דרכי תשובה - ד קצא

קודם האפיי' ולא היה ידועים לא שייך לומר חהר"ל דהא ידוע מדברי האו"ה היכא דתחלת ביאתו לעולם היה ע"י תערובות לא שייך דין חהר"ל וה"נ דהרי נאסרו הקרעפלי"ך רק אחר האפייה ואז לא היה ניכר והוי בתחלת ביאתו לעולם ע"י תערובות אלא דבע"כ מיירי דכשנאפה ועדיין היה הקרעפלי"ך בעקעלי"ך והיו ניכרים רק אח"כ לאחר האפיי' נתערבו עיי"ש ועי' בדברינו לעיל (ס"ק ו') מ"ש בזה. ועי' להלן סי' ק"ט (ס"ק מ"א בד"ה ועיין בפת"ש) עוד בדברי הנו"ב בזה:

(כ) ובשר בחלב. היינו כגון שנבלע בשר בחלב ל אם שמו חלב בעיסה ואפו בכלי הבלוע מבשר או משומן מקרי שפיר ור בלוע ולא הוי ר"ל ולא דבר שבמנין. נימוקי הגרי"ב בשם הת"ש. ועיין ערך שי שכתב דעיסה שנילושה בחמאה ושומן של בהמה ואפאה ועשה לחמים כיון שיש בה משום לא תאכל כל תועבה הוי העיסה איסור מחמת זה ויש לה דין חהר"ל אך כשנתערבה קודם האפיי' בעודה עיסה י"ל דהוי שמא הלכה כהפוסקים דחתיכה חיה שאינה מבושלת מתבטל ושמא טיגון לית משום בישול בב"ח ובסוף סיים דאפשר י"ל גם בנתערבה אחר האפיי' יש ביטול דשמא גם בבישול לית ביה משום לא תאכל תועבה כמ"ש בפלתי סי' סק"א עיי"ש:

(כא) בחלב. עבאה"ט מ"ש ששניהם גוף א' איסור במנח"י כלל מ' סק"י שכתב דדוקא בנאסר ע"י ביכול הוא דהוי איסור פו אבל בנאסר ע"י כבוש ומליחה דינו רק כאלו קבלה טעם האיסור מדבר אך במוסגר שם הניח בעצמו בצ"ע מדברי האו"ה כלל כ"ה דין ה' שפסק בב"ח שנאסר ע"י כבישה מקרי איסור מגופו עיי"ש ועי' בחוו"ד לעיל סי' בחידושים סק"ג בסיפו שכתב לדינא דבב"ח הנאסר רק מדרבנן לא שייך דין "ל אמנם יעוין בחידושי הגרעק"א שהביא מדברי הט"ז סק"ד דמבואר מדבריו ח דרבנן יש בו דין חהר"ל עיי"ש אמנם בענין זה כבר הרחיב הדיבור ה"ג בהגהות ב"י אות ה' והעלה לדינא בראיות דגם בב"ח דרבנן כגון עיף בחלב או בשר בחלב שחוטה או ע"י מליחה וכבוש שייך דין חהר"ל ש ועי' בפרי תואר סק"ג שהביא דברי הכנה"ג הנזכר והשיג עליו כי אף רו חז"ל על בשר עוף בחלב ושאר בשר בחלב דרבנן מ"מ לא גזרו שיהא ר מחמת עצמי והעלה דלא שייך בב"ח דרבנן דין חהר"ל עיי"ש אמנם סק"ג ובשפ"ד סק"ג העלה דהעיקר כדעת הכנה"ג הנזכר דגם בב"ח נן שייך דין חהר"ל דגם בב"ח דרבנן הוי גוף א' של איסור עיי"ש וכדברים כתב ג"כ בפתיחתו להלכות בשר בחלב (בד"ה חתיכה נ"נ) עיי"ש ועי' עוד ריו בשפ"ד ריש סק"ו ועי' בקונטרס אוהל מועד ש"ב סי' מ"א אות ב' חכם א' שם בענין זה ועיי"ש עוד בסי' ס' אות ה' מזה. והנה החוו"ד אורים לעיל סוף סי' פ"ז ובסי' צ"ה בביאורים סק"ה הביא ראיות דבב"ח נן לא הוי איסור מחמת עצמו רק כאיסור בלוע עיי"ש לדרכו אמנם כאן זה בביאורים סק"ג כתב דמ"ש הט"ז דמעמיד בעור קיבת נבלה הוי ר"ל ם איסיר בב"ח מיירי בע"כ שיש טעם בשר בחלב עיי"ש הנה מבואר מדבריו שיש טעם בשר בחלב אע"פ דלא הוי דרך בישול ואינו אסור כ"א מדרבנן ה שייך בו דין תהר"ל ולא זכר כלל ממ"ש בעצמו לעיל סוף ס' פ"ז ובסי' שם שוב ראיתי בהגהות הגאון רעק"א ז"ל על החוו"ד בסוף סי' פ"ז שם ב' שעמד ע"ד החוו"ד בזה וכתב דהעיקר לדינא כדבריו בסי' זה להחמיר ש ועי' במקור מים חיים ובמטה יהונתן בחידושיו לסעיף א' (סוף ד"ה אינה אסורה רק מדרבנן) וביד יהודה בפיה"א סק"ד מ"ש בזה ועיין בשו"ת אבן הראשה סי' ו':

ין בפרמ"ג או"ת בהנהגות הנשאל באו"ה סדר ב' אות ל"ד שכתב דאם חתיכה נכבשה מעל"ע בחלב והיא חהר"ל ונתערבה באחרות ונתבשלה מיבעיא למ"ד דלא אמרינן חהר"ל בב"ח רק כשנאסר מה"ת דוקא אבל לא ר עוף וכבוש (כנ"ל) נתבטלה החתיכה אף דעכשיו לאחר שנתבשלה הוא מה"ת והוא חהר"ל אפ"ה בטלה כיון דלא ניכר שעה א' קודם תערובות האיסור דאורייתא וכשנעשה איסור דאורייתא כבר היה נתערב ע"כ בטלה אלא אפי' להמ"ד דס"ל דבבשר עוף בחלב וכבוש שייך דין חהר"ל דלכאורה דכיון דהוי חהר"ל לא בטילה ואסורים כולם בהנאה אבל לפמ"ש אתיין לדינא דכולן מותרין בהנאה כיון דלא היה ניכר מעולם אצל החתיכה בפ"ע איסור ההנאה וקודם התערובות היתה מותרת בהנאה ולא נאסרה בהנאה רק לאחר התערובות ויצוייר עוד דברים אלו בחתיכת צלי שאצל אש או שהעבירו רותח מן האש ונשעך עליה חלב קר וכדומה דקיי"ל דאסיר בצלי כדי נטילה בכחוש ונתערבה באחרות דבטלה דקיי"ל דכדי נטילה אינה ר"ל ואח"כ נתבשלה החתיכה עם שאר החתיכות אע"פ שנאסרה כל החתיכה ע"י הבישול דאין הגעלה באוכלין אפ"ה בטלה היא כיון דלא ניכר בה האיסור שנאסרה כולה קודם שנתערבה עיי"ש ועי' בגנזי יוסף שם ס"ק י"ז מה שהרבה לתמוה ע"ד הפרמ"ג בזה והעיר מכמה מקומות דלענין חהר"ל לא בעינן שיהא ניכר האיסור קודם שנתערב עיי"ש באריכות אמנם יעוין במנחת שי שם שהשיב על כל דברי הגנזי יוסף בזה והעלה דהעיקר כדעת הפרמ"ג ושב הדין של הפרמ"ג על מקומו בשלום עיי"ש ועיין מזה בדברינו לעיל (ס"ק ו') מ"ש בזה באריכות:

(כב) שקבלה טעם מאיסור. עבאה"ט מ"ש מהט"ז לענין גבינה של עכו"ם ועי' בט"ז שכתב דאם החשש הוא רק מה שעירבו בו חלב טמא ודאי דלא הוי חהר"ל דהא חלב טמא אינו מעמיד אלא מצד מה שנשאר מעט בין הנקבים שזה וזה ודאי לא הוי חהר"ל עכ"ד ועי' בנקה"כ שהשיג עליו ודעתו דגם באין בה רק חשש תערובות חלב טמא נקרא איסור מגופו ושייך בו דין חהר"ל ועי' במנח"י כלל מ' סק"ב מ"ש בדברי הט"ז והנקה"כ בזה ולדינא העלה דבמקום הפ"מ יש לסמוך להקל בזה כיון דבלא"ה יש מסתפקים אי גבינה מקרי חהר"ל עיי"ש אמנם יעוין בכנפי יונה שהשיג עליו והעלה דהעיקר לדינא דגבינות של עכו"ם הוי כמו שאר איסור מגופו כיון דחז"ל גזרו איסור עליהם נחשבו כמו גוף האיסור ודלא כהמנח"י עיי"ש ועי' בפר"ח סק"ד שהסכים ג"כ דהוי איסור מחמת עצמו דהא אפי' אם העכו"ם מעמידין אותן בעשבים ופרחים דליכא חשש איסור כלל אפ"ה גזרו חז"ל על גבינות העכו"ם והוי איסור מחמת עצמו ויש לו דין חהר"ל עיי"ש ובמחצית השקל סק"ה ועי' בכו"פ שכתב כן בהחלט לדינא דגזירת חז"ל היה לאסור הגבינות ועשאו כגופו של איסור עיי"ש ועי' במ"ז סק"ד מ"ש בזה ולדינא העלה דאם הוא גבינה שלימה באופן שאין מקוה לצרף לסניף דעת האומרים דגבינה לא הוי חהר"ל (כמש"ל מהמנח"י) יש להחמיר ולהורות כמ"ש הנקה"כ והפר"ח וכן בגבינה שקורין האלענדר"ש בודאי יש להחמיר ושאר גבינות הכל לפי המקום ולפי הזמן אם הוא ר"ל אין להקל אכן אם לקח ישראל חלב מעכו"ם ועשה ממנה גבינה זה ודאי לא מקרי איסור מגופו דלא נולד באיסירו דעירב תלב טמא שבז אינו ר"ל וזה ודאי בטל ואין בו דין חהר"ל עיי"ש:

ועיין עוד בט"ז שמבואר מדבריו דגבינה שיש בה חשש שנתערב בה חלב מבהמה טריפה יש להחמיר דהוי חהר"ל ועי' במ"ז שם שכתב דמ"מ אין להחמיר אלא אם עירבו חלב מטריפה כשיעור שיהא בחלק הגבינה מהטריפה כדי שיהא ר"ל עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ב ובפיה"ק סק"י שהעלה להחמיר בזה אף אם אין בה חלב טריפה רק כדי לעשות איזה חתיכה גבינה אפילו קטנה מכשיעור הר"ל עיי"ש מלתא בטעמא:

ועיי"ש עוד ביד יהודה שנסתפק באם העמיד גבינה באיסורי הנאה דכל הגבינה אסורה בהנאה אי הוי איסור מחמת עצמו לענין חהר"ל כיון שנגמר ע"י איסורי הנאה כדקיי"ל בפ"ג דמס' ערלה גבי בגד שצבעו בקליפי ערלה וכיוצא דפליגו ר"מ ורבנן אם הוא אסור בכל שהוא הרי חזינן משם דכיון שנגמר באיסור ע"י דבר הנאסר בהנאה נחשב כגופו של איסור וה"נ במעמיד באיסור הנאה יש לומר כן אבל לדינא כתב שאין להחמיר כיון שכל הענין דחהר"ל אינו אלא מדרבנן אין להוסיף עליו עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' פ"א ס"ק נ'):

(כג) טעם. עבאה"ט מ"ש לתמוה על סוף דברי הט"ז וע' בכו"פ ובחידושי הגרע"ק