דרכי תשובה - ד קסג

שחלקו עליו בזה והעלו להחמיר דהכל תלוי באם יש בו כדי לתבל בשאינו מינו ורואין כאלו נפל לקדירה שאינו מינו והי' בהם כדי לתבל הקדירה נאסרו כל התבלין עיי"ש והביאם בחידושי הגרעק"א עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"ה ובפיה"ק ס"ק ל"ח שהעלה דהעיקר לדינא כהת"ח דאם נפל לדבר ששוה לו בטעמו בטל בס' ולא גזרינן בזה מינו אטו אינו מינו עיי"ש:

(קב) והוא אסור מצד עצמו. עשפ"ד ס"ק ל"ב שנסתפק בבשמים של היתר הבלועים מבשמים של איסור ע"ז או של ערלה אי אמרינן דוקא מלח הבלועה מדם לא חשיב עבידא לטעמא כיון שדם לא עבידא לטעמא משא"כ בשמים הבלועים מבשמים של ע"ז דהאיסור בעצמו עבידא לטעמא א"כ נעשה הבשמים של היתר נבילה או דלמא כל שאין התבלין דהיתרא איסור מחמת עצמן אף שנ"נ מ"מ בטילין בס' וסיים בצ"ע עיי"ש אכן להלן סי' ק"ב סק"ג פשט לי' מדברי היש"ש להחמיר בזה עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"ד ובפיה"ק סק"מ מ"ש בזה והעלה דתבלין של היתר שבלעו תבלין של איסור אע"פ שהתבלין של איסור מועטים המה ואין בהם כדי נתינת טעם לבדן ביורה גדולה אפ"ה נאסרה היורה מחמת התבלין של היתר שנעשו נבילה דלא שייך בהו אין הנאסר וכו' עיי"ש:

(קג) אסור מצד עצמו. עי' ביך יהודה בפיה"ק ס"ק ל"ו שכ' בביאור לשון הרמ"א בזה דר"ל לאפוקי אם בלוע בו איסור אשר אין טעמו כטעם הדבר שנאסר ממנו כל שיש ס' אע"פ שמרגישין עדיין טעם ההיתר הנעשה נבילה מ"מ כיון שיש ס' אמרינן דמסתמא אף אם הי' האיסור גדול כמו הנאסר לא הי' טעמו נרגש ואף שטעם הנאסר נרגש תו אמרינן אין הנאסר וכו' עכ"ל:

(קד) אפי' באלף לא בטיל. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דהא דמלתא דלטעמא עבידא לא בטל בס' הוא רק מדרבנן וע' בפר"ח ס"ק כ"ז שהשיג על זה דכל דעביד לטעמא מה"ת לא בטל עיי"ש ועי' בכו"פ ס"ק י"א שמפקפק ג"כ בדברי האו"ה בזה עיי"ש ועי' במנחת כהן פרק ג' ופרק ה' שכתב שהוא מחלוקת הר"ן עם הר"ת עיי"ש ועי' בחידושי הגרעק"א שהביא ג"כ דברי הר"ן שכ' שהוא דאורייתא ובסוף ציין לדברי האבן העוזר או"ח סי' תמ"ז ור"ל דהאבן העוזר העלה בראיות דבשאר איסורין חוץ מחמץ בפסח כל שיש ס' אע"פ שעדיין נרגש הטעם אינו אסור כ"א מדרבנן עיי"ש ועי' בפרמ"ג בשער התערובות חלק ג' ריש פרק א' מ"ש בזה וע' בכנפי יונה שכתב לחלק בזה דשאור ותבלין ומלח קרוב הדבר דהוי מדאורייתא אבל דבר אחר שנותן טעם בקדירה אינו אלא מדרבנן עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"ג ובפיה"ק ס"ק ל"ז מ"ש בזה והעלה בראיות מכמה פוסקים דס"ל כדעת הר"ן דהוי דאורייתא זולת אם אין גוף טעם הדבר נרגש רק שעי"ז נתקן המאכל שבקדירה זה אינו אלא מדרבנן עיי"ש ועי' מזה בס' דברי יוסף סי' תל"ט בהשמטות לסי' תל"ז:

(קה) לא בטיל עפרמ"ג או"ח בפתיחה הכוללת להלכ' פסח חלק ג' פרק ב' אות ד' שכתב דמ"מ בשמים של ע"ז אף שהם איסור מחמת עצמן ולטעמא עבידא אם נותנין טעם פגום בתבשיל פשוט הוא דאין אוסרין דבכ"מ לא אמרינן דמלתא דעבידא לטעמא אוסרין אפי' באלף הוא רק היכא דהטעם נרגש משא"כ כשנטל"פ עיי"ש:

(קו) שמרגישין טעמו. וה"ה אם ניכר עדיין המראה דכיון שניתן בו מראה הוי כאלו ניתן בו טעם וחשוב כאלו האיסור הוא בעין ואינו בטל. ומזה הטעם אם לבנו תבשיל בביצה של איסור כל התבשיל אסור (הינו אפי' יש ס' בתבשיל נגד הביצה ולא נרגש טעמו כלל) מנחת כהן בספר התערובות פרק ג' חלק ג' ובש"ך להלן סי' ק"ב סק"ה ועי' בדברינו להלן שם (ס"ק ל') שהבאתי כמה חלוקי דעות בדין זה אי חזותא מלתא הוא או לאו ועיי"ש במ"ש בזה לדינא:

(קז) מלח ותבלין. עי' בספר שנות אליהו (להגר"א) פרק י' דתרומות וביאור הגר"א כאן ס"ק ל"ד דציר לא הוי כל החריפות שלו רק מחמת המלח ותבלין שיש בו והם אינם אסורים מחמת עצמם ע"כ לא שייך בציר לומר דעביד לטעמא עיי"ש ועי' בס' זר זהב על האו"ה כלל כ"ג סק"א מ"ש בזה:

(קח) מדברים. עפר"ח סק"ז באמצע הס"ק ובס"ק כ"ו מה שהאריך בענין מתביל ומחמיץ והעלה דמחמיץ אוסר בכל שהוא לפי שפעולת החומץ אף שהוא דבר מועט ניכרת פעולתו אפי' באלף ויותר והו"ל כאיתא לאיסור בעינא עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם אות ז' מה שהאריך בענין זה והקשה דאם נימא שכל דבר המחמץ אינו בטל לפ"ז מכ"ש דהמים שנותנין בעיסה ומחמיצים העיסה חמץ גמור בודאי דאינו בטל ומקרי מחמץ ובש"ס ביצה דף ל"ח פריך הגמ' ולבטל מים ומלח לגבי עיסה ומה פריך הא מים דבר המחמיץ הוא ולא בטל ותירץ דמים לא הוי בכלל דבר המחמיץ אע"ג דע"י המים הוי חמץ גמור מ"מ לא אסרינן משום מחמץ רק דבר שיש בו בעצמו כח החימוץ כמו שאור ותפוח וכיוצא שהכח המחמץ הזה פועל ומחמץ העיסה כיון שהוא חמץ בעצמותו אבל במים שאין בהם בעצמם שום כח חימוץ ומה שמחמץ העיסה בא אח"כ ממילא להעיסה מעצמה ומתוכו מתחמצת ע"י תערובות הקמח עם המים ע"כ לא נקרא המים בשם מחמץ כמו שאין לומר על הקמת שם מחמץ שמתחמץ במים כן אין לומר על המים שם מחמץ דהחימוץ בא ממילא ע"י הקמח והמים עיי"ש באריכות (קט) דעבידי לטעמא. עפרמ"ג או"ח סי' תנ"א במ"ז ס"ק כ"ז שנסתפק במלתא דעבידא לטעמא דלא בטל שנתערב במינו אם גזרינן גם בזה מינו אטו אינו מינו וכתב דהדבר תלוי אי הא דמלתא דעבידי לטעמא לא בטל הוי מה"ת או רק מדרבנן דלמ"ד דס"ל דהוי מה"ת בודאי דאמרינן הכי שיש לגזור מינו אטו אינו מינו אבל למ"ד דלא הוי אלא מדרבנן יש לומר דכולי האי לא גזרינן עיי"ש ועי' בדברינו לעיל (ס"ק ק"א) מ"ש עוד בזה ובמ"ש בזה לדינא:

(קי) מחמת עצמן. עבאה"ט מ"ש אינם אסורים אלא מדרבנן וכתב ביד יהודה בפיה"ק ס"ק מ"א וכן אף אם נפלו בעודן היתר אינם בטלים עכ"ד (קיא) אינם בטלים בששים. עבאה"ט מ"ש דאם נפל איסור דעבידא לטעמא לקדירה ואינו יודע אם מרגישין הטעם מותר להאכילו לעכו"ם ולסמוך עליו במסלפ"ת ועי' בגליון מהרש"א שכ' דה"ה דיכולין לסמוך בזה אקפילא בלא מסלפ"ת וכמ"ש הש"ך לעיל ריש סי' זה ועשפ"ד ס"ק כ"ט ובשער התערובות ח"ג פ"א (סוף ד"ה ודע) דכל זה ביש ס' רק שיש חשש שמא עדיין נרגש הטעם כנזכר אבל באין ס' אפי' באיסור דרבנן לא סמכינן אקפילא עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק מ"ב שהניח גוף הדין בצ"ע אם מהני טעימה במלתא דעבידי לטעמא כנזכר דהא הרבה פוסקים ס"ל דלא לסמוך אטעימת שום אדם זולת אטעימת קפילא ואומן לזה וכמעט רוב הפוסקים ס"ל כן והרמ"א לא הגיה לעיל בריש הסי' כן משום דכתב דאין לסמוך כעת אעכו"ם אבל בנ"ד אם באים לסמוך אטעימה תו צריכין אומן וממילא לדידן דקיי"ל דבדבר שצריך בקיאות לא סמכינן כעת בזמה"ז ממילא דכ"ש על בקיאות עכו"ם אין לסמוך אף בזה וסיים בצ"ע עיי"ש:

סעיף ט (קיב) קדירה שיש בה וכו' עפת"ש מ"ש מהחוו"ד דביבש ביבש אין איסורין מבטלין זה את זה ועפרמ"ג בשער התערובות חלק ג' פרק ה' (בד"ה אמנה) שהביא מהב"ח דהא דביבש ביבש אין איסורין מבטלין זה את זה הוא רק מדרבנן ומתמה עליו דבודאי משמע דמן התורה הוא כן וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' עוד בדבריו בשפ"ד לעיל סי' כ"ז ס"ק ב' (בד"ה כתב) מ"ש בדברי הכו"פ והחוו"ד בזה ובמה שכתב בזה לדינא עי"ש באורך ועי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' צ' שעמד על המחקר