דרכי תשובה - ד רא

ס"ק כ"ה עיי"ש:

(קו) כיוצא בזה. עי' בהגהות הגאון הח"ס ז"ל שכתב וז"ל נלענ"ד דוקא בכה"ג שכבר בטל מדאורייתא חד בתרי רק משום דהוי חהר"ל סמכינן אהקפה אבל בלא"ה לא עכ"ל וכבר קדמו בזה בפרי תואר סוף סי' זה וכתב דבכל מקום אין לסמוך בזמה"ז על הדמיון ולהורות היתר רק היכא דליכא אלא איסור דרבנן כגון שנתבטלה התרנגולת או הכבש חד בתרי ואז הגם דהוי חהר"ל יש להקל אבל באיסור דאורייתא אין להקל וסיים בפרי תואר ומ"מ אין למחות ביד המורים להקל גם באיסור דאורייתא כי יש להם על מי לסמוך רק שכל שימר נפשו וכו' עיי"ש באריכות וכ"כ בכו"פ סוף סי' זה דאין להקל בזה אלא דוקא כשנתערב חד בתרי אבל חד בחד לא עיי"ש וכ"כ בס' זכרון אברהם (מהגאון מו"ה אבלי הכהן ז"ל) לדינא עיי"ש ועי' שפ"ד לעיל סי' ל"א סק"ו ובדברינו שם (ס"ק ל"ח) ובסי' ל"ו (ס"ק קע"ב):

(קז) כיוצא בזה. עי' בשו"ת חכם צבי סי' ל"ט שכתב דאם דומין בדבר הניכר במשמוש היד אף אנן בקיאין עיי"ש והביאו בהגהות הח"ס לדינא ועי' בבל"י שם ובמ"ז שם וביד יהודה שם שכ' מהרדב"ז דאם ניקב הקורקבן ע"י מחט יוצא חוץ לקורקבן ונמצא שם בהשומן רושם שחור וחלודה מהמחט יכולין לסמוך ע"ז להתיר השאר אף לדידן בזמה"ז שזה סימן מובהק עיי"ש:

סעיף ט (קח) החתיכות דומות ומכוונות. עי' בשו"ת גוו"ר הספרדי חלק יו"ד כלל א' סי' כ"ז שכ' דלכאורה משמע מלשון המחבר בזה דא"צ להקיף הראש עם שאר הכבשים רק אם הקיפו לכבש א' ונמצא מכוון היטב סגי אבל באמת מבואר מדברי הש"ס והפוסקים דזה לא מהני אלא דצריך להקיף כל הכבשים ולראות דלא אקיף לכולן ואין החתיכות מתאימות רק לכבש זה אז מהני עיי"ש:

(קט) דומות ומכוונות יפה. עבאה"ט מ"ש מהאו"ה דעתה שאין אנו בקיאין כ"כ אין לנו להתיר בכה"ג וכו' ועי' בפרי תואר ובכו"פ סוף סי' זה מ"ש בזה ועי' ביד יהודה סוף סי' זה שכתב דכל זה הוא רק כשאין לפנינו רק ראש זה עם כבש אחד שלם ושאר הראשים והכבשים אינם לפנינו עכשיו אבל אם גם שאר הראשים או הכבשים הם לפנינו ואנו מדמין השאר ואין דומה אלא זה דומה לגמרי זה בודאי עדיף מסימן מובהק ויש לסמוך על זה אפי' בדאורייתא דאיך אפשר דהראש מכבש זה שלא נתדמה לה החתך הוא מכבש זה והראש מזו הכבש שמקדמה החתך הוא מכבש אחר עיי"ש וע"ל (ס"ק ק"ו) ולעיל סי' פ"ג (ס"ק ל"ג) וסי' ל"א (ס"ק נ"ח) וסי' ל"ו (ס"ק קע"ב):

ומ"ש הבאה"ט מהב"ח דאם נמצא מים בראש כבש א' וכו' קבלה בידו לבדוק בחוט השדרה של הכבשים והט"ז חולק עליו ופסק שאין קבלה זו כדאי להתיר ספק טריפה עי' בפר"ח סוף סי' זה שהביא קבלה זו וכתב שצריך להתיישב בקבלה זו למעשה עכ"ל ועי' בשערי דעה סוף סי' זה שכ' דבאמת הקבלה זו שקיבל הב"ח מלתא דמסתברא הוא כיון דבהנשארים לא נמצא בהן מים בחוטי השדרות זולת בא' לבדו א"כ מסתמא הי' בזה מים גם בהראש אמנם לדינא כתב להכריע דהיכא דנתערב רק חד בחד כיון שיש כאן ספק איסור דאורייתא אין לסמוך להתיר בסימן זה אבל בנתערב חד בתרי דמדאוריי' בטל ברובא אלא מדרבנן לא בטל מחמת חשיבותי' יש לסמוך על סימן זה להתיר ובפרט שסימן זה לא שייך אלא בנודע קודם הבישול דאז אפשר להכיר משא"כ לאחר הבישול שא"א להכיר עוד והרי קודם הבישול לדעה הראשונה של המחבר לא מקרי חהר"ל עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק צ"ט):

(קי) יש לסמוך על זה. עי' בשו"ת עין יצחק חיו"ד סי' י"א בעובדא שקצב א' שחט שני שורים גדולים פטומים ומשקל כל אחד הוא יותר מששה עשר פו"ד ומחצה וקצב א' שחט שור א' קטן ופרה אחת קטנה אשר משקל כל א' הוא רק שנים עשר פו"ד ומכרו כל הד' המסיסין לאדם א' ולמחר לעת ערב הביאו כל ההמסיסין לפני הרב וראה ששנים מהם גדולים ועבים ושמנים ביותר ושנים הם קטנים דקים וכחושים והנה בהמסס א' גדולה ועבה ושמנה מצאו מחט וק"ד ונקב מפולש מעל"ע באופן שהיא טריפה והשו"ב המובהק אמר שהוא מכיר היטב מכח אומדן דעתו אשר זה ההמסס הנטרף הוא מא' מהשורים הגדולים וכן העידו שני קצבים בקיאים שמכירים לפי העובה וגדלותה ושמנינותה של ההמסס הנטרף שהוא מהשורים הגדולים והורה הרב שהבשר מהב' שורים הגדולים טריפה אבל הבכר מהשור הקטן והפרה כשרה ואח"ז קמו עוררים ורצו להתיר גם הבשר מהשורים גדולים כי אמרו שהוא דבר שאי אפשר להכיר והוי כל הבהמות בכלל ספק ודיינינן על כל א' וא' כל דפריש מרובא פריש וכו' והשיב דהעיקר כדברי הרב המורה דאין זה ספק כלל אלא ודאי שהוא מהשורים הגדולים דאין סברה כלל לומר דההמסס העבה והגדולה והשמנה הוא מהשור והפרה הקטנים וההמסס הקטן והכחוש והדק יהי' מהשורים הגדולים דכן הוא ע"פ הטבע שהאברים הם לפי ערך מדת הגוף ודברי הרבנים המקילין לחשבו לספק בטלים המה עיי"ש:

סעיף א (א) כל דבר שיש לו מתירין וכו'. כתב בפרי תואר סק"א וז"ל וצריך לתת לב דהיכא דנתבטל איסור ויכול למכור התערובות בדרך שאין לו שום הפסד אם מצריכין אותו לעשות דהו"ל כדבר שיל"מ והגם דאיכא טירחא ובטירחא מועטת כזאת מקרי דשיל"מ וכו' או נאמר אין לנו אלא מה שאמרו חז"ל בדבריהם כיון שאין הדבר אלא גזירת חז"ל ונראה כי אוריי' למיעבד אכריחו לא מכרחינן עכ"ל ועי' בפרמ"ג בשער התערובות חלק ג' פרק ב' (בד"ה ודע) וז"ל והנה בודאי בכל ביטול האיסורים כיון שנתבטל אף שאפשר למוכרן לעכו"ם בלי הפסד כלל א"צ למכור ולא שמענו מעולם שיאמר אדם בהיפך זה עכ"ל והנה מה שסיים ולא שמענו מעולם שיאמר אדם בהיפך זה הוא תמי' שלא זכר לדברי הפרי תואר הנזכר ועי' בס' כסא אלי' חיו"ד סי' צ"ט שפסק דלא הוי דבשיל"מ במה שיכול למכרו לנכרי עיי"ש והיינו כדברי הפרמ"ג הנזכר ועי' בס' מזמור לדוד (מהרב מו"ה דוד פארדו ז"ל) דף פ"ד מ"ש בדברי הפרי תואר הנזכר וכתב וז"ל חומרא זו לא נמצאת ולפענ"ד אין לה על מה לסמוך דדבר ברור הוא דלא נקרא דשיל"מ אלא שיחזור אחר זמן או ע"י תיקון להיתרא הראשון להיות מותר באכילה לגמרי ומה ענין מכירה לזה הלא ע"י המכירה לא תחזור להיתר אכילה. ועוד דדבר שיל"מ הוא כגון דבר דהשתא אתסור אלא שאחר זמן יבוא ההיתר וכו' או שבידו לתקן וע"י התיקון יחזור להיתר ואין זה שייך לכאן דלא נאסר מעולם למכרו וכו' עכ"ל ועי' בבינת אדם שער או"ה סי' נ"ד שכתב שם באמצע דבריו דאין לומר דימכרנה לנכרי והוי דשיל"מ דכיון דצריך טירחא והוצאה לא חשוב דשיל"מ עייי"ש והנה מדבריו מבואר דאם הוא בגווני שכתב הפרי תואר דאין לו שום הפסד והטירתא למכרה רק מועט הוא שהקונה עומד אצלו גם הוא מודה דהוי דשיל"מ אמנם לפ"ד הפרמ"ג והכסא אלי' והמ"ל הנ"ל גם בכה"ג לא הוי בכלל דשיל"מ וא"צ למכרו ועי' בס' בית יהודה (להה"ג מהר"י לאנדא ז"ל) בחידושיו ליו"ד בסי' זה מ"ש בזה ומבואר ג"כ מדבריו דאפי' לא יצטרך למכרו בזול ולהפסיד א"צ למכרו כאשר יראה המעיין שם ועי' בדברי אא"ז הגה"ק זצללה"ה בס' בני יששכר במאמרו חודש אדר (מאמר שקל קודש דרוש ז') מה שהאריך בענין ביטול איסורים ברוב או בס' שהוא כדי לברר הניצוץ הקדוש הטמון