דרכי תשובה - ד רב

באותה חתיכה האסורה וסיים וז"ל ע"כ לדעתי הצעירה אין זה מדרך החסידות מה שכמה אנשים נוהגין סלסול בעצמם שלא לאכול משום מאכל שהי' עליו שאלת חכם הגם שהוא דבר פשוט ומבואר דינו להיתר כגון ע"י תערובות בששים וכיוצא כי לדעתי אדרבה מצוה הוא וכו' ומה שאמרו חז"ל לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם היינו דוקא במלתא דתליא בסברא וכמ"ש הפוסקים עכ"ל ומבואר מדבריו דמי שנתערב אצלו דבר איסור בס' אזי מדרך התורה הוא שלא למכרו אלא אדרבה מצוה יש לאכול ממנו בעצמו:

(ב) דבר שיש לו מתירין וכו' אינה בטלה עי' ביד יהודה לעיל סי' ס"ט בפיה"א ס"ק ס"ג אות ו' ובכאן בפיה"א סק"ב ובפיה"ק סק"ב שהעלה דלא החמירו חז"ל לאסור דשיל"מ אלא אם בא לעשות מעשה ע"י הביטול לאכלו אח"כ או כיוצא בזה מעשה אחרת בזה הוא שהחמירו חז"ל עליו שלא לעשות המעשה עכשיו כיון שיכול לעשותה למחר בהיתר גמור ויהי' בשב ואל תעשה אבל היכא דקודם הביטול הוצרך לעשות מעשה רק לאחר הביטול נפטר מלעשות המעשה ונשאר בשוא"ת אין מחייבין אותו לומר קום ועשה המעשה ולא תסמוך על הביטול זה לא אמרו דכל שהוא בשוא"ת שפיר יכול לסמוך על הביטול עיי"ש לדרכו:

(נ) שיש לו מתירין וכו' אינה בטלה. עי' בצל"ח פסחים דף י"ז סי' ק"ח שכתב לענין ספק משקה לטמא כלים שעמד שם בדבר טומאה בדברים שיש להם טהרה במקוה אם אמרו בה דין דשיל"מ וכ' דלדעת הסוברים דחומרת דשיל"מ לאו דוקא כשההיתר בא ממילא ע"י הזמן אלא גם כשההיתר בא ע"י מעשה חשוב דשיל"מ ממילא ה"ט נמי בטומאה בכלים שיש להם טהרה במקוה איתא לחומרת דשיל"מ להחמיר בספיקו עיי"ש אמנם בשו"ת שואל ומשיב קמא חלק ג' סי' רכ"א כ' דלענין טומאה לא שייך חומרא דשיל"מ לענין ספק טומאה דרבנן דלא מיבעיא לדעת התה"ד שהביא הרמ"א דבדבר שאינו רק טעם ולא ממשו של איסור לא שייך דשיל"מ פשיטא דלא שייך בטומאה דשיל"מ דהא לא ניכר ממשו של איסור ולא עדיף מטעם אלא גם להש"ך שחולק על הרמ"א בזה מ"מ זה דוקא באיסור אבל בטומאה כיון דקיי"ל דבספק טומאת משקין לא גזרו חז"ל שוב הוא טהור גמור דעל זה לא גזרו וכל שלא גזרו אין כאן שים טומאה וכו' ועיי"ש (בד"ה והנה) מ"ש עוד בזה והביא דבריהם בס' שדי חמד בחלק הכללים מערכת הד' סי' ל"ו:

ועיין בשו"ת היכלי שן ס' נ"ג שנסתפק אי אמרינן נמי בספק שלא ע"י תערובות הך דינא דדבר שיל"מ וכתב דלכאורה הדבר תלוי בפלוגתת הר"ן ורש"י דלהר"ן שכתב הטעם דדשיל"מ לא בטל משום דהוי מין במינו דלא בטל זה לא שייך אלא בספק שע"י התערובות משא"כ בשאר ספק אבל לדעת רש"י דעד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר שייך גם בזה עיי"ש באריכות:

איברא כי בט"ז סק"ח כתב דבדבר שיל"מ אין להשגיח על שום סברה לקולא מה"ט עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר וכ' שם דמה"ט לא אמרינן בדבר שיל"מ אין הנאסר יכול לאסור טפי מן האיסור עיי"ש אכן בשו"ת פני ארי' סי' ג' באמצע התשו' כ' שדבר זה תלוי בפלוגתת הר"ן והתה"ד ולדעת הר"ן כן הוא דאמרינן בדבר שיל"מ שיכול הנאסר לאסור אפי' במקום שאין האיסור עצמו יכול לאסור אבל לדעת התה"ד לא כן הוא והעלה שכן עיקר לדינא שלא יפה כח הנאסר מכח האוסר אפי' בדבר שיל"מ עיי"ש באריכות:

(ד) שיש לו מתירין. עי' בס' העמיק שאלה על השאילתות פ' לך שאילתא ט' סק"ג שכ' דלא מצינו חומרא זו דישל"מ במקום מצוה עיי"ש לדרכו ולא ידעתי כוונתו אם ר"ל שכל החומרא דדשיל"מ לא מצינו במקום מצוה או דקאי אמאי דסליק מיני' בפלפולו שם בענין מילה שלא בזמנו שיש ס"ס וכתב שם די"ל דלא מהני ס"ס כיון דהוי דשיל"מ וע"ז סיים הדברים הנ"ל וא"כ י"ל דכוונתו רק לענין חומרא זו דלא מהני ס"ס בדשיל"מ במקום מצוה אבל שאר החומרות דקיי"ל להחמיר בדשיל"מ שייך גם בדבר מצוה אמנם לא מסתבר כלל לחלק בין שאר חומרות דמחמרינן בדשיל"מ ובין חומרא זו דס"ס לא מהני במקום שיל"מ וכנראה כוונתו דבכ"מ אין לדין דין דשיל"מ בדבר מצוה:

(ה) שיש לו מתירין. עי' בשו"ת תורת חסד (מהגאון מלובלין ז"ל) חאו"ח סי' ל"ח שכ' מהגאון רעק"א ז"ל לענין איסור מלאכה בפורים שאין להקל בט"ו מחמת ספיקא דרבנן ולקולא דזה הוי דשיל"מ דיכול לעשות מלאכה למחר ובדשיל"מ גם ספיקא דרבנן לחומרא והוא ז"ל השיג עליו דבכ"מ לא מצינו להחמיר אפי' בספק דרבנן בדשיל"מ רק בדבר פרטי אבל לא להחמיר בדבר גדול כזה שיהא כל היום אסור בעשיית מלאכה משום שיכול לעשות למחר עיי"ש ועי' בס' שדי חמד בחלק הכללים מערכת הד' סי' צ"ו שהביאו וסיים ומובן מזה דכל ספק באיסור מלאכה בחוה"מ או באבילות לדעת הגרעק"א הוי דשיל"מ ולדעת הגאון תורת חסד לא חשיב דשיל"מ וצריך להתיישב ולחשב בפוסקים בענינים אלו עכ"ל:

(ו) לו עשפ"ד ס"ק י"א שכתב אגב אורחי' דזה לא קשה מהא דקיי"ל דגים שעלו בקערה של בשר דמותר לאכלן בחלב מטעם נ"ט בר נ"ט דאיך התירו לאכלו לכתחלה עם מין ההיפך הא הוי דשיל"מ די"ל דלא אסרה תורה טעם ב' כלל ואף בלא ביטול הוא מותר אך הקשה בהא מדוע שרינן לעיל סי' צ"ט בחלב שנפלה למים אם יש ס' מותר לבשל בו בשר והא הוי דשיל"מ וכתב די"ל דהתם כיון שכבר מבוטל היתר בהיתר קודם שבא לידו דשיל"מ ושוב אינו חוזר וניעור עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם סוף סי' זה מ"ש בדין נ"ט בנ"ט בדבר שיל"מ:

(ז) מתירין. עי' ביד אברהם בגליון להלן סעי' ג' שהביא ראי' מדברי הש"ס ביצה דף ד' ע"ב גבי עצים שנשרו לתוך התנור ביו"ט דהיכא דמקלי קלי איסורא אפי' בדבר שיל"מ בטל ונ"מ לענין ריחא מלתא שדעת הרמ"א להלן סי' ק"ח להחמיר באיסור האוסר במשהו כגון דשיל"מ ואלו בזה אחר זה אין להחמיר דהו"ל מקלי קלי איסורא וכל זה בשאר איסורי' אבל בהקדש יש להחמיר אף אי מקלי קלי איסורא עיי"ש:

(ח) כגון ביצה שנולדה ביו"ט. ואין חילוק בזה בין יו"ט אחר שבת ובין סתם יו"ט דאפי' בסתם יו"ט דלא אסור אלא מדרבנן אינו בטלה במינו וכן אפי' ביו"ט ב' דרבנן הדין כן ועי' בפרי תואר סק"א וביד יהודה בפיה"ק סק"ג ועי' בדברינו להלן (ס"ק י"ג וס"ק כ'):

(ט) ביצה שנולדה ביו"ט. עבאה"ט של מהרי"ט סק"א שכתב מהב"י דאם טחו חלות ביו"ט בביצה שנולדה ביו"ט יטול מכל חלה כדי נטילה שהוא כעובי אצבע ואז החלה מותרת לאכול ביו"ט ומה שחתך כדי נטילה יאכל למחר עכ"ד ועי' בשעה"ת להפרמ"ג חלק ב' סוף פרק ג' שכתב כן לדינא בפשיטות עיי"ש אמנם יעוין בהגהות מהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג שם שהתפלא עליו וכ' שלא ידע למה החמיר הפרמ"ג להצריך נטילה הלא קיי"ל דסיכה רק משהו בעלמא הוא לכן העלה דסגי בקליפה עיי"ש ועי' בס' משמרת שלום ע הפרמ"ג בשער התערובות שם (בד"ה הכנה"ג) שכ' ג"כ שיש לסמוך להקל להתיר החלות ע"י קליפה עכ"פ עיי"ש אמנם יעיון בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) שכ' וז"ל ולי נראה דהחלות מותרות לגמרי דסיכת החלות אין בהם שום ממש ואין דמי לליבן מאכל וכו' דסיכה לאו כלום הוא ומשהו בעלמא קרי לה ואע"ג דבדבר שיל"מ גם משהו אסור זהו כשהעיקר האיסור הוי ממש אך שע"י התערובות נעשה משהו כגון שנתערבה באלף מ"מ לא בטל אבל לא כשעיקר האיסור הוא משהו וכו' ועוד שהרי נתבאר דבמקום שהמאכל מתקלקל אין דנין דין דשיל"מ וזה ידוע דהחלות כשיניחוהו למחר תאבד הטעם דפת חמה עדיף הרבה טפי וצ"ע עכ"ד ומ"מ גם לפי דבריו עכ"פ צריך לקלוף מעט במקום שניכר הסיכה של הביצה שכ' לעיל בדברינו סי' ס"ו (ס"ק מ"ו) דעכ"פ קליפה צריך לכ"ע:

(י) שראויה למחר. פשוט הוא מדברי כל הפוסקים דלאו דוקא למחר דה"ה אם יהי' מותר לאחר כמה ימים נקרא דשיל"מ דכל שהאיסור הלוי בהזמן ולאחר זמן יחזור להיתרו לא בטל וכדמשמע מדברי הרמב"ם פרק ט"ו מהלכ' מאכלות אסורות הלכה ט' המובא ברמ"א סוף סי' זה דמש"ה לא בטל חמץ בפסח בס' משום דהוי דשיל"מ דלאחר פסח מותר מדאוריי' עיי"ש ומבואר דאע"ג דלא יהי' שרי רק לאחר ז' ימי החג אפ"ה נקרא דשיל"מ וכיוצא מבואר מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש בפרק ב' דבכורים משנה ב' דכשנתערב מעשר שני או בכורים לא בטל דהוי דשיל"מ כיון שיכול להעלותן לירושלים ולאכלן שם עיי"ש ומשמע דאפי' הוא כמה ימים לפני חג השבועות זמן הבאת בכורים והוא רחוק כדי הילוך כמה וכמה ימים אפ"ה נקרא דשיל"מ ויותר מזה מבואר במ"א או"ח סי' תרע"ז ס"ק י"ב דהנותר משמן חנוכה הוי דשיל"מ כיון דיכול להשהותו לשנה הבאה עיי"ש ובמחצית השקל שם ומבואר דאפי' להשהות שנה שלימה הוי דשיל"מ וכן משמע להלן בסעי' שאח"ז דביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות לא הוי דשיל"מ כיון שאין המתיר בודאי וכו' וכ' הפר"ח סק"ז בשם הצמח צדק סי' ס"ט דר"ל דסד"א דהוי דשיל"מ כיון שיכול להשהות יב"ח עד שתצא התרנגולת מכלל ספק טריפה ויאכלנה בהיתר ברור לזה קמ"ל דלא מקרי דשיל"מ כיון שאין המתיר שדאי עיי"ש ומבואר דלולא זאת דאין המתיר בודאי הוי דשיל"מ אע"פ שצריך להמתין יב"ח וכאמור [אמנם לפמ"ש להלן (ס"ק ל"ה) בלא"ה לא שייך לומר משום דיכול להשהות התרנגולת יב"ח הוי דשיל"מ כיון שצריך להוציא הוצאות להאכילה