור. ומ"מ אם אירע כן שנפל לתבשיל והשביח התבשיל תחלה בגודל מידתו יותר ממה שפגמו בטעמו והכירוהו וזרקו ולא נשאר בהתבשיל ממשו רק טעמו חזר הדין דאפי' פגום רק קצת יש לו דין נטל"פ. חגורת שמואל סק"ב וה"פ:

(כח) בגודל מדתו. עי' בשו"ת צמח צדק סי' פ' (בד"ה ועוד כיון דע"י) שכ' דלאו דוקא במשביחו עי"ז בגודל מידתו דה"ה אם משביחו עי"ז בדבר אחר כגון בנותן חלב בתוך היין אע"פ שהחלב פוגם את היין מ"מ כיון שמשביח ע"י צלילתו שמצליל את היין טפי ממה שמפסיד ע"י פגימת טעמו אסור עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סוף ס"ק כ"ב שהתפלא על הצמח צדק בזה מדברי הרמ"א להלן סוף סי' קל"ד דחומץ או דם שנותנין במלח כדי ללבנו מותר מטעם נטל"פ עיי"ש (כט) השביח ולבסוף פוגם עשפ"ד ס"ק י"ד שהוכיח מדברי הרמ"א בתשו' סי' נ"ד דאם הי' משביח ולבסוף פוגם בידי עכו"ם מותר ועיי"ש בפרמ"ג במה שמפקפק בענין זה ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ח מ"ש ע"ד הרמ"א בזה:

(ל) או פוגם ולבסוף השביח. עי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"א ובפיה"ק ס"ק ט"ו שכתב דנראה דאפי' פוגם מתחילה בתוך התבשיל לגמרי עד שאינו ראוי לגר אם משביח אח"כ אסור מדאורייתא דכיון דלא נפסל האיסור בעצמו זולת שהתערובות מפגימו מתחלה וכיון שדרכו להיות חוזר ומשביח אח"כ לא יצא כלל מה"ת מתורת נבילה כיון שעומד כן להשביח עיי"ש:

(לא) פוגם ולבסוף השביח. עי' ביד יהודה שכתב ממשמעות הפוסקים דבע"כ לא אסור אלא אם טעם האיסור בעצמו השביח ואינו פוגם עוד בטבעו. אבל אם ידעינן שהאיסור נשאר פגום בעצמו מחמת רוב ההיתר אינו נרגש פגם האיסור מותר דהא אינו אוסר אלא בטעמו וכאן אם הי' מרגישין טעמו הי' פגום עיי"ש וכעין סברה זו כתב ג"כ בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ס"ט במה שעמד שם על המחקר בפת משאור של איסור כגון תרומה וכלאי הכרם אי אסור מן התורה ולקי עלי' שהרי אמרי' בש"ס ביצה דף ו' דשאור אינו ראוי לאכילת אדם והסמ"ג כתב בהלכ' חמץ דאינו נקרא שאור עד שיפסול מאכילת אדם והוא כנבילה מסרחת וכ' שם דלכאורה אין ללמוד שאר איסורין מחמץ דהתם אסר הכתוב בפירוש החומץ גם בכה"ג משא"כ בשאר איסורין ואע"ג דקיי"ל בכ"מ דפוגם ולבסוף השביח אסור וה"נ כי דלבסוף כשמערבין אותו עם העיסה אינו פוגם אסור דז"א דפגם ולבסוף השביח דאסור אינו אלא כשמשביח מאליו כגון חומץ ע"ג גריסין רותחין ונצטנע משא"כ כשהשביח ע"י תערובות שאין גוף השאור השביח בטעמו רק שפגימת הטעם של השאור אינו נרגש מחמת העיסה שרבה עליו כיון דהותר בעודו פגום שוב אינו חוזר וניער להיות איסור ע"י תערובות ועיי"ש במ"ש עוד בזה וסיים שעדיין צריך הדבר תלמוד:

(לב) ולבסוף השביח עבאה"ט מ"ש שהכנה"ג והפר"ח חלקו על הש"ך וכ' דאף קודם שישביח אסור ועי' בתפארת למשה שהשיג ג"כ על הש''ך בזה והעלה דאפי' עדיין פגום הוא ולא השביח עדיין מ"מ כיון שהפגם הוא ע"מ להשביח ועתיד להשביח כאילו כבר השביח דמי ואסיר עיי"ש ועי' שפ"ד סק"ז שכ' דלדינא יש לצדד כדעת הש"ך להקל כיון דליכא איסור תורה עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"ה מה שהאריך בזה ולענין הלכה סיים דמין במינו ויש רוב יש לסמוך על המקילין להתיר בשעת שהוא פגום אבל במין בשאינו מינו יש להחמיר ולאסור גם קודם שמשבית וכל זה דוקא במשביח מעצמו אבל אם אינו משביח מעצמו רק ע"י שנתערב דבר מתוק כגון דבש וכיוצא בו שמחזיר הדבר שמתערב בו למתוק שהשבח לא ממנו הוא בכ"מ שרי בשעת הפגם אפי' במין ואינו מינו עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"א ובפיה"ק ס"ק ט"ו מ"ש בזה והעלה דאין חילוק בזה בין אם השביח אח"כ מעצמו או ע"י דבר אחר ואפי' אם השביח אח"כ מעצמו מותר בשעה שהוא פגום עיי"ש ועי' בדבריו בהשמטות להלכ' תערובות שבסוף הלכ' שחיטה בהשמטות לסי' זה מ"ש עוד בזה באריכות: