דרכי תשובה - ד ריג

בו מחמת הריח הרע גם זה בכלל נטל"פ עיי"ש:

(ד) פגום. עי' פר"ח סק"ח שכ' דדבר שהוא ספק אם הוא פוגם בתבשיל או משביח אם הוא איסור תורה אסור ואם הוא איסור דרבנן או אפי' איסור דאורייתא רק שהי' מין במינו ואיכא רוב היתר דחד בתרי בטל מן התורה וא"כ הדר הו"ל ספיקא דרבנן אין להחמיר בספיקו עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל נ"ד סעי' י' שהביאו וכתב דכל זה דוקא אם נפל איסור ולא ידעינן מה הי' האיסור דאפשר שהי' לפגם בתבשיל זה אבל אם ידעינן מה שהי' האיסור רק שאין יודעין אם דבר זה פוגם או משביח אין להקל דהא הו"ל ספק חסרון ידיעה ולא נקרא ספק ואף בדרבנן אסור וכמ"ש הש"ך בסי' שאח"ז סק"ד דספק אי פגום הוי ספק חסרון ידיעה עיי"ש:

(ה) אינו אוסר תערובתו. פי' רק לענין התערובות הוא שיש להקל אבל לאכלו בעינו אסור בכ"מ עכ"פ מדרבנן. מנחת כהן חלק א' מספר התערובות פרק ט'. ועי' בשו"ת הרדב"ז חלק ג' סי' תרי"ז (בדפוס חדש סי' אלף מ"ג) שכ' דנטל"פ אע"פ שאינו אסור אלא מדרבנן מ"מ עכ"פ חשוב יש לו עיקר מן התורה עיי"ש והנ"מ ידוע לענין כמה דברים:

ועיין עוד במנחת כהן שם ובמשנה למלך פרק ח' מהלכ' מאכלות אסורות הלכה י"ח שכתבו דאף דקיי"ל לענין תערובות בנטל"פ דאין חילוק בין אם נפגם לגמרי ובין שלא נפגם אלא מעט מ"מ כשהאיסור בעין יש חילוק ביניהם דבנפגם לגמרי ונפסד מאכילת אדם הוא מותר מן התורה באכילה רק מדרבנן אסור אבל בנפגם רק מעט וראוין למאכל אדם ע"י הדחק אסור מה"ת לאכלו בעינו עיי"ש ועי' בשפ"ד סק"ד שעמד על המחקר בנפגם רק קצת שאמרנו שאסור מה"ת אם לוקין על אכילתו והביא ראי' מלשון הרמב"ם דבראוי לאכילת אדם אף ע"י הדחק מלקי נמי לקי באכלו בעינו עיי"ש:

אמנם בעיקר הדין שכ"ל דאף שנפגם לגמרי אסור לאכלו בעינו מדרבנן עי' במנחת כהן שם שעסק כן דנבילה שנסרחה לגמרי אף שהוא מותרת מן התורה מ"מ אסורה מדברי סופרים כל שהוא בעין אע"פ שאינה ראוי' למאכל אדם כלל עיי"ש ועי' הפר"ח סק"א שהשיג ע"ד המנחת כהן הנ"ל והעלה דכל שנפגם לגמרי אין כאן שום איסור אפי' מדרבנן אפי' לכתחלה אלא משום בל תשקצו הוא דאית בי' עיי"ש אמנם בפרי תואר סק"ב ובסק"ד מדחה ראיות הפר"ח ופסק דהעיקר כדעת הרב מ"כ הנ"ל לדינא עיי"ש וכ"כ בכנפי יונה לדינא עיי"ש ועי' במ"ז סק"א מ"ש בזה וכ' במוסגר די"ל נ"מ בין המ"כ ובין הפר"ח לענין אי שרי לערבו בידים דלטעם המ"כ אסור כמו שאסור בשאר איסור דרבנן לערבו בידים כדי לבטלן אבל לטעם הפר"ח אפשר דשרי לערב בידים שלא יהא מאוס ומ"מ סיים שאין זה מוכרח ועיי"ש עוד בדבריו בשער התערובות חלק ג' פרק ו' ועי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ע"ב שהאריך טובא בזה ועיי"ש במ"ש בזה לדינא ועי' בדברינו לעיל סי' ק' (ס"ק ה') מ"ש לענין בריה שהיא פגומה מתולדה ולענין ברי' שנפגמה אח"כ:

ועיין בשו"ת זרע אברהם חיו"ד סי' כ"ו שנשאל בקצת חלאים שיש בנשים שאמרו הרופאים שרפואתן שישתו מרה מן הבהמה כשהוא חמה וסמוך ליציאתה מן גוף הבהמה ובפרט משל חזיר מעלה טפי ויש כמה נשים שצריכין לתרופה זו ובבית המטבחיים לא נמצא מרות מבהמות כשרות ככל הצורך לכל הנשים שצריכין לתרופה זו ונשאל אם מותר ליקח מבהמות טריפות ונבילות ומשל חזיר ועיי"ש במ"ש בזה והעלה דמרה זו כיון שאינה ראוי' למאכל אדם כלל פשיטא דמותר לשתות לרפואה גם מבהמה טמאה נבילה וטריפה ואין בזה שום בית מיחוש עיי"ש באריכות וכיוצא בזה כתב ג"כ בס' ערוגות הבושם לעיל סי' פ"א אות א' ב' י"ג בדבר מה שמצוים הרופאים כמה פעמים לחולים לשתות לרפואה מררת חי' טמאה שקורין ביבע"ר גא"ל וכן אותן שמצוים להם לשתות שומן דג טמא שקורין פישאיי"ל שנעשה מדגים טמאים והשומן הזה פגום מאד בריחו וטעמו ואינו ראוי לשתיי' כלל בשום אופן כידוע והעולם נוהגים היתר אפי' לחולה שאב"ס וכתב שם כמה צדדי היתר להקל לקחת הרפואות הללו ע"פ רופא שאומר שצריך אפי' בחולה שאב"ס ואין לחוש עיי"ש באריכות וכ"כ בשו"ת מהרי"א הלוי חלק א' סי' נ"ב ובתשו' אדמו"ר דברי חיים חלק ב' ביו"ד סי' נ"ב עיי"ש:

(ו) תערובתו. היינו אפי' אם האיסור הוא רוב אע"פ שהוא בעין מ"מ כל שנמחה לא גזרו להפסיד היתר המועט. ט"ז ומ"כ ופר"ח ומ"ז שם. ומבואר מדבריהם דכל שלא נמחה ואפשר ללקטו ולהסירו מתוך התערובות אפי' נפגם לגמרי אסור לאכלו עד שילקטנו ויסירנו מתוך הקדירה. (וכ"ז בנפגם לגמרי אבל בנפגם רק במקצת נשתנה דינו ויתבאר בסעי' שאחר זה]:

(ז) אלא שפוגם תערובתו. עי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ע"ד שנסתפק בתבשיל של איסור שעירב בה דבר המאוס כגון קיא צואה אי חשוב שלא כדה"נ דברמב"ם כ' בלשונו רק אם ערב דבר מר או הסריח והבאיש א"כ י"ל דוקא אלו אבל מידי דמאוס שנתערב באיסור לא חשוב שלכדה"נ והביא ראי' דדוקא בנתערב דבר מר והסריח אבל בנתערב בו דבר המאוס שאינו מר ולא הסריח לא חשוב שלא כדה"נ עיי"ש ועי' בס' בגדי שש הספרדי אות ג' שהביאו ומדחה ראייתו עיי"ש:

(ח) שפוגם תערובתו. עי' בשו"ת בית שלמה חלק ב' מחלק או"ח סי' צ"ו שנשאל ביי"ש חמץ שעבר עליו הפסח שנפל לתבשיל של בשר אם הוא אוסר כיון שהוא נטל"פ והביא מדברי הח"צ סי' כ' שכתב דיי"ש בתבשיל לא הוי נטל"פ וגם א"א לדון בענין נטל"פ מכח סברה מה שלא נזכר בפוסקים וכיון דלא נזכר בפוסקים להתיר ביי"ש שנפל לתבשיל ע"כ אין להקל בו לאחר הפסח עיי"ש ועי' בס' מנחת פתים כאן מ"ש בזה והביא מדברי האשכול דמשמע מדבריו ג"כ דלא הוי נטל"פ אלא מה שאמרו חז"ל וסיים דמדברי שאר הפוסקים לא משמע כן עיי"ש:

(ט) תערובתו. עש"ך להלן סוף סי' קל"ד ועשפ"ד סק"ו מ"ש בדברי הש"ך בזה ועיי"ש בדין השלישי שכתב שמתבאר מדברי הש"ך שם דבנתערב איסור בתבשיל ונעשה התבשיל פגום עי"ז מותר התבשיל בין לאכלו בעצמו או ליתנו לדבר שהאיסור ג"כ פוגם בו אבל בדבר שהאיסור משביח בו אסור אם אין ס' במאכל השני בצירוף המאכל הראשון נגד האיסור וא"צ ס' גם נגד התבשיל הראשון כיון דהי' לפגם היתרא נינהו ולא נ"נ ולכתחלה אסור ליתנו לתבשיל שהאיסור משביח בו אפי' יש ס' כנ"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ד ובפיה"ק ס"ק ט"ז מ"ש בזה וכ' דמ"מ בדיעבד אם נתנו לתבשיל שהאיסור משביח בו אפי' במזיד ויש ס' כנ"ל יש להקל שלא לדונו כדין מבטל איסור לכתחלה אמנם אם הי' בתבשיל ראשון לשבח בודאי אסיר ליתנו לתבשיל שני דהוי בו לפגם ואם עבר ונתן במזיד בודאי דינו כדין מבטל איסור לכתחלה אך אם נתן בשוגג מותר ולא אמרינן דהא התבשיל הראשון ר"נ דאמרינן אין הנאסר וכו' עיי"ש (ועי' בפת"ש סק"ב):

(י) מותר. כתב בפרי תואר סוף סק"ו וכל דבר דאיכא פלוגתא בין הפוסקים אי הוי האיסור נטל"פ או לאו אזי במין בשאינו מינו אזלינן לחומרא ובמין במינו ויש רוב לקולא עכ"ד אמנם לפמ"ש הש"ך בסי' שאח"ז סק"ד גבי ספק פלוגתא דמשביח או פוגם די"ל דהוי בכלל ספק חסרון ידיעה עיי"ש ממילא דגה בזה יש להחמיר אפי' במין במינו ויש רוב וצ"ע:

(יא) החשובים. ודברים שאינם חשובים אך שיעור ביטולם הוא למעלה מס' כגון תרומה וערלה וכלאי הכרם דעת הב"י שמותר בהם הנטל"פ ולדינא יש להקל בתערובות לח בלח אבל ביבש ביבש או יבש בלח שממשו קיים בפ"ע אין להקל זולת ביש כדי ביטול כפי שיעורם יד יהודה סק"ג:

(יב) או כיוצא בה. עפת"ש מ"ש דדשיל"מ אפי' פגום בעצמו לא בטל ושכן כ' בתפל"מ בשם האו"ה ועי' בס' זר זהב על האו"ה כלל ל"ב סק"ב שהביאו וכתב דמדברי האו"ה שם דין ו' משמע להיפך עיי"ש:

ומ"ש הפת"ש מהפרמ"ג ותשו' פנים מאירות דבריה שהיא סרוחה ופגומה בעצמה אינה בטלה (וענין זה הי' בהעלם עין מהרב בעל הגהות צבי לצדיק שהתפלא למה החמירו האחרונים בענין המילבי"ן ושאר תולעים דהא הם פגומים ומדוע לא יבטלו עיי"ש ולא ראה דברי גדולי האחרונים הנזכרים) וכ"כ בבית מאיר ובביאור הגר"א סק"ב דהרמ"א שכ' דבריה שנפגמה ה"ז בטלה היינו רק בברי' חשובה כגון עוף טמא או עכברא דדברא שהי' חשוב מתולדתה ונפגמה אח"כ אבל ברי' שהיא פגומה מתולדה כגון זבוב או תולעת וכיוצא אע"פ שאינה ראוי' לאכילת אדם כלל אינה בטלה דהא התורה אוסרתה גם כשהוא באופן זה עיי"ש (ובגליון מהרש"א כאן):

ועיין בפר"ח סק"א שכ' עוד יותר מזה דדברים המאוסים מצד עצמן כגון עכברא ויתושין וכיוצא אע"פ שהסריחו לאחר מותן ביותר אפ"ה אסורין מן התורה ופליטתן אוסרת אע"ג דהוי נטל"פ גמור דהא חזינן דהי' מעיקרא פגום וסרוחה והתורה אוסרתה א"כ מה לי סרחון דידהו או סרחון דאתי מעלמא ואפי' לא הי' מעיקרא נסרח לגמרי ואח"כ נסרחו לגמרי אפ"ה תו לא פקע שם איסורא מינייהו ובמלתייהו קיימא כדמעיקרא ומלקי נמי לקי עלייהו עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"ב מ"ש ע"ד הפר"ח בזה ולדינא העלה בזה דאם