דרכי תשובה - ד קצו

להתך לשומן אע"פ שהוא שלם לא הוי חהר"ל דאינה עומדת לאכילה אלא להתיך אותו לשומן ע"כ לא נקרא חהר"ל ועיי"ש עוד בשלחן גבוה ס"ק י"ו מחודש ג' דלא עבידא אינשי למיכל שומן בעיניה עיי"ש לדרכו ועיי"ש בס"ק י"ג שכתב דשומן הלב לא מקרי חתיכה הראוי להתכבד בכל מקום משום דלא אכלי השומן בעיניה עיי"ש והיינו, כדאמרן (ועי' בדברינו לעיל ס"ק מ"ז עוד מזה):

(סא) הכנתא. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דהדרא דכנתא של עגל חשיב חתיכה הראוי להתכבד ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ו שכתב מהמהרש"ל והת"ח דזה דוקא כשהוא עם השומן דאף דקיי"ל דהדקין לא הוי חהר"ל מ"מ אגב השומן הוי חתיכה הראוי להתכבד כיון שרגילין לאכלן צלויה במחבת והוא דבר חשוב וראוי לכבד בו עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' רנ"ג בעובדא דהדרא דכנתא מעגל טריפה שנתערבה באחרות והקיל המורה דלא הוי חהר"ל כיון שהיה עדיין עם הפירשא דבע"כ מ"ש הט"ז דהדרא דכנתא הוי חהר"ל הוא רק אם כבר הוציא הפירשא ונתקן כראוי ע"י מליחה אבל אם עדיין הוא עם הפירשא ולא נתקן זה הוי מחוסר מעשה גדול ועדיף יותר מראש ורגלים שלא נחרכו דבטל לכן הורה דבטל שפיר כדין יבש ביבש והוא ז"ל השיב וז"ל אני לא הייתי מורה כן להיתר כי זה לא דמי לראש ורגלים שלא נחרכו דהא חזינן דאנן קיי"ל כהרמ"א דאפי' בשר חי הוי חהר"ל ואנן סהדי דבשר חי מחוסר מעשה יותר ממליגת הראש וחריכות הרגלים ובע"כ דאין הדבר תלוי במעשה לבד רק בענין המעשה מה הוא ובראש ורגלים דהחסרון הוי בגופו ונראה החסרון על גביהם משא"כ בהדרא דכנתא דהפרש אינו מחובר בו וגם אינו נראה על גביו רק מובלע בתוכה ולמעלה על הדקין אינו נראה שום חסרון י"ל דהוי חהר"ל ומ"מ בסוף דבריו סיים דכיון דחתיכה הר"ל הוא רק מדרבנן יש להקל דגם משום חסרון מעשה כזה לא הוי חהר"ל עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת דברי מלכיאל חלק ב' סוף סי' מ"ט שכתב בפשיטות דכשהכנתא הוא עם הפרש לא הוי חהר"ל דלקיחת הפרש הוא טורח גדול וגם כי עם הפרש הוא מאוס ביותר ועיי"ש שכתב דכל זה הוא בשל עגל אבל הדרא דכנתא של כבש אין להחמיר ואפי' הוא נקי מפרש לא הוי חהר"ל עיי"ש וכ"כ בדלתי תשובה סק"ו בשם רב גדול א' בתשובה דדוקא בהדרא דכנתא של עגל כיון שרגילין הנשים לעשות ממנו מטעמים ע"כ כ' הט"ז דהוי חהר"ל אבל של כבשים אפי' אם רחצו אותם מן הצואה היטב לא חשיבי חהר"ל עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ג שכתב דכל זה הוא אם הדרך לאכול ההדרא דכנתא כשהם שלמים משא"כ בק"ק שאלוניק"י לעולם לא מקרי חהר"ל כיון שאין הדרך לאכלם אלא חתיכות חתיכו' עיי"ש:

ועיין בט"ז להלן ריש סי' ק"י שמבואר מדבריו דכל זה הוא לענין ההדרא דכנתא אבל הכרכשתא לא הוי חהר"ל כיון שאין דרך לאכול אותו אלא ע"י מילוי עיי"ש וכ"כ במ"ז שם ובחכמת אדם כלל נ"ג סעיף י' לדינא עיי"ש ועי' בשפ"ד כאן ס"ק י"ב שעמד על המחקר בחלחולת שממלאין עם קמח וכדומה אי הוי חהר"ל וכ' וז"ל דכל זמן שהיא ריקנית בטלה דמה שעתיד לתקנו ע"י תיקון אחר אינו ר"ל וצ"ע עכ"ל ועי' עוד בחכמת אדם שם שכתב דנראה לפ"ז דה"ה עור הצואר של עופות כיון שאין החשיבות שלהם מצד עצמן אלא מצד המילוי בטלה עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"א מ"ש בענין זה:

(סב) אבל עור שומן. עי' בשלחן גבוה סוף ס"ק י"ד שכתב דעור ושומן שעל זפק עוף הגדול הזכר (הנקרא אינדי"ק בלע"ז) שממלאים אותו במילוי בשר וביצים ותבלין אע"פ שעולה על שלחן מלכים אינו חהר"ל מתרי טעמי חדא דאין העור שלם אלא שעל הזפק לבד ועוד דאין אוכלין אותו אלא ע"י מילוי והמילוי בטל חשיבותיה עיי"ש (וע"ל ס"ק ס"א):

(סג) עור שומן. עבאה"ט מ"ש מהט"ז ושהנקה"כ חולק ועפר"ח ס"ק י"ז שמבואר דעתו דגם כשהטור הוא שלם ולא נחתך לא מקרי חהר"ל ועמ"ז סק"י שכתב דהעיקר לדינא כדעת הנקה"כ דאם נחתכה לחתיכות קטנות לא חהר"ל מקרי כיון שאין מכבדין בחתיכה א' אלא בב' או בג' אא"כ עשו ממנו חתיכות גדולות שכ"א ראוי להתכבד אז בודאי לא בטלה ואם היא שלמה אע"פ שהיא גדולה הרבה ואין דרך לכבד בה אא"כ חותכין אותה לחתיכות אעפ"כ חהר"ל מקרי שראוי לעשות ממנו חתיכות גדולות שכל א' ראוי לכבד בו והוי דומיא דכבש שלם שלא נפשט עורו דלא חסרו מעשה גדול עיי"ש וכ"כ בחוו"ד בביאורים סק"ו וחידושים ס"ק י"ב לדינא עיי"ש ועי' בשבילי דוד אות ד' ובשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' תמ"ח וביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ב מ"ש בזה ועי' בהגהות חכמת שלמה שכתב שבא לפניו עובדא בעור שומן אווזות שאירע טריפות באחת מהן ולא נודע מאיזה הוא השומן והורה שהשומן בטל ברוב וצירף לסניף דעת המהרש"ל דחתיכה גדולה מקרי אינו ר"ל כיון שמחוסר מעשה לחתכה וגם היה קודם מליחה וחסר מעשה המליחה והבישול וגם לא היה האווזא ודאי טריפה רק ספק טריפה מכל הלין צירף כל הסניפין והתיר עיי"ש:

ועיין עוד ביד יהודה בפיה"א סק"ב שכ' דלפעמים נמצא עור אווזא כחושה מאד ועור כזה אין מחתכין אותו כלל רק מניחין אותו על האווזא ועור כזה אין מקום ומיחוש כלל לחשבו לחהר"ל עיי"ש:

(סד) שומן. עבאה"ט מ"ש מהש"ך שדינים אלו משתנים לפי המקום והזמן ועי' בשלחן גבוה סק"א מחודש ד' דמ"ש הש"ך לפי המקום ולפי הזמן ר"ל דבשני בצורת או במקום שאין בשר מצוי בשפע אז גם מעט הוא חשוב כמ"ש בש"ס חולין דף צ"ד ע"א מעשה באדם אחד בשנת בצורת שהיה לו ג' ביצים וזימן עליהם ג' אורחים ונמצא באותו מקום ובאותו זמן ג' ביצים מקרי חהר"ל לפני אורחים וזה בנה אב לכל מקום עכ"ד ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ל"ו שסיים בזה דכיון דענין חהר"ל תלוי הכל לפי המקום והזמן ע"כ הקולר תלוי בעיני המורה לדעת בכל דין שבא לפניו אם הוא חהר"ל במקומו באותו זמן וצריך להיות מתון בזה דיש מקומות שדבר אחד הוא חהר"ל לזה ולא לזה ע"כ לאפוקי נפשיה מפלוגתא יחקור אם רגילים האנשים היקרים שבאותו מקום למיכלינהו שם באותו מקום אז הוי חהר"ל אע"פ שיש איזה אנשים דלא אכלי ליה ואם לאו לא הוי חהר"ל ואם בכל זה הוא מסופק אזלינן בספיקו להקל כיון דספיקא דרבנן הוא עיי"ש ועי' בשערי דעה סק"ג שכתב דפשוט הוא דאם הוא באותו מקום ראויה להתכבד אף שאצל מי שאירע השאלה אצלו אינו ראוי להתכבד יש לו דין חהר"ל עיי"ש:

אמנם בעיקר הדין שהחליט הש"ך דהכל לפי המקום והזמן עי' במנח"י כלל ס' סק"ח שהתפלא ע"ז דלפ"ז קשה דלאיזה צורך הטריחו הפוסקים הראשונים והאחרונים לכתוב איזה דברים הם חהר"ל אי לאו או הכל תלוי בזמן ובמקום ותירץ ב' תירוצים א' דמ"ש דהכל תלוי לפי המקום והזמן הוא רק לחומרא והיינו דאף דבר שלא הוזכר בשום פוסק שהוא חהר"ל מ"מ אם הוא חשוב באיזה מקום מן המקומות לא בטלה שם אבל לא לקולא לומר דאם בזמן ההוא באיזה מקום אינו חשוב לא מקרי חהר"ל ועוד תירץ כל מה שזכרו הפוסקים לחשוב איזה הוא חהר"ל הוא מן הסתם ראוי להתכבד אם אירע שאלה במקום שאין יודעין אם דבר זה הוא חהר"ל עד שיבורר דבאותו זמן ואותו מקום אינו חהר"ל ושאר הדברים מן הסתם אין חהר"ל עד שיבורר שהם שם באותו מקום ובאותו זמן חהר"ל עיי"ש ועי' מ"ז סק"ט שהביאו וסיים דכיון שדין חהר"ל הוא מדרבנן יש לסמוך להקל לפסוק כתירץ הב' עכ"ד והיינו ר"ל דאם ידוע בבירור באיזה מקום שדבר זה אינו חהר"ל שפיר בטלה אף שנזכר בפוסקים שהוא חהר"ל מ"מ גם לקולא אמרינן דהכל תלוי לפי המקום ולפי הזמן:

(סה) מקרי ראוי להתכבד. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דביש ספק על דבר אחד אם הוא ראוי להתכבד אזלינן לקולא וכ' בשפ"ד ס"ק י"ג דמשמע מדברי הש"ך דלא הוי ספק חסרון ידיעה עיי"ש אמנם יעוין במנח"י שם ס"ק י"ט מ"ש ע"ד הש"ך בזה וכתב דבע"כ א"א לפרש שנסתפק המורה אם הוא חהר"ל או לאו דא"כ הו"ל ספק חסרון ידיעה ולא מקרי ספק כלל אלא דבע"כ ר"ל שנסתפק לנו מה שהיה בשעת התערובות כגון שיש הרבה חתיכות וביניהם יש חתיכות קטנות וחתיכות גדולות שהם ראוים להתכבד ולא ידענא אם האיסור הוא החתיכה הראוי להתכבד או ההיתר עיי"ש (ועי' בדברינו לס"ק ס"ד מ"ש בשם המנח"י):

סעיף ה (סו) קורקבן. עבאה"ט מ"ש דקורקבן של אווזא הוי חתיכה