דרכי תשובה - ד ריב

כאן ירויח האיסור של בל יחל ולדעה הא' דאין נדר חל על נבילות וטריפות א"כ אף אם איסור חל על איסור מ"מ נדר אינו חל רק בדבר הרשות עיי"ש:

(סז) ונתערב. עי' בפרמ"ג או"ח בפתיחה להלכות יו"ט שכתב דהנודר הנאה דבר א' ונתערב י"ל דבטל דכי אמרינן דשיל"מ לא בטל ה"מ באכילה ולא בהנאה וכן לענין טלטול י"ל דבטל עיי"ש:

(סח) וחוזר ונאסר. היינו שאוסר הדבר בעצמו חוזר ונאסר משא"כ חדש אע"פ שהאיסור חוזר לשנה הבאה מ"מ גוף הדבר הזה אינו חוזר ונאסר כרתי ס"ק י"ח:

(סט) ויש חולקין. עבאה"ט ופת"ש ועי' בשו"ת תורת חסד (מהגאון מלובלין ז"ל) חלק או"ח סי' כ' שהאריך טובא וחשב שם כמה נ"מ שיש אם אמרינן דבחמץ שייך דין דשיל"מ וגם יש נ"מ לענין ס"ס עפ"ד הרמ"א להלן סי' ק"י סעי' ח' דשלא בהפ"מ יש להחמיר דדשיל"מ אין להתיר משום ס"ס ועיי"ש במ"ש בזה באריכות:

(ע) חולקין בזה. עבאה"ט ופת"ש ועי' במנח"י כלל ל"ט ס"ק ט"ז שהביא דברי המהרש"ל והש"ך הנזכר והעלה בראיות דבע"כ דסברה הראשונה עיקר לדינא דחמץ לא מקרי דשיל"מ עיי"ש וכ"כ בתשו' תורת חסד שם עיי"ש באריכות ועשפ"ד ס"ק י"ד ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"כ ובפיה"ק ס"ק כ"ה מ"ש בזה לדינא ועי' בס' זכרון אברהם (מהגאון מו"ה אבלי הכהן ז"ל) שכתב שבא מעשה לפניו בפסח שבישלו בשר טריפה בקדירה ב"י מחמץ גמור ולקחו הכף שבישלו בו ולאחר שעבר עליו מעל"ע תחבוהו למאכל בשר של פסח וכתב דלכאורה י"ל דלפמ"ש המ"א סי' תמ"ז דהיכא שיש צד להיתר יש לסמוך אמקילין באינו ב"י גם בפסח וכאן יש צד גדול להיתר לפמ"ש הרמב"ם דחמץ בפסח שאינו בטל משום דשיל"מ אתינין עלה וכבר נודע דעת הר"ן דהיכא שיש עליו עוד איסור שאין לו מתירין כגון ביצה שנולדה ביו"ט מן הטריפה בטל א"כ גם כאן שפיר בטל אף שהוא דשיל"מ כיון שיש עליו גם איסור אחר שאין לו מתירין ואח"כ דחה זה וכתב דלא רצה לסמוך להקל בזה ואסור וסיים שכן ראוי להורות להחמיר עיי"ש:

(עא) כגון המבשל בשבת. עבאה"ט ופת"ש שהראו מקום לאו"ח ריש סי' שי"ח ובמ"א שם סק"ב שהעלה דאין להקל בזה אלא כשנתערב במוצאי שבת דאז לא הוי דשיל"מ אע"פ שאפשר לאחרים לאכול התערובות הזה בהיתר גמור שלא מחמת ביטול אפ"ה לא נקרא דשיל"מ דלא הוי דשיל"מ אלא כשיש צד היתר למי שנאסר לו אבל הכא אין היתר בלא ביטול אלא לאחרים שלא נאסר להם כלל ממוצאי שבת ואילך אבל אם נתערב בשבת כיון שבו ביום חל עליו שם דבר שיל"מ לגבי אחרים שאינו בטל להם חל עליו גם דבר שיל"מ גם לגבי דידי' דהיינו להמבשל עצמו ונאסר לו התערובות עיי"ש ועבשפ"ד כאן ס"ק ט"ו שכתב דמשמע מדברי המ"א שם דאם נתערב בשבת אסור לו התערובות הזה לעולם אף למ"ש וסיים בצ"ע עיי"ש בפמ"ג או"ח שם סק"ב (בד"ה והנה) שעמד על המחקר דבחל מ"ש ביו"ט ואם ימתין עד מוצאי יו"ט יתקלקל המאכל דלכאורה י"ל דגם בנתערב בו ביום מותר בביטול דאי אפשר לומר דימתין עד מוצאי יו"ט דהא היכא שמתקלקל המאכל לא הוי דשיל"מ וגם אין לומר שימתין עכ"פ עד מוצאי שבת ויאכלנה ביו"ט ונרויח עי"ז כיון דבשבת יש ב' איסורים א' שנהנה ממלאכת שבת ב' קנסא ולמ"ש עכ"פ איסור הא' דנהנה ממלאכת שבת ואף שעדיין נשאר איסור הב' דקנסא אפ"ה אית לן להחמיר דהוי דשיל"מ דחד איסורא וכעין מ"ש הצמח צדק בביצת טריפה ביו"ט (עפת"ש ס"ק ד' שהביאו) אבל לדינא ז"א דהא מ"מ אם ימתין עד יו"ט נתוסף עוד איסור דהכנה וסיים בצ"ע עיי"ש:

איברא כי בגוף הדין שהחליט המ"א דבנתערב בשבת כיון דלאחרים הוי דשיל"מ לדידי' אסור הנה בס' תוספות שבת שם סק"ב השיג על המ"א בזה והעלה דאף שנתערב בשבת לא הוי דשיל"מ עיי"ש אמנם במחצית השקל שם מדחה דברי התוספות שבת הנזכר והעלה דהעיקר לדינא להחמיר כהמ"א עיי"ש ועי' בש"ע התניא שם סעי' ד' שפסק ג"כ בפשיטות ובהחלט דבנתערב בשבת אסור לו כל התערובות עיי"ש והנה גם בחוו"ד כאן סוף סי' זה מקשה ע"ד המ"א הנזכר ומדחה ראייתו וכ' שאין להחמיר כלל אף בנתערב עיי"ש ועי' שפ"ד סוף סי' זה שמתמה ג"כ ע"ד המ"א ומצדד ג"כ לדחות דברי המ"א בזה אמנם ביד יהודה בפיה"א סוף סי' זה כתב דהעיקר כהמ"א להחמיר בזה ועיי"ש עוד כמה חלוקי דינים בזה:

ומ"ש הפת"ש מהפרמ"ג שצ"ע בנתערב בשבת אם נאסר לו זה התערובות לעולם הנה בש"ע התניא שם כתב בהחלט דנאסר לו התערובות לעולם עיי"ש אמנם ביד יהודה שם העלה אף דמחמרינן כהמ"א בנתערב בשבת כנ"ל מ"מ במוצאי שבת מותר גם לו עיי"ש ועי' בהגהות החתם סופר שכ' דבכ"מ לגבי אחרים לענין הדין שאסור להם למוצאי שבת בכדי שיעשה הוי לגבייהו דשיל"מ דאע"ג דנשאר באיסורא להמבשל והביא סמוכין לדבריו מדברי הצמח צדק עיי"ש:

(עב) המבשל בשבת. במזיד דאסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת. ש"ך ס"ק ט"ו. ועי' שפ"ד סוף סי' זה שכ' מהמ"א שם סק"א דאם בישל במזיד בשבת הקדירה אסורה עיי"ש ועי' בדבריו בפרמ"ג או"ח שם בא"א סק"א שכתב דמ"מ מהני בזה הגעלה אף לכלי חרס בעירוי ג' פעמים כמו בבישול עכו"ם דלהלן סי' קי"ג סעי' ט"ז עיי"ש וכ"כ בעצי לבונה כאן סוף סי' זה עיי"ש ואכ"מ:

סעיף א (א) כל דבר שטעמו פגום. עשפ"ד סק"ד שנסתפק בבב"ח וכלה"כ שלוקין אף שלא כדרך אכילה אם נסרח ונפסד מאכילת אדם ונפל להיתר באין רוב מה דינו וסיים בצ"ע (וע"ל סק"ו) אמנם יעוין בחוו"ד בביאורים סק"ג שכ' דבנסרח אפי' באיסורי הנאה פקע איסורו עיי"ש וכ"כ בס' שבילי דוד בפתיחה להלכ' תערובות אות י"ג לדינא עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' פ"ז ס"ק ה'):

(ב) דבר שטעמו פגום. עי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ע"ה שעמד על המחקר בהא דקיי"ל בכ"מ דכל איסורין אין לוקה עליהם שלא כדרך הנאתן אם דוקא במידי דאכילה או דגם באיסורי משקים לא לקי אלא כדרך שתייתן די"ל דדוקא באוכלין כיון דעיקר דין זה למדו חז''ל ממשמעות אכילה וע"כ אמרינן דבב"ח דלא כתיב בי' אכילה לקי גם שלא כדרך הנאתן ולפ"ז באיסורי משקים דלאו אוכל הוא לקי אף שלא כדרך הנאתן ועיי"ש במ"ש בזה והביא מכמה מקומות דבכל משקין בעינן שיהיה ראוי לשתי' וכשנסרח עד שלא חזיא לאדם אין שם משקין עליהם ולא חשוב שתי' ופטור וסיים דמ"מ אכתי צריך הדבר תלמוד עיי"ש באריכות:

(ג) שטעמו פגום. עי' ביד יהודה בפיה"ק סק"ב שהביא מדברי הרמב"ם בפי' המשניות (בע"ז פרק השוכר) דמשמע מדבריו דאין חילוק בין אם הוא פגום בטעמו או בריחו דאף אם לא פגום בטעמו רק בריחו או שמעורב בו דבר שריחו רע ואדם קץ